כתבתי על 'אל תסתר' ביקורת ספרים פעם, כדי להעלות לפורום כתיבה ספרותית. לא מוצאת אותה עכשיו.
הכתיבה חזקה מאד. הספר חזק מאד. זה ספר שנגררתי אליו עד הסוף, למרבה המבוכה וחוסר המשמעת העצמית (זה היה בשמיני עצרת ובמוצאי החג, ולא הלכתי להוריד קישוטים מהסוכה, עד שלא הגעתי לדף האחרון בספר).
פה ושם יש מסרים גלויים ו/או ארוכים מדי, אבל אפשר לדלג עליהם בקלות אם רוצים.
יהיו אנשים שלא יאהבו את הפירוט עד לרמת התרופה והמינון. מצד שני, הפירוט הזה נותן אמינות לכל הסיפור, ומאפשר להתחבר לגיבורים. אני אהבתי.
יש שתי זירות עיקריות - לייבי, עם גידול ממאיר סופני בראש, ואשתו, ובזירה השניה - שאולי חולה הנפש, ואשתו.
לייבי ואסתי לא מגלים לאף אחד על המחלה, מסיבות שאפשר לחלוק עליהן. אמא של אסתי מתוארת על ידי בני הזוג כמפלצת מהלכת, ועד סוף הספר לא ממש ברור למה. היא דווקא עושה רושם של אשה נחמדה ואכפתית. לדוגמה: האמא מתקשרת להזמין את הזוג לצימר בצפון, ואסתי מתפרצת עליה בזעם, שאיזו חוסר רגישות זה, הרי לייבי לא יכול לצאת מהבית בכלל, ובקושי יכול לזוז.
והקורא נשאר תמה - אסתי מותק, הרי בכלל לא סיפרת לאמא שלך על המחלה, וגם כשסיפרת - זה היה בחצאי מילים ובשברירי מידע מנותקים, מאיפה היא אמורה לדעת שבעלך במצב נוראי כזה? אפשר לבחור לא לספר, אבל אל תצפי שכל סובבייך יזכו לרוח הקודש וידעו להתחשב במצב.
הקשר בין השניים קרוב ואוהב. ההידרדרות של המחלה מתוארת באמנות, כך גם המחשבות והרגשות של לייבי ורעייתו. וכן, התיאורים קשים. זו אחת הסיבות שלא קניתי את הספר, רק לקחתי אותו בהשאלה.
בזירה השניה, שאולי חולה הנפש מידרדר עד כדי פגיעה פיזית באשתו, מתוך הזיות המחלה שלו. (תיאור הפגיעה אלים מדי, לטעמי. גם מבחינה ספרותית זה לא נדרש. היה אפשר להשיג את אותו אפקט, בתיאור מתון יותר). שאולי נבהל ממה שגרם לה, ובורח לחו"ל, כשהוא משאיר לה גט על תנאי - אם הוא לא חוזר תוך שלושה חודשים, היא מגורשת.
הם כהנים, כך שאם התנאי יתממש - הוא לא יוכל לחזור ולשאת אותה לעולם.
הזירה הזו מעניינת, מקורית וחדשנית. אשתו נקרעת בין החשש לה ולילדים, ובין אהבתה אותו ורצונה שיהיה לילדים בית שלם. החלק היפה כאן - ששאולי מתואר קודם כל כאדם, ורק אחר כך כחולה. למרות שהנטיה הראשונית של הקורא היא לצרוח לאשה: 'נו כבר תעזבי אותו', עדיין מעניין ומחכים להבין את הצד שלה.
הכתיבה חזקה מאד. הספר חזק מאד. זה ספר שנגררתי אליו עד הסוף, למרבה המבוכה וחוסר המשמעת העצמית (זה היה בשמיני עצרת ובמוצאי החג, ולא הלכתי להוריד קישוטים מהסוכה, עד שלא הגעתי לדף האחרון בספר).
פה ושם יש מסרים גלויים ו/או ארוכים מדי, אבל אפשר לדלג עליהם בקלות אם רוצים.
יהיו אנשים שלא יאהבו את הפירוט עד לרמת התרופה והמינון. מצד שני, הפירוט הזה נותן אמינות לכל הסיפור, ומאפשר להתחבר לגיבורים. אני אהבתי.
יש שתי זירות עיקריות - לייבי, עם גידול ממאיר סופני בראש, ואשתו, ובזירה השניה - שאולי חולה הנפש, ואשתו.
לייבי ואסתי לא מגלים לאף אחד על המחלה, מסיבות שאפשר לחלוק עליהן. אמא של אסתי מתוארת על ידי בני הזוג כמפלצת מהלכת, ועד סוף הספר לא ממש ברור למה. היא דווקא עושה רושם של אשה נחמדה ואכפתית. לדוגמה: האמא מתקשרת להזמין את הזוג לצימר בצפון, ואסתי מתפרצת עליה בזעם, שאיזו חוסר רגישות זה, הרי לייבי לא יכול לצאת מהבית בכלל, ובקושי יכול לזוז.
והקורא נשאר תמה - אסתי מותק, הרי בכלל לא סיפרת לאמא שלך על המחלה, וגם כשסיפרת - זה היה בחצאי מילים ובשברירי מידע מנותקים, מאיפה היא אמורה לדעת שבעלך במצב נוראי כזה? אפשר לבחור לא לספר, אבל אל תצפי שכל סובבייך יזכו לרוח הקודש וידעו להתחשב במצב.
הקשר בין השניים קרוב ואוהב. ההידרדרות של המחלה מתוארת באמנות, כך גם המחשבות והרגשות של לייבי ורעייתו. וכן, התיאורים קשים. זו אחת הסיבות שלא קניתי את הספר, רק לקחתי אותו בהשאלה.
בזירה השניה, שאולי חולה הנפש מידרדר עד כדי פגיעה פיזית באשתו, מתוך הזיות המחלה שלו. (תיאור הפגיעה אלים מדי, לטעמי. גם מבחינה ספרותית זה לא נדרש. היה אפשר להשיג את אותו אפקט, בתיאור מתון יותר). שאולי נבהל ממה שגרם לה, ובורח לחו"ל, כשהוא משאיר לה גט על תנאי - אם הוא לא חוזר תוך שלושה חודשים, היא מגורשת.
הם כהנים, כך שאם התנאי יתממש - הוא לא יוכל לחזור ולשאת אותה לעולם.
הזירה הזו מעניינת, מקורית וחדשנית. אשתו נקרעת בין החשש לה ולילדים, ובין אהבתה אותו ורצונה שיהיה לילדים בית שלם. החלק היפה כאן - ששאולי מתואר קודם כל כאדם, ורק אחר כך כחולה. למרות שהנטיה הראשונית של הקורא היא לצרוח לאשה: 'נו כבר תעזבי אותו', עדיין מעניין ומחכים להבין את הצד שלה.