שבת אחה"צ, הילדים משחקים- כל הארון על כרעיו וקרביו בחוץ... הלגו עם הקליקס, לצד הקפלה וצי המכוניות... הבובות וכלי המטבח....
"ילדים" אני קוראת בפאתוס שגובל בהיסטריה, עם קומי ממנוחת הצהרים, כשאני מגלה את המחזה..
"מהההההר לסדר, חת ושתיים!!!"-
כעבור עשר דקות נכנסת, כלום לא זז... המשחק בשיאו...
בקול מרוגז יותר:" ילדים, הולכים לסבתא, מי בא איתי? צ'יק צק, לאסוף הכל, תיכף יוצאים..."
ועוד עשר דקות של התארגנות נכנסת לחדר ו... כלוווום!
זהווו, איבדתי עשתונות, ובקול כעוס אמרתי (טעות טעות טעות!!) "אני הולכת, כל טוב, אני משאירה אתכם לבדדדד, אמרתי שמי שאוסף בא ואף אחד לא אסף כלוום, חבל...",
ובצעד מאיים, לבשתי פאה ונעליים והתקדמתי לכיוון הדלת...
ביתי בת ה-6 החלה להילחץ ולהחלץ.. "לאאא אל תשאירי אותנו לבד... הנה... הנה..." ובצעד חפוז החלה לאסוף מכל הבא ליד... גנחתי.. לא הכי חינוכי... אבל סוף סוף...
מקצה החדר מצייץ פתאום בן ה-4 שקורא לאחותו: אל תדאגי, אז מה, ה' שומר עלינו... לא נהיה לבד......
ועוד מן הצד... בן השנה וחצי מצא את ה'קופסא המדברת' השוכנת בבטנן של כל הבובות המדברות והמתבכיינות למינהן.. תוצאה של ניתוח לב פתוח שערך באחת מבובות הפאר ... ז"ל.... והנה אני רואה מכניס אל תוך חולצתו הוא.... חשב לעשות איזה גלגול נשמה או משו.... אכלנווו אותו!!!!