פעם פעם קראתי טור של חיה הרצברג, בו היא הסבירה כיד השם הטובה עליה למאוד מאוד, למה היא לא סובלת לראות סרטים.
אני לא אצליח לכתוב כמוה, אז רק את הרעיון.
היא מתארת סיטואציה קשה, כמו, לדוגמה תאונת דרכים.
מראים בסרט את התאונה, את אשתו של הפצוע מקבלת את הידיעה, את הילדים שלו, את הוריו, אותו עצמו, את חבריו וכו' וכו'.
בחיים, גם אלו שמסוגלים מתוך סיטואציה כואבת לחוש ולכאוב את שאר המשתתפים, הם לא חווים את זה עם כל העוצמות והתיאורים החיים והעזים, עם מכלול הרגשות של כל הנוגעים בדבר.
כך גם בספר, יש ריכוז גבוה מאוד של ההתנסות של כל הסובבים, עם ירידה לפרטים שספק אם גיבורי הסיפור (לו היו אמיתיים) חוו אותם כל כך חזק עד לדקויות הכתובות בספר.
באופן אישי, אני לא מסוגלת לקרוא חוויות קשות של אחרים, מסוג שאני חוויתי. זה מעצבן אותי, בין אם הם התנהלו בצורה קטנונית או יבשה ממני, (הנה, אני עברתי כזו התנסות ולא התייחסתי כך ל...) ובין אם הם היו הרואיים (וואו. איך אני לא השכלתי להסתכל על זה כך)
אני לא אצליח לכתוב כמוה, אז רק את הרעיון.
היא מתארת סיטואציה קשה, כמו, לדוגמה תאונת דרכים.
מראים בסרט את התאונה, את אשתו של הפצוע מקבלת את הידיעה, את הילדים שלו, את הוריו, אותו עצמו, את חבריו וכו' וכו'.
בחיים, גם אלו שמסוגלים מתוך סיטואציה כואבת לחוש ולכאוב את שאר המשתתפים, הם לא חווים את זה עם כל העוצמות והתיאורים החיים והעזים, עם מכלול הרגשות של כל הנוגעים בדבר.
כך גם בספר, יש ריכוז גבוה מאוד של ההתנסות של כל הסובבים, עם ירידה לפרטים שספק אם גיבורי הסיפור (לו היו אמיתיים) חוו אותם כל כך חזק עד לדקויות הכתובות בספר.
באופן אישי, אני לא מסוגלת לקרוא חוויות קשות של אחרים, מסוג שאני חוויתי. זה מעצבן אותי, בין אם הם התנהלו בצורה קטנונית או יבשה ממני, (הנה, אני עברתי כזו התנסות ולא התייחסתי כך ל...) ובין אם הם היו הרואיים (וואו. איך אני לא השכלתי להסתכל על זה כך)