הנושאים החמים
הנושאים החמים
בגדול אני ילד שנברא בטעות. כמו הבמבה האחת-עשרה שהגיעה במארז של העשר. השתרבבה בטעות.
האמת זה לא ממש דומה, בבמבה המפעל שימח איזה משפחה שקיבלה עוד חבילה. בסיפור שלי אף אחד לא התפנק מהתוספת המיותרת הזאת, זה רק מצער את כולם. הכי טוב היה אם לא הייתי נכנס בטעות לסיפור הזה.
איך אני יודע את זה?
מאוד פשוט: אני הרי לוקח אוכל, שכר לימוד לחיידר, הוצאות כספיות, ובעיקר – צריך איזה מישהו מבוגר שיהיה איתי. לפחות שעתיים ביום. בקיצור – נטל.
שלא תבינו לא נכון – אני לא אמור לדעת את כל זה. בכלל לא. אף אחד בעולם לא יודע שראיתי את הטפסים עם כל החתימות מהבית משפט, בשידה בחדר שינה של סבתא.
באמת ילדים קטנים בגילי לא צריכים לראות דברים כאלו, זה לא בריא. אבל אני ראיתי. אי אפשר להסתיר ממני דברים, אני יותר חכם ממה שכל הגדולים חושבים, ככה נראה לי. אז כשסבתא יצאה יום אחד לקניות, אני נכנסתי, חיטטתי ומצאתי. והבנתי.
הם רבו עליי, כל אחד רצה שאלך לגור אצל השני.
מאז היו תקופות שלא רציתי ללכת אליהם. לא כי נפגעתי מהם, בכלל לא, אני ילד שלא נפגע אף פעם משום דבר.
רק שריחמתי עליהם. מסכנים. מה הם צריכים לגדל אותי, לשלם עליי כספים. הם רוצים להמשיך כל אחד את החיים שלו, לשכוח מהעבר המעצבן הזה – ואז מגיע אליהם איזה ילד קטן ומשבש אותם. מחייב אותם להיות עדיין בקשר עקיף, דרך סבתא. אז מה אם אני בן שלהם?
האמת, אני מסכים איתם. הם צודקים.
מה שהכי כואב לי שגם סבתא, שאני גר אצלה כבר שנתיים, לא אשמה בכל הסיפור הזה. ולמה דווקא היא – שאני אפילו לא הבן שלה, צריכה לסבול אותי.
אבל זה לא יהיה חכם לעזוב אותה. כל ילד צריך איזשהו בית. אז בינתיים אני אצלה. אבל זה רק זמנית. כי מה יהיה אם יום אחד חס וחלילה, חס ושלום...
החלום שלי זה לחסוך הרבה כסף. ואחר כך לשכור איזה מחסן קטן, אפי' מאוד מאוד קטן, ולגור שם.
אני חולם על זה כל היום. כבר חסכתי קצת יותר ממאתיים שלושים שקל. אני כל הזמן מתפלל על זה ורוצה שעד הבר-מצווה שלי (עוד שלוש וחצי שנים וקצת) אני כבר יוכל לגור במחסן הזה. הלוואי.
אבל אל תספרו לאף אחד. אני לא רוצה שידעו שאני יודע מהכל. הם מנסים לעשות כאילו הם רוצים אותי, הם קונים לי לפעמים מתנות. אבל זה בכלל לא מעניין אותי, אני ילד שלא מרגש מכלום.
פעם כשהייתי אצל אמא שלי אז היא בכתה לסבתא-ירושלים בטלפון. היא דיברה בשקט, אבל שמעתי. היא אמרה שכבר אין לה כוח בכלל לכלום. ואין לה שום כוח לקום בבוקר מהמיטה.
אז הבנתי שהיא קמה רק בגללי. ואז אמרתי לה שאני רוצה לחזור. היא יצאה מהחדר עם עיניים נפוחות, קצת חייכה, נישקה אותי והלכתי.
כשהלכתי, אפי' שאני בדרך כלל לא בוכה, כי אני לא בת או ילד קטן – הפעם ירדו לי קצת דמעות, רק טיפה. אבל מיד ניגבתי אותם.
גם אבא לא בוכה אף פעם, אפי' שכשהגעתי אליו לא היה לו כלום כמעט מה להביא לי לאכול. המקרר היה ריק ולא מחובר בכלל לחשמל.
אבל ככה זה בנים לא בוכים. גם אם הם עצובים, הם שומרים את זה בלב שלהם.
גם אני, אפי' אם אני מאוד מאוד עצוב, (זה קרה לי כבר כמה פעמים), אני לא מראה את זה לאחרים. ואם אני לא מתאפק ממש, אז אני הולך לשירותים קצת בוכה ואחרי זה יוצא כאילו לא היה כלום.
האמת זה לא ממש דומה, בבמבה המפעל שימח איזה משפחה שקיבלה עוד חבילה. בסיפור שלי אף אחד לא התפנק מהתוספת המיותרת הזאת, זה רק מצער את כולם. הכי טוב היה אם לא הייתי נכנס בטעות לסיפור הזה.
איך אני יודע את זה?
מאוד פשוט: אני הרי לוקח אוכל, שכר לימוד לחיידר, הוצאות כספיות, ובעיקר – צריך איזה מישהו מבוגר שיהיה איתי. לפחות שעתיים ביום. בקיצור – נטל.
שלא תבינו לא נכון – אני לא אמור לדעת את כל זה. בכלל לא. אף אחד בעולם לא יודע שראיתי את הטפסים עם כל החתימות מהבית משפט, בשידה בחדר שינה של סבתא.
באמת ילדים קטנים בגילי לא צריכים לראות דברים כאלו, זה לא בריא. אבל אני ראיתי. אי אפשר להסתיר ממני דברים, אני יותר חכם ממה שכל הגדולים חושבים, ככה נראה לי. אז כשסבתא יצאה יום אחד לקניות, אני נכנסתי, חיטטתי ומצאתי. והבנתי.
הם רבו עליי, כל אחד רצה שאלך לגור אצל השני.
מאז היו תקופות שלא רציתי ללכת אליהם. לא כי נפגעתי מהם, בכלל לא, אני ילד שלא נפגע אף פעם משום דבר.
רק שריחמתי עליהם. מסכנים. מה הם צריכים לגדל אותי, לשלם עליי כספים. הם רוצים להמשיך כל אחד את החיים שלו, לשכוח מהעבר המעצבן הזה – ואז מגיע אליהם איזה ילד קטן ומשבש אותם. מחייב אותם להיות עדיין בקשר עקיף, דרך סבתא. אז מה אם אני בן שלהם?
האמת, אני מסכים איתם. הם צודקים.
מה שהכי כואב לי שגם סבתא, שאני גר אצלה כבר שנתיים, לא אשמה בכל הסיפור הזה. ולמה דווקא היא – שאני אפילו לא הבן שלה, צריכה לסבול אותי.
אבל זה לא יהיה חכם לעזוב אותה. כל ילד צריך איזשהו בית. אז בינתיים אני אצלה. אבל זה רק זמנית. כי מה יהיה אם יום אחד חס וחלילה, חס ושלום...
החלום שלי זה לחסוך הרבה כסף. ואחר כך לשכור איזה מחסן קטן, אפי' מאוד מאוד קטן, ולגור שם.
אני חולם על זה כל היום. כבר חסכתי קצת יותר ממאתיים שלושים שקל. אני כל הזמן מתפלל על זה ורוצה שעד הבר-מצווה שלי (עוד שלוש וחצי שנים וקצת) אני כבר יוכל לגור במחסן הזה. הלוואי.
אבל אל תספרו לאף אחד. אני לא רוצה שידעו שאני יודע מהכל. הם מנסים לעשות כאילו הם רוצים אותי, הם קונים לי לפעמים מתנות. אבל זה בכלל לא מעניין אותי, אני ילד שלא מרגש מכלום.
פעם כשהייתי אצל אמא שלי אז היא בכתה לסבתא-ירושלים בטלפון. היא דיברה בשקט, אבל שמעתי. היא אמרה שכבר אין לה כוח בכלל לכלום. ואין לה שום כוח לקום בבוקר מהמיטה.
אז הבנתי שהיא קמה רק בגללי. ואז אמרתי לה שאני רוצה לחזור. היא יצאה מהחדר עם עיניים נפוחות, קצת חייכה, נישקה אותי והלכתי.
כשהלכתי, אפי' שאני בדרך כלל לא בוכה, כי אני לא בת או ילד קטן – הפעם ירדו לי קצת דמעות, רק טיפה. אבל מיד ניגבתי אותם.
גם אבא לא בוכה אף פעם, אפי' שכשהגעתי אליו לא היה לו כלום כמעט מה להביא לי לאכול. המקרר היה ריק ולא מחובר בכלל לחשמל.
אבל ככה זה בנים לא בוכים. גם אם הם עצובים, הם שומרים את זה בלב שלהם.
גם אני, אפי' אם אני מאוד מאוד עצוב, (זה קרה לי כבר כמה פעמים), אני לא מראה את זה לאחרים. ואם אני לא מתאפק ממש, אז אני הולך לשירותים קצת בוכה ואחרי זה יוצא כאילו לא היה כלום.
