אתגר בימים ההם, בזמן הזה

[7שבע7]

לפני שנים רבות, אחרי שנות לחימה קשות ועם זאת ניסיות, חנו לוחמינו מלחימתם, נכנסו לבית המקדש עם ניצחונם, וטיהרו אותו לעבודת ה' מחודשת.
בימים ההם אנו נמצאים בלחימה שמתארכת קצת יותר מדי, שנדמית לנו כקשה יותר מדי (למרות הניסים שנשמעים מכיוונים שונים), שקשה להאמין שהיא תוביל בסוף בעזרת ה' לגאולה שלמה ולבניין בית המקדש.
האתגר שלנו יהיה מורכב, ממש כמו הימים ההם והזמן הזה. הוא יבקש מאתנו לשלב בין הימים ההם לבין הזמן הזה.
כתבו את הסיפור כאילו התרחש אז, בזמן היוונים והמכבים, אבל עם מוטיבים מהתקופה שלנו - בין אם מדובר באנשים, בין אם מדובר בטנקים.
לחלופין - כתבו סיפור שמתאר את ימינו אנו, אבל המוטיבים שבו יהיו פילים וחיפוש אחר פכים טהורים.
ויהי רצון שנזכה שהגאולה שהייתה בימים ההם תהיה גם בזמן הזה - ובטוב, בלי עוד קשיים ואבדות...

הנספח כאן.
האתגר יינעל בעזרת ה' באור ליום שני, י"ג בטבת, בשעת חצות.

יודעת שכבר היה אתגר בשם הזה, אבל כאן מדובר באתגר אחר לגמרי...


מנהלים, @ניהול קהילת כתיבה @מ. י. פרצמן - אודה לנעיצה.

 

[אריה גלבר]

ה13 במרץ של יהודי איראן.

א.

הטבח הנורא בליל בדיקת חמץ בכפר בְּאֵרִיָאן, העיר אותנו מהתרדמת האדישה בה שקענו. איומים נשמעו כל העת במסגדים שמסביבנו, אך לא ייחסנו להם כל חשיבות. שלטונו של הנשיא אחשוורוש לא ניתן היה לערעור, והוא נטה חסד ליהודי המדינה, כל עוד שלמו מיסיהם בזמן. בית המקדש אמנם טרם נבנה, אבל חיי התורה והמצוות פרחו בצל גדולי הדור.

חשנו מוגנים.

טעינו.

בחסותו של ראש הממשלה החדש הָמָּנָּאִי, התפתחה מערכת הסתה שהעירה את דובי השנאה הרדומים. חוקים מגבילים ליהודים צצו כפטריות אחר הגשם, האוירה בערים המעורבות הפכה רעילה, אך אנו היינו כעיוורים.

הקונספציות היו מגוונות. ה"מבינים" בפוליטיקה טענו בתוקף, כי גדול הדור ר' מרדכי בעל קשרים הדוקים עם ראש הממשלה עוד מימיו בצבא. היו מאיתנו שתלו ביטחונם בגדרות ההגנה שבנה הנשיא סביב הערים היהודיות. קונספירציה מופרעת אחת טענה כי אשתו החדשה והאלמונית של הנשיא, בכלל יהודיה. אך רוב העם, פשוט היה אדיש למצב.

באותו ערב פסח, היה ברור כי מה שהיה, לא יהיה עוד.

הקונספציה, התנפצה.

מודעות ענק כיסו את קירות בתי הכנסת, והכריזו על ביטול מוחלט של מנהגי החג כהוראת שעה, וצום בן שלושה ימים, במהלכו יתקיימו מעמדי תפילה המוניים בכל ריכוזי האוכלוסיה.

במקביל, וכאילו כדי לתת תוקף לדברים, החלו להתרוצץ שמועות שהתייחסו לתאריך ה-13 במרץ בשנה הבאה, כיום "המבול הגדול". הביטוי הזה, לא היה חדש לנו. ראש הממשלה השתמש בו השכם והערב, כחזון אחרית הימים שבו איראן שולטת בכיפה. כעת נדמה, כי שכינינו שמעבר לגדר, מפרשים מעט אחרת את החזון.

היו אלו ימים בלתי נשכחים. הבתים רוקנו מיושביהם, הרחובות דממו. מצות הושארו על שולחנות ערוכים, ובקבוקי היין המשיכו יישונם במרתפים. בניגוד מוחלט, בתי הכנסת געשו בתפילות סוערות. גברים נשים וטף שפכו ליבם כמים, נוכח ארונות הקודש הפתוחים לרווחה. ראש הממשלה הָמָּנָּאִי שהוזמן בחודש הקודם לביקור חג בבית הכנסת המרכזי בעיר הבירה, הופיע כמתוכנן, אך גורש בצעקות על ידי הילדים הרעבים.

משהו באוויר הרגיש לקראת מהפך.

ב.

המהפך קרה באחת.

באותו הבוקר, בתום שלושת ימי הצום, היה נראה כי יחזרו החיים למסלולם בצל הפחד. אך לא לזמן רב. בשעות הצהריים המוקדמות החלו שמועות על אירוע ענק שמתרחש ברחובות עיר הבירה. גדול הדור, ר' מרדכי, נצפה מובל בכבוד מלכים בשיירת ראש הממשלה.

פרשני חדר הקפה בשטיבלאך, צידדו לכאן ולכאן במשמעות האירוע, שבאופן כללי היה לחידה. אך את פיתרונה המפתיע מאוד, איש לא יכול היה לנחש.

 

[מנוחה כהן]

רק קרני השמש שנכנסו מבעד לחרכי תריס העץ היו עדים למה שקרה שם.

שמעון נכנס אל חדרה של ביתו, קולו בהול. "יהודית, יהודית," הוא לחש בקול רועם. יהודית פתחה עין עייפה.
"אבא?"
מה קורה כאן? קרה משהו לסבתא?!

אביה לא חיכה שהיא תתעורר. הוא המשיך במהירות, מילותיו נחפזות.
"אני צריך שתקשיבי לי רגע, בסדר?"

משהו קרה לסבתא. בטוח. אבל מה הקשר לאבא? הוא כהן, זה לא שהוא יוכל לעזור במשהו גם אם הוא ייסע אל המרפאה בעיר.

שמעון המשיך תוך כדי שיהודית מתרוממת לישיבה, מסדרת את שיערה בידיה.
"תרועת השופר המכריזה על גיוס למלחמה נשמע בבוקר מוקדם. כנראה שהיוונים יצאו למתקפה על ערי החוף." הוא הסתובב ויצא, יהודית נשרכת אחריו.
אז זו לא סבתא.

"יש חשש שהיוונים יעלו גם לכפרים שלנו, ובגלל שאמא נסעה לסעוד את סבתא בעיר, אני צריך את עזרתך עם הילדים." הוא נכנס לחדר, הוציא את נאד המים העטוף ברשת צפופה של חוט קלוע, והגיש לה.
"רגע, לא נטלתי ידיים" היא מילמלה ורצה לקיטון המטבח.

כשחזרה שמעון כבר הספיק ללבוש על חליפת השבת שלו את חגורת עור הצבי. יהודית הביטה בו בתמיהה מעורבת בפחד.
פעם, לא לפני הרבה שנים, גם כהנים הצטרפו למלחמה, אבל זה היה בזמן שלטון אחשוורוש והמן. היום המצב רגוע והשקט נשמר באופן יחסי.
היא בכל אופן, לא ראתה מעולם את אביה לובש בגד הקשור לצבא או מחזיק בידיו כלי נשק. בתור משפחת כהנים הם שמרו היטב על הלכות טומאה וטהרה.

"תמלאי את הנאד, בבקשה. אני יוצא לבית המדרש. כשהשמש תתחזק תבואו גם אתם לשם, איני רוצה שתישארו לבד בבית."
יהודית הנהנה, הולכת אחרי אביה שחיפש משהו ברחבי הבית.
"ותשתדלי לא לספר מה שלא צריך לילדים, שלא יבהלו." הוסיף.
היא עצמה נבהלה כשראתה אותו בוחן בקפידה את סכין הבשר היחידה שנותרה בביתם לאחר מבצע איסוף הברזל שערכו היוונים, אבל היא כבר גדולה, ואמא לא בבית.

"מה לעשות אם יקרה משהו?" שאלה בחשש, אחרי הכל היא נערה פשוטה שהכשרתה מסתכמת בכיבוס בגדים עם מעט מים, בהכנת ארוחה ממעט מצרכים ובסיפור סיפורים לאחים שלה.

שמעון עצר בדלת הפעורה ואור השמש שנכנס בעדה יצר הילה סביב לדמותו.

איש לא צעיר, זקן מאפיר וכתפיים מעט כפופות, לבוש במין ערבוב משונה של חליפת שבת וחגורה צבאית, עליה תלוי נאד מים נפוח, בידו האחת מגילת קלף וידו השניה מנסה לשווא להסתיר את בליטת הסכין שבכיסו.

"אם יקרה משהו," קולו נשבר, "רק ה' יוכל לעזור."
היא נרעדה. פירוש הדברים היה ברור לה.

הם שתקו רגע אחד, מקרב. יהודית נצרה בליבה את הרגע, שייתכן ולא יחזור.

אחר כך חזרה הבהילות אל עיניו של אביה והוא התכופף מעט, הרים את ידיו מעל ראשה וברך בכוונה:
"יברכך.. וישמרך.. וישם לך שלום".

ועוד טרם נמוגו צלילי ברכתו, כבר היה שמעון בחוץ, נענה לקריאת 'מי לה' אלי', נחוש למסור את נפשו במלחמת הקודש.

 

[אחמ]

שיחה מוצפנת. אי שם. בין אסיה לאירופה, בין העבר להווה.
סינוואר: "אהלן".
ניקנור: "וסאהלן. מנישמע?".
סינוואר: "על הַבָּנִים".
ניקנור: "אז אין חדש".
סינוואר: "אין. לכן התקשרתי. נו, לא הולך לנו. מה עושים איתם?"
ניקנור: "זה קצת מסובך, כמו שראית... אבל בא נלמד מהם טיפ יפה: אצלנו הם נכנסו למערות ויצאו חזקים. לך על זה".
סינוואר: "מערות? וואלה! טיבְּ יפה! שוקרון. הפגזת רעיון הַבַּעַם. באמת נהיה כאן צפוף... נצא חזקים!!! נסיים איתם וחלאס!"
ניקנור: "יאללה חַבִּיבִּי, הרבה הצלחות, אבל אל תּצפה ליותר מדי, למה לי זה לא הלך".
סינוואר: "אל תוריד לי ת'מצב רוח!"
ניקנור: "לא! ממש לא! יש לנו מטרה אחת! למרות שאנו שונים ורחוקים, אנחנו עדיין ידידים. 'אויבו של אויב הוא ידידי' שמעת על זה?"
סינוואר: "לא ממש".
ניקנור: "אז הנה. תשמע. אנחנו ננצח אותם. ניכנס בהם, נלחם איתם, נקטול אותם. שומע?"
סינוואר: "שומע".
ניקנור: "יופי. יד ביד נהרוג אותם. אחד לאחד. אנחנו נכניע אותם בכוחות משותפים".
סינוואר: "רק אל תגיד לי 'ביחד ננצח'"
ניקנור: "לא אומר. רק תדע שצריך הרבה... סבלנות".
סינוואר: "זה לא הצד החזק שלי... אבל נתמודד עם זה. טוב לדעת שהם מעצבנים עוד אנשים. טוב יאללה, תודה שחיזקת אותי והעלית לי ת'מורל".
ניקנור: "בכיף! אבל, כמו שאמרתי, זה קשה, בדרך כלל".
סינוואר: "בשביל זה יש אותי. חה-חה-חה"
ניקנור: "חה-חה-חה. אז הרבה הצלחה לך".
סינוואר: "שוקרון, שוקרון".
ניקנור: "ואל תאשים את עצמך אם אתה לא מצליח. רבים וטובים ממך ניסו לפניך, אך הם קשי עורף. החרב לא מצליחה לשסע את צווארם".
סינוואר: "תסמוך עליי. יש לי שיטות קצת יותר מתקדמות מחרב וחנית"
ניקנור: "אז להתראות, ותשתדל ליהנות".
סינוואר: "אשתדל. ונתראה, מקווה שלפני גן עדן".

 

[-חיה-]

אמברגו לפרסום: כ"ה כסלו, שעה 20:00.
דובר מכב"ים: כך נשמעו בקשר שחרור בית המקדש ומציאת פך השמן הטהור.

תמלול

כאן קודקוד, כבשנו את חצר המקדש, מתקדמים פנימה, עבור.
רות, תן תמונת מצב אויב, עבור.
מדווח כי רוב המלוכלכים חוסלו, ישנם פרחים לכוחותינו, עבור.
שולח כוחות חילוץ. המשיכו בטיהור, עבור.
רות, קיבלתי, סוף.

__

כאן קודקוד, אנחנו עמוק פנימה, המלוכלכים חוסלו, עבור.
רות, עבודה מצוינת. דווח על מצב המקום, עבור.
מדווח על הרס, הפכים טומאו, אין שמן למנורה, עבור.
וידאתם את מצב כל הפכים? עבור.
כולם טומאו, המלוכלכים עברו אחד אחד, גם באזור של ***, עבור.
רות, אל ייאוש, העם אחריכם, ה' עימכם, עבור.
רות, לא מוותרים, עבור.
בהצלחה, סוף.
__

כאן קודקוד, מדווח כי *** מצא כד חתום בחותמת כהן גדול, עבור.
רות, חסדי ה', הכד מכיל כמות מספקת? עבור.
שלילי, השמן מספיק רק להיום, עבור.
רות, שומע, השתמשו במה שיש וה' יעזור גם הלאה, עבור.
רות, קיבלתי, סוף.

 

[תהילולי]

חג תשעה באב שנת תשפ"ד
תמלול דיון מועצת משמידי העם היהודי:
משתתפים:
נבוכדנצר שר"י
המן ימ"ש
אנטיוכוס ימ"ש
טיטוס שר"י
היטלר ימ"ש
והמצטרפיםהחדשים דנדשים: צמרת החמאס ימ"ש לעולם ועד

"אהלן וסאלן נבוכדי כיף חלק איך אתה וואלה אני מזהה אותך רק לפי הלבוש העתיק"
"ומה איתך טיטוס היה לי די כיף ללמוד ממך איך לענות ת'יהוד האלה"
"ואנטי יוכי למדנו ממך איך לשכנע תיהוד עצמם איך טוב לדאוג לנו שיהיה לנו עוד כוח להלחם בהם."
כך אמר ימות סינוואר( כלומר יחיא) בשם מנהיגי תנועת חמאס
בפגישת מועצת צוררי ישראל בגיהנם
ואף המשיך: "וואלה איך אני עם היהוד וואלה הייתי אחלה תלמיד, למדתי ממכם טוב טוב ואף ממך פרעה למדתי איך להתעלל בשבויים שלהם וממך היטלר ימ"ש למדתי איך לשכנע את כל המוסלמים להקשיב לי מי שלא..."

ומייד ענו לו טיטוס ונבוכדנצאר גדולי המחריבים:
"וואלה אתם לא כזה טובים תראו עכשיו מה קורא אתה. ומוחמד ×1000568, ויוסוף×99999, ועבד×44444, וגמיל×77777 וכל שאר המוסלמים הלכו לג'הינם ואילו היהוד עדיין חיים ומקשיבים לה' שלהם ומקיימים מצוות ואפילו יותר מבעם לפני שהתחלת איתם כמו טיבש,
אתה לא כזה כישרון גדול כמונו ,למרות כל מעשיך ותרומתך הנפלאה להשמדת העם
היהודי ולמרות הכל הם עדיין חיים וכל בזכות התורה והמצוות האלה שלהם סתכל אתה בעצמך ותראה מה יש עכשיו איפה שהיה פעם המסג'ד שלך היום יש בית כנסת של היהוד ואיפה שהיתה כיפת הסלע יש כיום בית מקדש שאנו טרחנו להחריב תשמע זה לא פיר מה שעשית בגללך הבית מקדש שלהם קם וכל מה שניסינו להרוס להם אותו הובלת לטמיון יא טיבש"

 

[רוצה טוב]

שיירת רכבים מפוארת בליווי עשרות אופנועי השב"כ והמשטרה היוונית התקדמה אל עבר העיר ירושלים, באחד מרכבי הטסלה שבשיירה יושב הנשיא אנטיוכוס ומשוחח ברוגז עם היועץ לביטחון לאומי מטריאוס.

הקשב מטריאוס "אנחנו חייבים לנצח את הקרב הזה, את ניקנור הם הביסו, את בגרס הם גירשו, אבל לי הם לא יוכלו, אנא עדכן אותי מה מצבת הכוחות שהעמיד ציר הרשע בירושלים? ומה הם תוכניות המלחמה?"

אדוני הנשיא "שש חטיבות מלאות שלחנו ירושלימה, חטיבת 'שמשוניוס' וחטיבת "כפיראוס" כבר פרוסים סביבות העיר יחד עם עשרות הפלוגות המסונפות אליהן, החטיבות הנוספות 'גבעתילוס' ו'גולניוס' יגיעו כבר היום אל ירושלים, חיל השיריון פרוס אף הוא באיזור עם נמרי"ם וטנקים שמוגנים נגד רחפנים טילי נ"ט ושאר מרעין בישין, גם חיל האוויר מוכן במלוא כוחו להפצצה על העיר, הפרוקסי שלנו במערכות התקשורת והעיתונות וכן המתייונים השמאלנים עובדים שעות רבות למענינו כדי להגביר את השסע בעם, הניצחון בידינו!"

הקרב החל.......

המכבים נשלחו אל המערכה בשלישית עם קריאות במגפונים "מי לה' אלי"
אלופי הפיקוד יוחנן הגדי, שמעון התרסי, יהודה המכבי, אלעזר החורני ויונתן הוופסי יצאו אל המערכה עם ביטחון מוחלט בהקב"ה.
כבר בתחילת הלחימה הצליח רחפן יווני מתאבד להכות מכה ניצחת בטנק שעליו רכב יהודה, ויהודה ושמונה מלוחמיו נפלו.
הרמטכ"ל מתתיהו ששמע על האסון שנפל על יהודה יצא לקרב בעצמו, כשהוא מפקד על בניו האלופים הנותרים, והם החלו להשיב מכה ניצחת לחטיבות האויב שהופתעו מעוצמתם,
את אלעזר מינה מתתיהו לאחראי על מערך הנ"ט, ובניסים גדולים הצליח אלעזר לחסל אלפי טנקים ונגמש"ים ע"י מספר טילים מועט, אך בשלבי סיום המלחמה נפל גם אלעזר אל מותו מרסיסי טיל גראד שפגעו בליבו.

הקרב הסתיים....

המכבים ניצחו בניסים גדולים והיונים ושאר גדודי ציר הרשע נסוגו....


(ע"פ מגילת אנטיוכוס)

 

[עדר רחלים]

"למה אני עוד לא גדול", התרגז אלי בפעם המי סופר כמה, זורק את הכדור לקיר בכוח שהעיף אותו לקצה השני של החדר, "הייתי הולך עם אבא למלחמה ושומר עליו שלא יעלם לנו".
"או שגם אתה היית נעלם", רבקהלה בת הארבע העירה בתבונה נדירה.
"לא כולם נעלמו", אלי התעקש, "אבא של גידי ודן חזר אתמול הביתה, וגם אבא של יעקב".

"באמת?", עיני הדבש של רבקהלה נפקחו לרווחה, "אז למה אבא שלנו לא חזר?".
"אולי הוא לא רוצה לחזור?", מוישי הבכור התערב בקול שקט, מכיר מספיק סיפורים על אבות שהצטרפו לצבא יוון.
"חס ושלום", אלי רעד רק מהמחשבה, שוכח מהכדור שהתגלגל לידו מבויש, "אבא שלנו צדיק, הוא לא התיוון".
"אז למה הוא לא חוזר?", רבקהלה רצתה לדעת.

"ילדים שלי", כאן הייתי חייבת להתערב, למרות שהדמעות הפריעו לי לדבר. התיישבתי לידם על השטיח הצבעוני, מחליטה לספר להם את כל מה שהתאמצתי כל כך להסתיר, "אבא שלנו לא חוזר כי לא נותנים לו לחזור".
"מי?", אלי הרים אלי עיניים מבוהלות, מקווה שלא לשמוע את מה שהוא פוחד ממנו כל כך.
"היוונים", ליטפתי את כתפו בעדינות, מאשרת את מחשבותיו, "היוונים תפסו אותו ועוד כמה יהודים. אבל אנחנו מאמינים ומתפללים שישחררו אותם בקרוב".

"אבל למה?", רבקהלה לא הבינה, "זה אבא שלנו! שיחזירו לנו אותו!".
נאנחתי אנחה ארוכה, חושבת איך להסביר להם ולעצמי, "הגוים אף פעם לא אהבו אותנו, וכשהם רואים שאנחנו מתעקשים להראות ולהתנהג כמו יהודים, כמו בנים של הקב"ה - הם מקנאים בנו ומנסים להפריע לנו בכל דרך אפשרית".
"גם בנות!", רבקהלה התעקשה להוסיף.
"בנים ובנות של הקב"ה", חייכתי בהסכמה.

"בגלל זה יש יהודים שהתייוונו?", מוישי בירר.
"כן, היהודים המסכנים האלה חושבים שאם הן יתנהגו כמו היוונים אז זה יעזור להם".

”אז נשב בבית ופשוט נחכה שליוונים ימאס והמלחמה תיגמר?!", אלי התרגז, לא מסוגל לשבת ולחכות באפס מעשה.
"מה פתאום, לכם יש משימה חשובה לעשות", התחלתי להסביר, אך למוישי זה הספיק.
הוא חיטט בכיסו, ושלף שני ספינרים כסופים. הוא הגיש אחד מהם לאחיו ואמר לי בעיניים בורקות: "אמא, אנחנו יוצאים להילחם, תתפללי עלינו",

שני הגיבורים שלי נעמדו ליד הדלת בהבעה רצינית, חובקים אל ליבם את ספרי המשניות.
יוצאים לקרב האמיתי.

 

[7שבע7]

באיחור מה - מכריזה על נעילת האתגר.
שיפוט בע"ה בקרוב...

 

[7שבע7]

אז הפעם לא היה קשה כל כך לבחור בין היצירות - פשוט כי לא היו הרבה כל כך

​

(האתגר היה מסובך מדי, סליחה...)
אבל בכל זאת - היו פה יצירות טובות, ובאמת חבל שאי אפשר לתת לכולן את המקום הראשון...
אז במקום השלישי - הדיאלוג של @אחמ, שנתן לנו קצת מהרוח של האתגר הקודם, ושילב בהומור בין האויבים דאז לאויבים של ימינו.
במקום השני - הסיפור הנוגע כל כך, שממחיש כל כך חזק את מה שהרגישו אז לפי מה שאנו מרגישים בימינו, של @עדר רחלים.
ובמקום הראשון - זה שגם העלה ראשון את יצירתו. היא אמנם משלבת תקופה היסטורית אחרת מתקופת המכבים, אבל עושה זאת בהצלחה רבה, כאילו באמת המילים קונספציה וקונספירציה היו חלק מהתקופה ההיא, או שאחשוורוש והמנ(אי) הם באמת בני תקופתנו - יצירתו של @אריה גלבר.
מחכים לאתגר הבא בראשותך...

 

[אריה גלבר]

תודה @7שבע7 !!
האתגר בהחלט היה מעניין ומאתגר, שהביא את כלל הכותבים ליצירה מרתקת. איכשהו פספסתי את עניין התקופה הספציפית...
תיכף אעלה את האתגר הבא