הנושאים החמים
הנושאים החמים
ברשותכם, אני זורק כאן כפפה קטנה, תזרמו איתי בעניין 
פגשתי היום ידיד טוב. הוא לא היה נראה כתמול שלשום ולא כמו שראיתי אותו מעולם. עיניו העולצות בדרך כלל היו נפולות, ומהחרכים הצרים שנותרו לפליטה – נשקפו כל היגון והייאוש שבעולם.
מפני חובת השעה וקריטיותו, דילגתי על השורות השגרתיות של 'מה נשמע, מה קורה ומה בכל זאת' וניגשתי היישר אל השאלה המתבקשת: "קרה משהו?"
"לא... לא... שום דבר..." הוא מלמל בקול חלוש, מעורר רחמים כמו הפרצוף שלו, ורווי חמלה עצמית עד כאב. רק על סמך קולו המהוסס והגווע אל תוך עצמו – הייתי מוכן לחתום כי קרה דבר נורא.
אלא שידעתי את טבעו של ידידי המופנם, הוא לא יתנדב מרצונו לשפוך את ליבו הטעון מבלי שאכריח אותו. החלטתי לעשות את מה שרצה יותר מכל: הכרחתי אותו. בשיטה שהמצאתי במיוחד עבורו.
"אז אם הכל בסדר, הכל בסדר... לא?" אמרתי בהשלמה מחויכת ותכף עברתי לנושא הבוער הבא, "תגיד, שמעת על המכירה הגדולה של עודפי גרביים מהפירמה היוקרתית של 'גאליציה' שמתקיימת ממש עכשיו באולם של ויז'ניץ? זול שם, הא?"
זה עבד. הוא פער את חרכי עיניו מעט יותר ומיד מצמץ בתסכול. "זה רק... שאני אה... טוב.. נו.. לא משנה..."
"מה עובר עליך?" שאלתי בדאגה אמתית.
"אתה יודע מה?" הוא תלה בי עיניים שלא הצלחתי לתרגם את פשר מבען, "אספר לך מה עובר עלי".
"הגיוני", אמרתי, מכין את ליבי החלוש לבשורה הקשה.
"האמת היא שהימים הנוראים שבפתח, הם אלו שמעיקים עלי".
"הימים הנוראים??" שאלתי מופתע, כשבד בבד אני מתאמץ להחניק את אנחת הרווחה שבעבעה בי בהקלה. "מה הם כל כך מעיקים עליך?"
"אין לי כח אליהם!" הוא ירה במרירות.
נרגעתי סופית. לא קרה שום דבר, סתם טמטום חולף. מצב רוח עראי.
"מה? למה? אלול, שנה חדשה, סליחה, מחילה, דף חדש... מה, לא מדבר אליך? למה להיות מצוברח בגלל מתנות טובות שכאלה.."
הוא שוב הביט בי, והפעם מבטו אמר: אין לך מושג מהחיים. אתה צעיר. תמים. נאיבי. הדיוט.
"אתה יודע בן כמה אני?" הוא שאל ולא המתין לתשובה. "עוד מעט אני נכנס לעשור החמישי שלי. ואתה יודע מה זה אומר? זה אומר שעברתי כבר כמעט ארבעים ראשי שנים, ימי כיפורים, כמעט ארבע מאות ימי תשובה!
"ותבין, מאז שהתחלתי להכיר את נפש בהמתי, אני לומד מוסר, שומע שיחות חיזוק, דרשות התעוררות, קורא מאמרי התעלות. אני יודע שלקראת יום הדין אני צריך לתפוס את עצמי בידיים, לחזור בתשובה, להשתנות, לעשות מהפך אמיתי בחיי, וכל שנה אני עומד בסליחות, מתחנן למחילה ובתמורה מבטיח להשתנות ולהתהפך לטובה.
"ואיכשהו, אני מוצא את עצמי שנה אחרי שנה, באותו מקום עלוב, מסואב, עם אותם חטאים ואותן ניסיונות, בלי ששום דבר מכל המילים היפות וההבטחות הגדולות, החיזוקים והקבלות הטובות - נותר בידי לפליטה. אני נשאר אותו אדם, באותו מקום, באותו מצב.
"אתה מבין? עכשיו עומד להתחיל כל התהליך המייגע הזה מהתחלה: אקום מוקדם, אשמע שופר, אמלמל אין ספור פיוטי סליחות, אקרא המון פעמים ה' ה', אשלח ואקבל ים של מכתבי שנה טובה, אטביע תפוח בדבש וצנון במרק, תפילות ארוכות, חזן ששואג ב"ומלאכים יחפזון...", אסובב כפרות, אתן כופר נפש יד לאחים, אבקש סליחה מאנשים עד לזרא, אלבש קיטל, אברך את הבנים, אוכל סעודה המפסקת, אזמזם 'כל נדרי' עם החזן, אתרגש בהפטרה של אלקנה וחנה העקרה, אשאג ב"כי פנה יום" ואאחל לרעיי 'פתקא טבא' בעיניים מצועפות...
"א-י-ן ל-י כ-ו-ח-!" ידידי נהם בקול מתרסק. "אין לי כוח! אתה מבין? בשביל מה? מה יהיה לי מכל הסיבוב הזה אם אני יודע מראש שאפגש עם הראש של דג בשנה הבאה כשאני והוא באותו מצב כמו אשתקד. בשביל מה? למה? מדוע? תן לי סיבה אחת למה להתחיל שוב פעם לגלגל את הגלגל חסר התוחלת הזה? - - - "
טוב, השאלה היא, והאתגר הוא, מה עונים לו?
הוא מחפש תשובה לא ארוכה מדי, אבל משהו שיתן לו תקווה. מחשבה חדשה שתעודד אותו להתחיל שוב את רצף הימים על מנהגיו ודרישותיו, רעיון מנוסח היטב שיפיח בו רצון ומשמעות להשקיע.
(גילוי נאות: אני מתכווין להשתמש ברעיונות הנבחרים שיוצעו כאן, אם יוצעו, בשביל מאמר נרחב ומקיף אותו אני אמור לכתוב לקראת ראש השנה.)
תודה.
פגשתי היום ידיד טוב. הוא לא היה נראה כתמול שלשום ולא כמו שראיתי אותו מעולם. עיניו העולצות בדרך כלל היו נפולות, ומהחרכים הצרים שנותרו לפליטה – נשקפו כל היגון והייאוש שבעולם.
מפני חובת השעה וקריטיותו, דילגתי על השורות השגרתיות של 'מה נשמע, מה קורה ומה בכל זאת' וניגשתי היישר אל השאלה המתבקשת: "קרה משהו?"
"לא... לא... שום דבר..." הוא מלמל בקול חלוש, מעורר רחמים כמו הפרצוף שלו, ורווי חמלה עצמית עד כאב. רק על סמך קולו המהוסס והגווע אל תוך עצמו – הייתי מוכן לחתום כי קרה דבר נורא.
אלא שידעתי את טבעו של ידידי המופנם, הוא לא יתנדב מרצונו לשפוך את ליבו הטעון מבלי שאכריח אותו. החלטתי לעשות את מה שרצה יותר מכל: הכרחתי אותו. בשיטה שהמצאתי במיוחד עבורו.
"אז אם הכל בסדר, הכל בסדר... לא?" אמרתי בהשלמה מחויכת ותכף עברתי לנושא הבוער הבא, "תגיד, שמעת על המכירה הגדולה של עודפי גרביים מהפירמה היוקרתית של 'גאליציה' שמתקיימת ממש עכשיו באולם של ויז'ניץ? זול שם, הא?"
זה עבד. הוא פער את חרכי עיניו מעט יותר ומיד מצמץ בתסכול. "זה רק... שאני אה... טוב.. נו.. לא משנה..."
"מה עובר עליך?" שאלתי בדאגה אמתית.
"אתה יודע מה?" הוא תלה בי עיניים שלא הצלחתי לתרגם את פשר מבען, "אספר לך מה עובר עלי".
"הגיוני", אמרתי, מכין את ליבי החלוש לבשורה הקשה.
"האמת היא שהימים הנוראים שבפתח, הם אלו שמעיקים עלי".
"הימים הנוראים??" שאלתי מופתע, כשבד בבד אני מתאמץ להחניק את אנחת הרווחה שבעבעה בי בהקלה. "מה הם כל כך מעיקים עליך?"
"אין לי כח אליהם!" הוא ירה במרירות.
נרגעתי סופית. לא קרה שום דבר, סתם טמטום חולף. מצב רוח עראי.
"מה? למה? אלול, שנה חדשה, סליחה, מחילה, דף חדש... מה, לא מדבר אליך? למה להיות מצוברח בגלל מתנות טובות שכאלה.."
הוא שוב הביט בי, והפעם מבטו אמר: אין לך מושג מהחיים. אתה צעיר. תמים. נאיבי. הדיוט.
"אתה יודע בן כמה אני?" הוא שאל ולא המתין לתשובה. "עוד מעט אני נכנס לעשור החמישי שלי. ואתה יודע מה זה אומר? זה אומר שעברתי כבר כמעט ארבעים ראשי שנים, ימי כיפורים, כמעט ארבע מאות ימי תשובה!
"ותבין, מאז שהתחלתי להכיר את נפש בהמתי, אני לומד מוסר, שומע שיחות חיזוק, דרשות התעוררות, קורא מאמרי התעלות. אני יודע שלקראת יום הדין אני צריך לתפוס את עצמי בידיים, לחזור בתשובה, להשתנות, לעשות מהפך אמיתי בחיי, וכל שנה אני עומד בסליחות, מתחנן למחילה ובתמורה מבטיח להשתנות ולהתהפך לטובה.
"ואיכשהו, אני מוצא את עצמי שנה אחרי שנה, באותו מקום עלוב, מסואב, עם אותם חטאים ואותן ניסיונות, בלי ששום דבר מכל המילים היפות וההבטחות הגדולות, החיזוקים והקבלות הטובות - נותר בידי לפליטה. אני נשאר אותו אדם, באותו מקום, באותו מצב.
"אתה מבין? עכשיו עומד להתחיל כל התהליך המייגע הזה מהתחלה: אקום מוקדם, אשמע שופר, אמלמל אין ספור פיוטי סליחות, אקרא המון פעמים ה' ה', אשלח ואקבל ים של מכתבי שנה טובה, אטביע תפוח בדבש וצנון במרק, תפילות ארוכות, חזן ששואג ב"ומלאכים יחפזון...", אסובב כפרות, אתן כופר נפש יד לאחים, אבקש סליחה מאנשים עד לזרא, אלבש קיטל, אברך את הבנים, אוכל סעודה המפסקת, אזמזם 'כל נדרי' עם החזן, אתרגש בהפטרה של אלקנה וחנה העקרה, אשאג ב"כי פנה יום" ואאחל לרעיי 'פתקא טבא' בעיניים מצועפות...
"א-י-ן ל-י כ-ו-ח-!" ידידי נהם בקול מתרסק. "אין לי כוח! אתה מבין? בשביל מה? מה יהיה לי מכל הסיבוב הזה אם אני יודע מראש שאפגש עם הראש של דג בשנה הבאה כשאני והוא באותו מצב כמו אשתקד. בשביל מה? למה? מדוע? תן לי סיבה אחת למה להתחיל שוב פעם לגלגל את הגלגל חסר התוחלת הזה? - - - "
•
טוב, השאלה היא, והאתגר הוא, מה עונים לו?
הוא מחפש תשובה לא ארוכה מדי, אבל משהו שיתן לו תקווה. מחשבה חדשה שתעודד אותו להתחיל שוב את רצף הימים על מנהגיו ודרישותיו, רעיון מנוסח היטב שיפיח בו רצון ומשמעות להשקיע.
(גילוי נאות: אני מתכווין להשתמש ברעיונות הנבחרים שיוצעו כאן, אם יוצעו, בשביל מאמר נרחב ומקיף אותו אני אמור לכתוב לקראת ראש השנה.)
תודה.
