אני מודה לכל העוזרים והמסייעים וכו', נקודות טובות בהחלט (הרעיון של הבורג - נפלא), יש"כ וח"ח.
לסיכום העניין, אני חושב שהנקודה המהותית שעשויה להיות התשובה על תהייתו של אותו יהודי - היא דווקא מינוף נמיכות הרוח שלו.
כי חשבתי על זה ובאמת עיקר הסליחות שאנו אומרים - מתמקדים על אודות היותנו דלים ורשים, עניים ודלפונים, אומללים חסרי כל הדופקים בפתח בלב מלא חשש ובשפלות גדולה. אנו מכים על חטא בשפיפות קומה ונמיכות רוח, מתוודים על כל העוונות והפשעים ברוב בושה וכלימה.
מרבית הסליחות מוקדשות לתיאור גודל חטאינו ומיעוט זכויותינו, ומנגד - את חסדו הגדול וטובו האינסופי של הבורא הטוב שמוכן לסלוח לנו למרות ועל אף הכל.
וברור שאם נבוא לפני הבורא בהתפארות במעשינו וב'דרישה' לשנה טובה ומתוקה בזכות ולא בחסד, גם אילו התקדמנו הרבה ובאמת היינו מלאי מעשים טובים כשאיפתנו, הן מי יצדק לפניו בדין?! אפילו יעקב אבינו, בחיר האבות, ביקש רחמים שיצילו ה' מיד אחיו מיד עשיו, ולא סמך על צדקותו מחשש שמא יגרום החטא. מה נאמר ומה נדבר אנו? ברור ופשוט שאנו זקוקים, איך שלא יהיה ומה שלא יקרה - לנהרות של רחמים ושיטפונות של חמלה ומחילה.
ההבנה הזו, שאין לנו מנוס ואנו מוכרחים להגיע אל חמלתו של אבינו מלכנו, דווקא בגלל שאנו באים בידיים ריקות, ודווקא משום שאיננו רואים בעצמינו זכאים לשוב ולהתקבל, היא זו שתעורר את הלב שיפעיל את הרוח ותגרום לאדם שיחוש כמו ילד קטן שסרח, שקלקל, אבל בסופו של דבר הרי אין לו באמת לאן לברוח אלא לשוב בחשש מהול בביטחון ולהתחפר בתוך אמו בבכייה וחרטה, ולייחל לרחמיה ולרגשי אהבתה הטבעיים שיכסו על כל פשעים.
אלו בעצם מילותיו המרטיטות של רבי שלמה אבן גבירול בפיוט נורא ההוד "כתר מלכות" שאומרים הספרדים בתפילת ערבית של יוה"כ:
אלוקי,
אם עווני מנשוא גדול,
מה תעשה לשמך הגדול.
ואם לא אוחיל לרחמיך,
מי יחוס עלי חוץ ממך.
לכן אם תקטלני -
לך אייחל.
ואם תבקש לעווני -
אברח ממך אליך,
ואתכסה מחמתך בצילך;
ובשולי רחמיך אחזיק -
עד אם רחמתני,
ולא אשלחך -
כי אם ברכתני...
ולצד ההבנה החשובה הזו, כמובן העניין שדובר כאן - השפעות הימים הללו על האדם, גם אם אינו מבחין בהן בעיניו, אבל ברור שהן קיימות ומשפיעות עליו שלא יתרחק עוד, ושיהיה קשור בקשר של קיימא אל מקור הרחמים והחסדים, החיים והטוב. וכי לולי הימים הגדולים הללו, והעבודה הגדולה הזו, מי יודע כמה רחוק היה מוצא עצמו ביום פקודה.
וגם, מחווה לכל המתעקשים, הרי בכל זאת היה שיפור משנה שעברה. בכמה תחומים ובכמה אופנים האדם גדל במהלך השנה, החכים, התעלה, והפעם בוודאי יבוא מוכן ומזומן יותר ליום הדין.
בקיצור, יש תכלית עצומה בעבודה הקדושה והקשה, יש שכר לפעולות ויש תקווה.
יש סיבה!