Natan Galant
כתיבה שדגה לך לקוחות, ובכמויות!
מנוי פרימיום
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
עריכה תורנית
עיצוב ואדריכלות פנים
אומר לכם בצניעות, אבל בגילוי לב. הקדוש ברוך הוא חנן אותי במעלות רבות:
יש לי קול רועם.
יש לי מסרים עמוקים.
יש לי ווארטים קולחים.
יש לי רעיונות משעשעים.
אז למה אנשים לא נראים חדורי מוטיבציה כאשר אני נעמד באמצע השמחה בנונשלנטיות ומתחיל לכחכח?
שוב ושוב, בכל אירוע, בכל מאורע. אחרי מנת הפתיחה והדרשן שמדבר כמה מילים כמנת פתיחה, אני האיש שמתנדב לתת כמה מילים. בשבח החתן והאכסניה, לכבוד הסיום, לכבוד הברית והשמחה הגדולה של המשפחה.
בהתחלה, בשנים הראשונות, אמרו לי: מצויין, תדבר.
בהמשך אמרו לי: אתה רוצה לדבר? בבקשה.
אחר כך אמרו לי: כנראה שתוכל לדבר, נבדוק עם בעל השמחה.
והיום אומרים לי: בעקרון יש כבר מי שמדבר.
לא שאני מתרגש, כמובן. אני מתעלם בנחמדות מהביישנות של בעלי השמחה וקם לנאום, תמיד. אוהב אני לדרוש, ללמד, להרביץ דעה ותבונה. להפוך את סעודת החולין לסעודת מצווה, רצוי סעודה שהנוכחים יזכרו עוד שנים בזכות החידושים שאוטוטו אשמיע באוזניהם.
אבל יש משהו, משהו שאני לא מצליח להניח עליו את האצבע. אני בטוח שיש משהו כזה.
לאחרונה המשהו כבר הפך להיות גלוי לעין.
למשל הדוד מוישה. שניה וחצי אחרי שנעמדתי ועוד לא התחלתי עם התירוץ מחוייב המציאות של: "האמת שלא תכננתי לדבר היום..." אני שומע פתאום צחקוק מכיוונו של מוישה. לזוועתי ראיתי שהוא לא היחיד, וכל יושבי שולחנו צוחקים ועסוקים בשלהם.
סימנתי לבני, גבריאל יוסף ני"ו, והוא השתיק אותם בזעף.
אבל המצב הלך והחמיר. פשוט לא יכולתי לדרוש.
בקושי 42 דקות מתחילת הדרשה, דקות ספורות לפני ה'שוס' הגדול של הדרשה - ראיתי כדור נייר שנופל על השולחן מתחתיי. הרמתי אותו באגביות וקראתי שם: גמור כבר, נודניק.
אלו אנשים קטנים יש בעולם!
אנשים שונאי תורה!
אנשים שלא מוכנים קצת להתחזק, אפעס, לשמוע חידושים נפלאים מלאים מתיקות.
ניסיתי להמשיך עוד כמה דקות, רבע שעה נוספת זריזה מתוקה חלפה לה, כאשר כל האורחים נהנים ללא ספק מהמשא שלי, ופתאום שמעתי שירה. כן, שירה. כמה בחורים התחילו לשיר! באמצע הדרשה שלי!
שלחתי את בני גבריאל יוסף ני"ו לשרים, להשתיק אותם בנועם ובחן. אבל ראיתי מרחוק שהוא אפעס, לא כל כך מצליח. היו גיחוכים סביבו והוא חזר אדום ולא רצה להגיד לי כלום.
המשכתי לדבר ובדיוק עמדתי על ההבדל בין הסברא של הרמב"ן ל'חאפ' הנפלא של הכסף משנה, ואז.. לא תאמינו. האור נפל. אין חשמל. מעשה שטן!
טראח.
נאלצתי להפסיק את הדרשה, כמובן. הסברתי לבעל השמחה שבהזדמנות אשלים לו, כמובן. שלא ירגיש מקופח וכל זה. ראיתי משהו על הפנים שלו, אני לא יודע מהו.
שמתי לב גם לאחרונה שיצא שפיספסתי כמה אירועים חשובים במשפחה.
למשל בבר מצווה של אחותי שולמית פשוט שכחו אותי. מקרה מקרה, נכון, אבל יש לי הרגשה לא טובה בלב.
ורק הבוקר סיפר לי חיים שיש לשיינדי ונחום היום שבע ברכות היום בבני ברק. אז כן, בסוף הצלחתי להגיע, אבל ממש ברגע האחרון. אני באמת לא יודע למה לא עדכנו אותי מראש, כמו שצריך.
חבל, הדרשה שנתתי הייתה ממש לא מושקעת וקצרצרה. מה כבר אפשר להספיק בחצי שעה?
אני באמת לא יודע איפה הנקודה. אבל יש לי חושים חדים ואני מרגיש שיש דברים מסביבי שאני מפספס.
אני בימים אלו פועל בנמרצות כדי למצוא אותם.
חייב להיות משהו.
הלוואי והייתי יודע.
בתקופה האחרונה אני מנסה לשפר את הקול שלי על מנת שיהיה יותר גבוה וצלול, יותר רועם, שאף אחד לא יפספס פנינה אחת ממה שאני אומר.
אולי זה יעזור, אני מקווה מאוד.
בעזרת השם.
יש לי קול רועם.
יש לי מסרים עמוקים.
יש לי ווארטים קולחים.
יש לי רעיונות משעשעים.
אז למה אנשים לא נראים חדורי מוטיבציה כאשר אני נעמד באמצע השמחה בנונשלנטיות ומתחיל לכחכח?
שוב ושוב, בכל אירוע, בכל מאורע. אחרי מנת הפתיחה והדרשן שמדבר כמה מילים כמנת פתיחה, אני האיש שמתנדב לתת כמה מילים. בשבח החתן והאכסניה, לכבוד הסיום, לכבוד הברית והשמחה הגדולה של המשפחה.
בהתחלה, בשנים הראשונות, אמרו לי: מצויין, תדבר.
בהמשך אמרו לי: אתה רוצה לדבר? בבקשה.
אחר כך אמרו לי: כנראה שתוכל לדבר, נבדוק עם בעל השמחה.
והיום אומרים לי: בעקרון יש כבר מי שמדבר.
לא שאני מתרגש, כמובן. אני מתעלם בנחמדות מהביישנות של בעלי השמחה וקם לנאום, תמיד. אוהב אני לדרוש, ללמד, להרביץ דעה ותבונה. להפוך את סעודת החולין לסעודת מצווה, רצוי סעודה שהנוכחים יזכרו עוד שנים בזכות החידושים שאוטוטו אשמיע באוזניהם.
אבל יש משהו, משהו שאני לא מצליח להניח עליו את האצבע. אני בטוח שיש משהו כזה.
לאחרונה המשהו כבר הפך להיות גלוי לעין.
למשל הדוד מוישה. שניה וחצי אחרי שנעמדתי ועוד לא התחלתי עם התירוץ מחוייב המציאות של: "האמת שלא תכננתי לדבר היום..." אני שומע פתאום צחקוק מכיוונו של מוישה. לזוועתי ראיתי שהוא לא היחיד, וכל יושבי שולחנו צוחקים ועסוקים בשלהם.
סימנתי לבני, גבריאל יוסף ני"ו, והוא השתיק אותם בזעף.
אבל המצב הלך והחמיר. פשוט לא יכולתי לדרוש.
בקושי 42 דקות מתחילת הדרשה, דקות ספורות לפני ה'שוס' הגדול של הדרשה - ראיתי כדור נייר שנופל על השולחן מתחתיי. הרמתי אותו באגביות וקראתי שם: גמור כבר, נודניק.
אלו אנשים קטנים יש בעולם!
אנשים שונאי תורה!
אנשים שלא מוכנים קצת להתחזק, אפעס, לשמוע חידושים נפלאים מלאים מתיקות.
ניסיתי להמשיך עוד כמה דקות, רבע שעה נוספת זריזה מתוקה חלפה לה, כאשר כל האורחים נהנים ללא ספק מהמשא שלי, ופתאום שמעתי שירה. כן, שירה. כמה בחורים התחילו לשיר! באמצע הדרשה שלי!
שלחתי את בני גבריאל יוסף ני"ו לשרים, להשתיק אותם בנועם ובחן. אבל ראיתי מרחוק שהוא אפעס, לא כל כך מצליח. היו גיחוכים סביבו והוא חזר אדום ולא רצה להגיד לי כלום.
המשכתי לדבר ובדיוק עמדתי על ההבדל בין הסברא של הרמב"ן ל'חאפ' הנפלא של הכסף משנה, ואז.. לא תאמינו. האור נפל. אין חשמל. מעשה שטן!
טראח.
נאלצתי להפסיק את הדרשה, כמובן. הסברתי לבעל השמחה שבהזדמנות אשלים לו, כמובן. שלא ירגיש מקופח וכל זה. ראיתי משהו על הפנים שלו, אני לא יודע מהו.
שמתי לב גם לאחרונה שיצא שפיספסתי כמה אירועים חשובים במשפחה.
למשל בבר מצווה של אחותי שולמית פשוט שכחו אותי. מקרה מקרה, נכון, אבל יש לי הרגשה לא טובה בלב.
ורק הבוקר סיפר לי חיים שיש לשיינדי ונחום היום שבע ברכות היום בבני ברק. אז כן, בסוף הצלחתי להגיע, אבל ממש ברגע האחרון. אני באמת לא יודע למה לא עדכנו אותי מראש, כמו שצריך.
חבל, הדרשה שנתתי הייתה ממש לא מושקעת וקצרצרה. מה כבר אפשר להספיק בחצי שעה?
אני באמת לא יודע איפה הנקודה. אבל יש לי חושים חדים ואני מרגיש שיש דברים מסביבי שאני מפספס.
אני בימים אלו פועל בנמרצות כדי למצוא אותם.
חייב להיות משהו.
הלוואי והייתי יודע.
בתקופה האחרונה אני מנסה לשפר את הקול שלי על מנת שיהיה יותר גבוה וצלול, יותר רועם, שאף אחד לא יפספס פנינה אחת ממה שאני אומר.
אולי זה יעזור, אני מקווה מאוד.
בעזרת השם.