הנושאים החמים
הנושאים החמים
בס"ד
רגליו נעות קדימה, בתיאום מושלם לאלו הצועדות לצידן, יוצרות יחד מקצב מדויק, מלכותי. פניו קפואות, מנסות להתעלם מרעש ההמון בצידי כיכר השיש, שומרות על קשיחותם. מאחור הוא שומע את תיפופי פרסות הסוסים המקישות באבני הפסיפס, מספרים על פרשים הדוהרים גם הם אל רחבת הטקס.
הם מגיעים לקדמת הרחבה, הוא מצמיד את רגליו, מותח את גופו לדום מתוח. עיניו מביטות קדימה אל השטיח האדום, מודדות במבט נרגש את המרחק בינו ובין מדרגות הארמון. מילותיו של המפקד מעת האימונים מהדהדות בראשו 'אתם תהיו בשורה הראשונה, עשרה מטרים מהכתר'.
מקצבי החיילים מתגברים, ממלאים את הרחבה המלכותית בשורות אדומות שחורות. אליהם מצטרפים חיילי התזמורת. הם חולפים לפניו נושפים בחצוצרות מוזהבות ומתופפים בתופים מעוטרים, מסתדרים משני צידי מדרגות המלוכה ומשתתקים, מחכים.
---
הבריות אוהבות לתאר את אפרוריות שמי לונדון כמו מלמדים על אופי תושביה, אדישים ומעוררי פיהוק. אלן פוסע ברחובות, חולף בין אנשי העיר הממהרים עטויים מעילי גשם דקיקים, נזכר במעיל ששכח על הקולב בארמון לאחר שהחליף ממדי הקולדסטרים לבגדי היום יום שלו. טיפת גשם מכה באפו, מאיצה בו למהר.
הטיפות מתגברות, מסעירות את הרחוב, ורגע אחרי שהלמות פעמונים מכות באוזניו, הכיס שלו מתחיל לרטוט. אלן משחרר את נעילת המכשיר, עיניו רצות על מסך הטאצ', המומות, קוראות את הכתוב.
"הודעה שנמסרה זה עתה מהארמון: המלכה מתה בשלווה אחר הצהריים בטירת בלמורל"
אצבעו של אלן גוללת את המסך מרפרפת הלאה לקרוא את דברי התנחומין שנשלחו משועי העולם, מבליטים את קשרי החברות למונרכיה הבריטית. הוא מביט באנשי הרחוב ההמומים, מטריות סגורות בידיהם, נותנים לראשם להישטף בדמעות העננים.
ובסוף, מלווה בקולות הפעמון הוא מגיע הביתה, פוגש שיחה ערה וקולות נרגשים.
הוא מביט בדילן, רואה את לחייו הסמוקות, שומע אותו מקריא ממסך המחשב, "ארון המלכה יטייל עשרה ימים בכל רחבי בריטניה, יהיה אפשר ממש לחלוף לידו"
"מתי המלכה תגיע ללונדון?" מבררת פני הקטנה, עיניה נוצצות.
"חכי קצת, היא בקושי מתה" דילן מצחקק.
אפו של אלן רוטט מזעם "תשתוק, טיפש!" צועק על אחיו.
דילן מופתע, מבליע חיוך, "אני רואה שמשמר המלכה הגיע הביתה, מה קרה? פיטרו אותך עם מות המלכה?"
אלן מתנשף, "אין לך שום כבוד לעם שלך, להיסטוריה שלך! אולי גם תלך לעשות סלפי עם ארון המלכה?"
"אתה הוא זה שמחלק כבוד מיותר. המלכה, הנסיכים והארמון אינם אלא בובות ראווה, מוזאון לאגדות עבר. וכמו שאתה בעצמך אמרת, הם לא יותר מאשר היסטוריה".
אלן מתפרץ לדבריו "אתה טועה, הם לא רק היסטוריה, הם הסמל של האומה. משפחת המלוכה נטועה עמוק בליבו של כל אחד מבני הממלכה. הם מה שהופך אותנו מסתם עם לאומה, ובלעדיהם אנחנו לא שונים מבני צרפת או גרמניה".
שפתיו של דילן מתעגלות, "שטפו לך את המוח בארמון, אנחנו כלל לא שונים משאר עמי אירופה, חוץ מדבר אחד- להיות עם מספיק טיפש כדי להמליך עלינו מלך שאין לו סמכויות חוץ מלגור בארמונות ולטייל בכל העולם".
חייל המשמר דומם, בוחן את דבריו של אחיו, ודילן שרואה את שתיקתו מוסיף, "דע לך, מי שהפך את אליזבט למלכה ומי שיהפוך את בנה הנסיך למלך בריטניה זה אנחנו, העם. הכתר שלהם תלוי בנו, ובלעדינו, אין להם יכולת למלוך על גרגר אפונה. אני לא מתכוון לכבד מלך שמלכותו תלויה בי, גם אם יש לו כתר עטור יהלומים וכרכרה מוזהבת" הוא מסיים את דבריו, מניח להם לחלחל למוחו של אחיו, חייל הקולדסטרים מהארמון.
הגשם בחוץ מתחלש, ואיתו הרוחות מפסיקות ליילל. העננים מתפזרים, מניחים לאור ירח דקיק להאיר את רחובות לונדון. ורק חייל אחד יושב בביתו, חושב על מלך נטול עם וכוחות ועל בובת ראווה בצורת חייל משמר ארמון.
פרוש המלבי"ם על התהילים, פרק י' פסוק ט"ז:
"ה' מלך", רצה לומר ה' אינו דומה כמלך בשר ודם שאם חטאו נגדו כל בני המדינה אי אפשר שיהרוג את כולם שאז לא יהיה מלך כי אין מלך בלא עם, אבל מלכות ה' אינו תלוי מן העם, כי "ה' מלך עולם", מלכותו נצחי ולא תשתנה, אף אם "אבדו גוים מארצו" כי אין מלכותו מצד העם כי היא תלויה בו בעצמו:
רגליו נעות קדימה, בתיאום מושלם לאלו הצועדות לצידן, יוצרות יחד מקצב מדויק, מלכותי. פניו קפואות, מנסות להתעלם מרעש ההמון בצידי כיכר השיש, שומרות על קשיחותם. מאחור הוא שומע את תיפופי פרסות הסוסים המקישות באבני הפסיפס, מספרים על פרשים הדוהרים גם הם אל רחבת הטקס.
הם מגיעים לקדמת הרחבה, הוא מצמיד את רגליו, מותח את גופו לדום מתוח. עיניו מביטות קדימה אל השטיח האדום, מודדות במבט נרגש את המרחק בינו ובין מדרגות הארמון. מילותיו של המפקד מעת האימונים מהדהדות בראשו 'אתם תהיו בשורה הראשונה, עשרה מטרים מהכתר'.
מקצבי החיילים מתגברים, ממלאים את הרחבה המלכותית בשורות אדומות שחורות. אליהם מצטרפים חיילי התזמורת. הם חולפים לפניו נושפים בחצוצרות מוזהבות ומתופפים בתופים מעוטרים, מסתדרים משני צידי מדרגות המלוכה ומשתתקים, מחכים.
---
הבריות אוהבות לתאר את אפרוריות שמי לונדון כמו מלמדים על אופי תושביה, אדישים ומעוררי פיהוק. אלן פוסע ברחובות, חולף בין אנשי העיר הממהרים עטויים מעילי גשם דקיקים, נזכר במעיל ששכח על הקולב בארמון לאחר שהחליף ממדי הקולדסטרים לבגדי היום יום שלו. טיפת גשם מכה באפו, מאיצה בו למהר.
הטיפות מתגברות, מסעירות את הרחוב, ורגע אחרי שהלמות פעמונים מכות באוזניו, הכיס שלו מתחיל לרטוט. אלן משחרר את נעילת המכשיר, עיניו רצות על מסך הטאצ', המומות, קוראות את הכתוב.
"הודעה שנמסרה זה עתה מהארמון: המלכה מתה בשלווה אחר הצהריים בטירת בלמורל"
אצבעו של אלן גוללת את המסך מרפרפת הלאה לקרוא את דברי התנחומין שנשלחו משועי העולם, מבליטים את קשרי החברות למונרכיה הבריטית. הוא מביט באנשי הרחוב ההמומים, מטריות סגורות בידיהם, נותנים לראשם להישטף בדמעות העננים.
ובסוף, מלווה בקולות הפעמון הוא מגיע הביתה, פוגש שיחה ערה וקולות נרגשים.
הוא מביט בדילן, רואה את לחייו הסמוקות, שומע אותו מקריא ממסך המחשב, "ארון המלכה יטייל עשרה ימים בכל רחבי בריטניה, יהיה אפשר ממש לחלוף לידו"
"מתי המלכה תגיע ללונדון?" מבררת פני הקטנה, עיניה נוצצות.
"חכי קצת, היא בקושי מתה" דילן מצחקק.
אפו של אלן רוטט מזעם "תשתוק, טיפש!" צועק על אחיו.
דילן מופתע, מבליע חיוך, "אני רואה שמשמר המלכה הגיע הביתה, מה קרה? פיטרו אותך עם מות המלכה?"
אלן מתנשף, "אין לך שום כבוד לעם שלך, להיסטוריה שלך! אולי גם תלך לעשות סלפי עם ארון המלכה?"
"אתה הוא זה שמחלק כבוד מיותר. המלכה, הנסיכים והארמון אינם אלא בובות ראווה, מוזאון לאגדות עבר. וכמו שאתה בעצמך אמרת, הם לא יותר מאשר היסטוריה".
אלן מתפרץ לדבריו "אתה טועה, הם לא רק היסטוריה, הם הסמל של האומה. משפחת המלוכה נטועה עמוק בליבו של כל אחד מבני הממלכה. הם מה שהופך אותנו מסתם עם לאומה, ובלעדיהם אנחנו לא שונים מבני צרפת או גרמניה".
שפתיו של דילן מתעגלות, "שטפו לך את המוח בארמון, אנחנו כלל לא שונים משאר עמי אירופה, חוץ מדבר אחד- להיות עם מספיק טיפש כדי להמליך עלינו מלך שאין לו סמכויות חוץ מלגור בארמונות ולטייל בכל העולם".
חייל המשמר דומם, בוחן את דבריו של אחיו, ודילן שרואה את שתיקתו מוסיף, "דע לך, מי שהפך את אליזבט למלכה ומי שיהפוך את בנה הנסיך למלך בריטניה זה אנחנו, העם. הכתר שלהם תלוי בנו, ובלעדינו, אין להם יכולת למלוך על גרגר אפונה. אני לא מתכוון לכבד מלך שמלכותו תלויה בי, גם אם יש לו כתר עטור יהלומים וכרכרה מוזהבת" הוא מסיים את דבריו, מניח להם לחלחל למוחו של אחיו, חייל הקולדסטרים מהארמון.
הגשם בחוץ מתחלש, ואיתו הרוחות מפסיקות ליילל. העננים מתפזרים, מניחים לאור ירח דקיק להאיר את רחובות לונדון. ורק חייל אחד יושב בביתו, חושב על מלך נטול עם וכוחות ועל בובת ראווה בצורת חייל משמר ארמון.
פרוש המלבי"ם על התהילים, פרק י' פסוק ט"ז:
"ה' מלך", רצה לומר ה' אינו דומה כמלך בשר ודם שאם חטאו נגדו כל בני המדינה אי אפשר שיהרוג את כולם שאז לא יהיה מלך כי אין מלך בלא עם, אבל מלכות ה' אינו תלוי מן העם, כי "ה' מלך עולם", מלכותו נצחי ולא תשתנה, אף אם "אבדו גוים מארצו" כי אין מלכותו מצד העם כי היא תלויה בו בעצמו:
נערך לאחרונה ב:
