אבל זה מה שהשתמע מדבריך. בכ"מ לשון הזוהר והירושלמי זו שפה שונה לגמרילא התכוונתי ללשון הארמית, אלא למורכבות של המשפטים. ניקח לדוגמא משפט אחד שכתבת:
״מתיב רב ספרא אמאי באתרא קדישא פרצופא דמחיך סלקא במניינא ופרצופא דבכי לא סלקא במניינא?״
כמעט ולא תמצא בש״ס משפט עם כזו ארמית ׳כבדה׳. המילים הארמיות שבש״ס, בלולות בדר״כ בהרבה מאוד מילים עבריות או דומות לעבריות (האמת שהשימוש בשורש ׳פרצוף׳ יחד עם המילים ׳אתרא קדישא׳ ושאר המילים הארמיות הכבדות והלא אופייניות, הוא שיצר אצלי את הדימוי לארמית של הזוהר. גם המילים ׳הדא הוא דכתיב׳, אינן מלשון הש״ס).
בנוסף, יש כאן כמה טעויות תחביר:
1. אחרי ׳מתיב׳ צריכה לבוא ראיה ממקור קדום (משנה או ברייתא כאשר הקושיא על אמורא, פסוק כאשר הקושיא על משנה או ברייתא). אין בדר״כ ׳מתיב׳ כשאחריו באה המילה ׳אמאי׳.
2. עצם הבחירה לפתוח את השאלה בלשון ׳אמאי׳ אינה נכונה. השאלה אמורה להיות בלשון ׳מאי טעמא׳ (בקיצור: אמאי מופיע תמיד כשאלה ללא הסבר. ואכמ״ל).
יש כאן עוד טעויות תחביר, אבל אין טעם לדון בהן באריכות. למעשה, קשה מאוד לכתוב טקסט מקצועי בלשון התלמוד.
ואל תשכח, שכדי לתרגם מילים מודרניות ללשון חז"ל תמיד זה ישמע כבד
שורה תחתונה.. יש מושג כזה שנקרא 'יהנות מהקטע ופחות לדוש בו כי אז באמת הקטע הוא לא קטע והלך עליו לגמרי, איזה קטע?....