שיתוף - לביקורת בין שתי ערים

[הווה פשוט]

לכל נסיעה בינעירונית טעם משלה
כשיוצאים מבין הבתים האחרונים אל שטח פתוח התודעה כמו מתרחבת
והחיים מקבלים משמעות שונה

לפעמים זו תחושת הוד
לפעמים שלוה גדולה
לפעמים נראה שמתגלית לך איזו אמת מדהימה, למרות שאינך מסוגל להגדיר אותה.

אחרי קילומטרים של אדמה וסלעים פתאום רואים אדם בצד הדרך מחזיק בתרמיל,
מה אתה נאחז בתרמיל כל כך?
אחרי כאלה כמויות של שמים ושדות והרים התרמיל שלך יכול לשנות משהו?

אנשים משוחחים בשקט, כמו במקום קדוש,
הזמן נע באופן אחר,
חלקים מתיסבוכות התבל פשוט לא קיימים כאן,
אנשים מתכרבלים בתוך עצמם,
מתפנקים בחיק העמעום,
מפקירים את עצמם.

הנהג, שהוא ישות בלתי נראית אי שם, ספק קיימת,
מוביל אותנו ברכב אש אל לא-מקום,
אל הפתח החמקמק שבין העולמות.

איש לא שואל 'עוד כמה זמן נגיע'
רק 'עוד כמה זמן ניסע'

הטיהור הזה,

הזיכוך.

כמו לטבול במקוה
כמו לצאת מקונצרט
או לקום מספר שירה

*

אנחנו יורדים מהאוטובוס במחוז חפצנו,
וכולם רואים
"הנה, אלה הגיעו מחוץ לעיר"

תנועות אציליות, עינים מחייכות, קורני אושר.
שעתיים של התחככות באלוקות, לא משילים ברגע.


אמנם השקר חזק מכל,
ועוד מעט וניכבש שוב תחת אפרוריות המטלות והעיסוקים הקרים,
נשקע בקטנוניות, ברדיפת פירורי סוכר חסרי חיות, ובמאבקי הישרדות מתישים,

אבל זרע קטן של אמת כבר נבט בנו.
ואם לא נתעצל מלהשקות אותו מידי פעם
הוא יגדל

ויגדל

ואולי יום אחד נבין שכל חיינו הם בעצם
נסיעה אחת ארוכה ויפה

.

 

[לרקוד על הירח]

וואו!

 

[forty thousand feet]

תמיד הרגשתי שאני יורד מהאוטובוס במבט מצועף, מצטמרר קלות מאויר עולם החומר העכור. לתומי חשבתי שזה כי הייתי סגור בקופסא שעה, אז מסתבר שזו הסיבה.

תודה על הגילוי.