אתגר חודש כסלו> אתגר מספר 2 - הִכָּנְסוּ...

[שרלוט]

הקטע הבא של @Loochi
שבת שלום!!!

מאז ומתמיד אהבתי אותה.
אני יודעת שיש הרבה שלא סובלים אותה, היא צפופה, בלי אוויר, אין לה פיסת שמים עליה ויש בה יותר אנשים מרצפה.
אני מתכוונת לבני ברק, מי שעוד לא הבין.
אני טיפוס נתנייתי, גרתי על הים, והאווירה של בני ברק פשוט חסרה לי ביום יום.
וכשהקימו את קו 613 אני חגגתי במיוחד, ומאז היו לי שלושה בתים, הבית הראשון - האוטובוס, הבית השני - בני ברק והבית השלישי בנתניה, אחרי הכל, מיטה נוחה הייתה לי רק שם, ובתור חברת ילדות של המיטה דאגתי להיפגש איתה מדי לילה בדבקות. (מלשון דבק)
אני זוכרת את עצמי חורשת את בני ברק והאוויר המוזר שבה ומתמוגגת,
זוכרת את הייחול שלי שהפקקים לא יגמרו לעולם, כך אוכל לאסוף עוד מידע על אופנות חדשות, שיטות חיים וממוצע ילדים שנשקפים מחלון האוטובוס המחניק.
אני זוכרת את הכיף להדחף בתחנה, לחכות בתור כדי ללכת על המדרכה, לפתוח מטריה בקיץ כי המזגנים מטפטפים ולמדוד סנטימטרים של רווח בין הבניינים.
אין עוד עיר שתתחרה בלב שלי עם העיר הזאת.
ולכן, גם הייתי בטוחה שאני אגור בה. בעיר המושלמת הזאת.
אבל בסוף, התחתנתי ועברתי לגור במגדל העמק,
דכאון טוטאלי. אין אנשים ברחוב, מוניות שירות עם ארבע מקומות (כי אין בכל מגדל העמק עשרה אנשים שיעלו על מונית אחת) יש פה שקט. ואין שכנים בקושי, רק כמה רוסים שאי אפשר להציץ להם הביתה בכלל והם לא יכולים לנו, החיים פחות מעניינים.
יש צרכניה רק במרחק נסיעה, והכי גרוע - יש רק פעם ביום אוטובוס לבני ברק!
בנתיים אין ברירה, ואני פשוט גרה פה, לפחות נהנית לעשות התעמלות ולטפס מדי יום ארבע וחצי קומות מדרגות כשהחתולה של השכן יורדת בדרך כלל מולי ומלטפת אותי בחיבה, זה יתרון שיש פה שאין בבני ברק.
אבל יום אחד, יום אחד אני עוד אחזור אליה, כי דברים שאוהבים לא שוכחים.
ומקסימום אני אקח איתי את החתולה של השכן, כדי שיהיה לי שם מושלם.

 

[דוכסוסטוס]

אולי זה מתאים גם לאתגר מספר 1.

מול דמעותי הזולגות וליבי הקרוע עדיין חי המראה המשובב, אב ואם מאושרים מובילים אחריהם שיירה של עוללים ובני טיפוחים מקפצים וצוהלים אך ממושמעים וצייתנים, משפחה מורחבת ועליזה יוצאת לטיול קלאסי ונחמד של אחר הצהריים, השמש מחזירה להם מלמעלה חיוך מעודד, הולכי הדרך מנופפים בברכת שלום, האושר והטוב של העולם כולו מתנקז לתוך הרגע הקסום והאגדי הזה.

עיניה המרושעות של הרוצחת בחלוק מנומר ובנדנה אורבות להם באכזריות, עוקבות בסאדיזם על רגעיה האחרונים של המשפחה החביבה, בין אצבעותיה אחוז בחוזקה נשק להשמדה המונית, היא מכוונת אל המטרה ולוחצת על ההדק – זוהתה פגיעה מדויקת, חיוך מנצח ענוג נפרש בשפתיה, היא צופה בערגה על שדה הקטל, האב והאם נפלו שדודים, הילדים התפתלו בפרפורי גסיסה עד שגוועו בקול צווחה כששרידי בת שחוק צוהלת עדיין מרוחים בלחייהם המדממות.

משפחה שלימה נגדעה, עולם מדהים חרב, מוות, שכול, אבדון ואבל. די היה במקרה בודד ונורא כזה כדי לזעזע ארץ ומלואה ולעורר חשבון נפש ציבורי נוקב איך לא נמנע האסון מבעוד מועד ואם לא ידינו היא ששפכה את הדם, אך הלוואי והיה זה אירוע חד פעמי, למגינת לב המציאות קשה ואכזרית בהרבה. מסורת של שנים היא בידה המגואלת בדם של הרוצחת שפלת הרוח, זאת בעוד שאין היא זאבה בודדת, בעולם כולו נפוצים שותפים לטבח.

הרוע הנורא ביותר שהמיט האדם מימי קדם, קול הדם השפוך זועק בשברונו ואין שומע. טבח המונים שאין מספר למדוד אותו. אסונות וכאב דבר יום ביומו המשוועים להצלה. והעולם שותק.

כרעתי אל הנמלים השחוטות וליטפתי נמלה צעירה שהייתה בשיא חייה טרם נקטפה, היא שכבה דומַם במלאכיות, ייסורי המוות העניקו לפניה האציליות זוך וטוהר שובי לבבות. לחשתי לה מעט מילות פרידה והבטחתי הבטחה נאמנה שאני נשאר כאן להמשיך את דרכה וחזונה שנגדעו באחת. הצטלמנו סלפי והמשכתי כך אל יתר בני המשפחה זכרם לברכה.

שלחתי מבט עוין לתרסיס הרצח של תאגיד המוות - סנו, הרהור נוגה היכה בי, לו היו מייצרים תרסיס מקביל לחיסול חיות מחמד או בני אדם, היו עומדים לדין היצרנים הנפשעים והחזקת הנשק הקטלני הייתה מותרת רק לגורמים מדינתיים וגם זאת במידה ובמניין, בדומה לנשק גרעיני.

חיוך מר ועצוב עיקם את פי לזכר התירוצים המהוהים והמופרכים המנסים בגסות לגרש את זעקות המצפון להצדיק את הרציחות ההמוניות.

פעם ציטט לי מישהו מהתנ"ך שכתוב 'לך על נמלה, עצל', הפרשנות השגויה שהוא למד מזה מורה לדרוך על נמלים לשם רציחתם. שתי שאלות הובילו אותי אל ההבנה הנכונה בציטוט. א. למה הוטלה משימת ההרג דווקא על העצלים. ב. מדוע ללכת על הנמלה אם אפשר לעמוד או לרסס בנשק הפחדני של סנו. התשובה הפשוטה היא כי זו קריאת גנאי על העצלים הנעמדים על גבי נמלים ואלו נושאות אותם ללא תלונה.

יש שמאשימים אותם בחדירה לרשות הפרט, למרות שיצורים בגודל כה קטן לא אמורים להפריע לאיש, לו יהי כן, אך האם התגובה מידתית? עונש מוות ללא משפט?. אחרים קושרים לנמלה סטיגמות מרושעות כביכול נושאת היא חיידקים או עוקצת, השמצות חסרות שחר, האדם נושא כמות חיידקים גדולה לאין ערוך ומלבד מה שעוקץ מילולית, רבים המקרים בהם הוא נוהג באלימות פיזית קשה, האם בשל כך הותר דמו?.

כיום אני מתנדב באגודת 'תנו לחרק לחרוק' ומשמש כאב בית במקלט מוגן לנמלים בסיכון. איש אחד קטן המנסה לתקן עוולות של עולם שלם.

 

[ריקיה]

חנוכה הולך ומתקרב...
כמה את אוהבת את הימים האלו... חמממ...ריח של לביבות...
את החג הזה שמגיע בלי הכנות מתישות. רק חצי שנה של תיאומים. מתי הערב אצל אמא-סבתא-שוויגער-חנוכת הבית אצל האח-גיבוש של העובדות-בנות דודות. ומי יביא מה. וכמה. וחיפושים בפרוג: תכנית משפחתית לחנוכה. וקניות.
את החצי שעה הרגועה הזו לאור הנרות שאת בקושי רואה, שבה אסור לך לעשות כלום. רק להחליף בגדים לקטן. לארוז את הבגדים להחלפה-הצידה לדרך-העוגה. להפוך את הלביבות לצד השני. את הזמן הזה שהלבבות מתחממים. מתחממים... להתרחק מהמחבת ! איפה המעיל שלך? למה אתה עדין לא מוכן??? ותפסיקו להתלכלך!!! את על השעון. חצי שעה עוברת ומכבים את הנרות.
התחנה עמוסה וזה מה שאת אוהבת יותר מהכול. כל עמישראל כאן. איזו אחדות מופלאה. מעניין, יש איזה 200 ערבים פנויים בשנה, אבל כולם רוצים מסיבות דווקא באותו שבוע. גם מזג האוויר משת"פ מדהים. גשם של ברכה מרטיב אתכם בזמן שאתם מחכים רועדים מהתרגשות ולא מקור ליד התחנה. עם המגשים. והקופסאות. והשקיות. והמטריות. והילדים.
האוטובוס מתקרב ואת מתכננת את הזינוק. שולחת את הילדים קדימה. יש מקום לעמוד? כולם עלו? כולם עלו. הלביבות נשארו. הבטחת 152 לביבות לערב לביבות שעכשיו יהיה סתם ערב. השכנה מתקשרת. הם מחכים לאוטובוס לאשדוד וייקחו איתם את הלביבות. תכננו ערב לביבות גבינה, עכשיו יהיה להם גם ערב לביבות תפוחי אדמה. רגע, הילד שיושב שם על התבנית של העוגה, זה במקרה הילד שלך? המכנסיים הלבנות האלו היו פעם חלק מהסט שקנית לכולם לכבוד אירועי החג? (כדי שסבתא לא תתבלבל ותדע בדיוק מי שייך למי)
בבית הקטן של סבתא אין מקום לשבת. את מסתובבת כמו סביבון ובדיוק כשאת מתיישבת - הסופגניות נגמרו. נשארו רק מקלות של גזר בלי המטבל, אבל לא בשביל זה נסעתם היום 3 שעות את הדרך שתמיד לוקחת שעה. חנוכה זו הזדמנות לשבור את הדיאטה ואת חשבת לעשות את זה, ובגדול. בינתיים הקטן יושב עליך ונהנה מכל רגע של בלגן. מכל האנשים שהוא לא מכיר ומכל האוכל שהוא לא אוהב. במיוחד הוא נהנה שהשעה כל כך מאוחרת ואמא לא שולחת אותו לישון. ואת נהנית לשמוע קול בכי אחד מוכר מתוך ההמולה בה אף אחד לא שומע את עצמו. גם את תהיי עייפה מחר ושוב תאחרי לעבודה. היום יצאת מוקדם כדי להכין מאכלי חלב ושמן רבים, במקום להתבזבז על מעטים למשפחה אחת. הבוס יכעס, אבל חנוכה זה החופש של המורות, אז ברור שגם לך מגיע משהו, לא?

חנוכה מלשון חניה. כל ערב חונים במסיבה אחרת.
חנוכה מלשון חינוך. מחנכים את הילדים שעם משפחה אוכלים לביבות! כשכולכם תהיו נשואים, אז נשב ביחד, בנחת, נעשה מסיבה ואתם תגיעו מרחוק.

 

[ששונית]

בס"ד

זה שנכנסתי לפרוג היה אמור להיות בסך הכול ביקור קצר, רק כדי לברר אם התחילו המבצעים בבזאר אליצור.

בדיוק ראיתי שמישהי שואלת משהו על פציעה של פעוט. נשמע חשוד. הקלקתי, נכנסתי, ראיתי שמדובר בילד בן שנה שנפל מאופניים. האמא שואלת אם יש איזו משחה להעלים צלקות.

לא נורמלית, האמא הזו.

ילד בן שנה? על אופניים?? נופל???

זה היה אמור להיות ביקור קצר, אבל הייתי חייבת להגיב. ועוד איך להגיב. האמא הזו לעולם, אבל לעולם לא תושיב עוד ילד בן שנה על אופניים, אחרי תגובה כזו. "הזנחה פושעת", כתבתי לה. "בדקת אם יש לאופניים האלו תקן? בשביל מה השם נתן לך ילדים, בשביל מה".

עוד לפני שהספקתי לראות אם התחילו המבצעים בבזאר אליצור, צדה את עיניי הודעה חדשה ממישהי שרוצה להזמין את אמא שלה ללידה למרות שיותר נעים לה בלעדיה, ואיננה יודעת מה לעשות.

זה היה אמור להיות ביקור קצר, אבל אוי, ב'מת!! על כאלו דברי שטות הייתי מוכרחה להגיב בכל חומרת הארטילריה הלשונית העומדת לרשותי. שלפתי את טפריי ובאמצעותם הקשתי על המקלדת בזעם נוטף אודות טפשותה וטמטומה הבלתי נדלים של הכותבת. "מה את רוצה? ללדת ילד מת מרוב לחץ מאמא שלך? אה? הלידה היא רכוש פרטי שלך ואין כניסה לזרים". כתבתי. חמישה סימני קריאה הוספתי.

האמת שכבר שכחתי מה בדיוק רציתי לברר בביקור הקצר, אז עמדתי לעזוב, אבל פתאום צצה התראה ארגמנית לוהטת בראש העמוד.

עטתי עליה במהירות.

יויששש. איזה אנשים, השם! מישהי ציטטה את תגובתי על האמא המזניחה עם האופניים חסרות התקן, וכתבה שהיה כתוב שם ילד בן שלוש ולמה להטיף במקום לעזור.

עניתי לה בחמת כעס כי קודם כל זה ממש לא משנה הגיל, וחוץ מזה, "אתם לא מבינים בדיחות, אתם"? והוספתי שלושה אימוג'ים קורצניים.

הטלפון צלצל, אבל לא יכולתי לענות. רק עוד הודעה אחת הייתי חייבת לפתוח. משו על העומס הבלתי נסבל באגד. בטח! בטח עומס בלתי נסבל. בגלל הספרדים. "הספרדים אחראים בלעדיים למה שקורה באגד". כתבתי נסערת. "לפני שלוש שנים עליתי על קו שלוש, ושלושה ילדים ספרדים ישבו ולא הסכימו לקום בשבילי. והבחורים שלהם עבי בשר וחמומי מוח וכבר כמה פעמים אחרתי לחתונה כי הם דחפו אותי ככה שנשארתי תלויה מחוץ לאוטובוס. תהרגו אותי", כתבתי, מקדימה רפואה להודעות הנזעמות שיבואו בעקבות דבריי הנוקבים, "אבל ככה הם הספרדים".

ממש לא משנה לי מתי מתחילים המבצעים בבזאר אליצור. אני את שלי עשיתי.

 

[שנית]

''חמותי מתיחסת אלי כמו אל בת'' מתפארת חנה רחל בשעת אחר צהריים דביקה ומלאת חול.
''איך בדיוק?'' אני חוקרת אותה בחשד, נדמה לי שלא שמעתי.
''כמו לבת''חוזרת חנה רחל בסבלנות ''חמותי ממש אוהבת אותי, היא דואגת לי ורוצה שאהיה מרוצה'' חנה רחל מפרטת ללא היסוס, ופני מתקמטות באי הבנה.
כך נפרשת לפני באחר צהריים רגיל מלא זבובים ושמש מסכת חיים מעוררת אימה ורעד,
בה השויגער -
שולחת לפחות פעם בשבוע ארוחה מושקעת,
(''רק שניצלים עם פרורית זהב של אוסם, פעם היא שלחה לי עם פרורי לחם כי נגמרה לה החבילה - אז החזרתי לה הכל בחזרה'')
פעמיים בשבוע עוזרת (''שגם שוטפת כלים וגם מעמידה מכונות ממוינות'')
ושלוש פעמים בשבוע את בת הזקונים (''כדי שתעסיק את הילדים בצהריים כשאני נחה מהרעש'')
''באמת?'' אני שואלת בהלם
ובנתיים לוחשת בשקט ''תודה ה' שחמותי שולחת לי רק עובדות סוציאליות וסומכות והצעות לניתוחים פלסטיים ולא כאלו דברים הזויים כמו ארוחות ועוזרות''.
''באמת באמת'' עונה חנה רחל שלא שומעת את מלמולי ,ושוב אני חשה גל בגרוני, ומחפשת מהר שקית,
שויגער שמתיחסת לכלה כמו לבת? נורא! איך שורדים דבר כזה?
''לחמותי יש גם המון טקט'' ממשיכה חנה רחל שלא שתה ליבה לעוית החדשה בפני,
''היא למשל אף פעם לא תרצה, או תרמוז שהיא רוצה, ללוות אותי ללידות.
היא גם לעולם לא תדבר עם בעלי עלי, מאחורי גבי, והיא גם יודעת שאני לא סובלת נשיקות מרוקאיות''
''מה?'' הפעם לא הצלחתי לחנוק את חלחלתי.
''איזו מין שויגער זאת?'' אני שואלת בזעזוע,
''שויגער שלא נדחפת לכל לידה אפילו שמסלקים אותה?
שויגער שלא מסתודדת כל ערב עם בעלך בפלאפון ושואלת אותו אם את כבר באמבטיה?
שלא מנשקת בלהט פעמיים כל צד וגם את המצח? שויגער שלא שואלת כמה עלית במשקל מהפעם האחרונה שדיברנו, וקונה לך תכשיטים יקרים ,ומשאילה לך מטפחות כשאת שוכחת את שלך??''
''זו לא נקראת שויגער'' אני מסכמת באכזבה ובפסקנות, ''זו סתם, סתם אישה מוזרה ותמהונית שמתנהגת כמו איזה אמא.''
''הוא אשר אמרתי'' צוהלת חנה רחל בנצחון ''היא כמו אמא שלי''
''מסכנה'' אני פולטת לכיוונה, מה צריך שתי אמהות ואפילו לא שויגער אחת? אפילו רק חורגת?
''איזה נס''אני נאנחת בהקלה לכיווני,לי כן יש שויגער אמיתית, אחת לפחות, ב''ה!

 

[פרוגיוזרית]

בפעם הראשונה שראיתי אותו ישבתי על הרצפה ושיחקתי במגנטים. הייתי באמצע לבנות רכבת ארוכה על גלגלים.

הוא היה אפור, וקטן, והיו לו שתי עיניים שחורות קטנות, שנראות כמו חרוזים. היתה לו פרווה שהיה נראה שהיא רכה ונעימה ויהיה ממש כיף ללטף אותה. אבל איך שהתקרבתי הוא ישר ברח ונעלם מאחורי השידה. מיד הזזתי אותה, אבל הוא כבר לא היה שם.
אז הזזתי את המיטה ליד, כי בטח הוא ברח לשם, והיא היתה נורא כבדה ואני נהייתי אדום ומתאמץ, כמו שאמא אומרת.

כנראה עשיתי הרבה רעש, כי אמא נכנסה לחדר ושאלה בקול המתפלא שלה - אלחנן, מה אתה עושה?
אז אמרתי לה שאני מנסה לתפוס את העכבר שראיתי, כי אני רוצה ללטף אותו.
היא נהייתה לבנה כמו הקיר (ככה קראתי שמתארים את זה) ואמרה בקול מוזר כזה - "עכבר?!"
המשכתי לנסות להזיז את המיטה, והיא אמרה - "תפסיק עם זה מיד. אני לא מרשה לגעת בעכבר. זה יכול להעביר מחלות".
"הוא תינוק," עניתי לה, "ועוד לא הספיק שיהיה לו מחלות".
היא חשבה רגע ובררה למה אני חושב שהוא תינוק. הסברתי לה שהוא היה ממש קטן. הרבה יותר קטן מהעכבר שראיתי בפעם הקודמת שהיה לנו עכבר.
אמא מיד אמרה שאוי ואבוי, ואם יש לנו גם אמא אז זה פשוט קטסטרופה. היא עוד פעם התלוננה שלגור בשכונה שהרגע נבנתה הרבה יותר מסובך ממה שהיא תכננה, ושלחה אותי למכולת לקנות מלכודות.

אמרתי לה שאני לא רוצה. הוא כזה קטן וחמוד, והוא בכלל לא עושה שום דבר רע. ולרובי יש אוגר, והאוגר הרבה פחות חמוד מהעכבר הזה. אני רוצה לתפוס את העכבר, ולשים אותו בכלוב.
"ככה גם לא יעלה לך כסף לקנות לי אוגר! רובי אמר שהם שילמו על האוגר מלא כסף!"

אמא ביקשה שאני לא אתווכח ושאלך מיד למכולת.

אמרתי לה, שזה ממש צער בעלי חיים, לתפוס ככה עכבר מתוק. ושאני לא בטוח שמותר לי ללכת, כי אולי היא אומרת לי לעבור על ההלכה.
בשלב הזה אמא התעצבנה ממש, ולפי הקול שלה ידעתי שכדאי לי ללכת למכולת הרגע, כי אחרת...

אז הלכתי.

אמא שמה את המלכודת בחדר, עם חתיכת גבינה צהובה וחתיכת מלפפון.
לפני שהלכתי לישון בדקתי אותה, וקיויתי שהיא תהיה ריקה. היא היתה ריקה.
גם בבוקר. אני כבר שמחתי שהמלכודת שקניתי דפוקה, ושה' שמע למה שביקשתי ממנו בלילה בשקט.
אבל בערב המלכודת היתה עם עכבר. שזז שם.

אמא קראה לי, ושאלה אם זה העכבר שראיתי. רציתי לשקר לה ולהגיד שכן, אבל ידעתי שאסור לי לשקר, אז אמרתי ת'אמת, שזה עכבר יותר גדול.

אמא תפסה את המלכודת והפכה אותה לתוך דלי מלא מים. ואני הלכתי לבכות קצת על העכבר הקטן, שעכשיו אין לו אמא בכלל.

אמא שמה עוד מלכודת, ואני בדקתי כל הזמן מה קורה איתה. כשחזרתי מהחיידר המלכודת כבר לא היתה שם, והבנתי לבד מה קרה.
מסכן העכבר. איזה נס שאנחנו לא עכברים, ושלא הורגים אותנו ככה.

אני עדיין חושב שהוא יכל להיות חיית מחמד מצוינת, אבל אמא כמעט מקיאה כשאני אומר את זה, אז הפסקתי לומר.
אולי היא תקנה לי אוגר כמו של רובי, הלוואי.

 

[עדיאל]

בס"ד

הוא חזר הביתה, טריקת הדלת זעזעה קלות את הקירות.

"מוישי".

"מה" תיק האוכל שלו עף בזווית אלכסונית בפינת ההול.

"אומרים שלום יפה כשנכנסים".

"טוב".

"איך היה לך היום בחיידר".

"כלום".

"כלום?"

"כן, כלום, זהו, אין לי כח. מה יש לאכול היום"?

מוישי ניגש לסירים, פותח את המכסים ובודק אחד אחד. מעקם את אפו ורץ לחדר הילדים. מהמטבח אני שומעת את נעליו מתעופפים להם ימינה ושמאלה. את קופסת הפליימוביל נשפכת על הארץ על פריטיה ודקדוקיה ותרי"ג חלקיה התלויים בה, ואת ארגז הקליקס הענק משמש עמו בערבוביה.

שומעת, ויודעת שבלילה מאוחר, אני אכרע על גווי השחוח והכואב, ואאסוף אותם בקפידא אחד אחד. ואנחותיי יהיו נורא-נורא חרישיות כדי שלא להעיר את מוישי.

וגם את נעליו אשים לו יפה יפה ליד המיטה. שיוכל ללבוש אותם בנוחות.

הילדים של היום.

מסובכים הם, עם האותיות האנגליות האלה שמגדירות אותם ככה וככה. שום דבר לא נפתר.

איפה המלמדים של פעם, איפה. במחי סטירת לחי מצלצלת אחת, היו פותרים את הכל. כל כך פשוט.

 

[chani t]

הריח, הריח...
פשוט תענוג,
אני ממלאת את ראותי אויר ונושפת החוצה בחזרה,
אין כמו הריח הזה..
כל ערב וערב אני רק ממתינה לחריקה של התריס של השכן, ואני יודעת שעוד רגע זה יגיע,
אני פותחת את החלון עד הסוף כדי לאפשר לריח הטוב הזה להכנס לביתי ולמלא אותו באוירה...

היום הוא הגדיל לעשות
הוא הזמין כמה חברים, אני שומעת לפי הדיבורים שהיום תהיה חגיגה גדולה,
ואני כבר מתחילה להתכונן-
החלון שלי פעור לרווחה מחכה לקלוט אליו את סלילי הריח הדקים שעוד רגע ימלאו את חלל הבית,
אחרי הכל אין כמו ריח של סגריה טובה...

 

[אסטרונאוטית]

אוף, שוב האוטובוס הגיע דחוס כמו מכירת סוף עונה, או לפחות כמו אולם שמחות.

נס, פשוט נס, שזכרתי להביא איתי את העגלה מצילת הנפשות שלי.

זה היה אחד מן הרעיונות היותר טובים שפשוט מגיעים אפילו בלי הזמנה,
עמדתי אז דחוקה ודחופה כמו שצריך בתוך אחד הקופסאות על גלגלים הללו, (כן אלו שאגד מכנים אותם "אוטובוסים) נאבקת על כל טיפת אויר לנשימה,
ופתאום היא עולה, צעירה רעננה עם עגלת תאומים, קצת דחיפות פה ושם עד שהכרכרה הצליחה בכלל להידחק , נסגרות הדלתות ונוסעים. ואני מתמלאת בקנאה כשאני רואה אותה עומדת ככה בין שתי המוטות העצומים של העגלה ונושמת לרווחה, פשוטו כמשמעו

ואני החלטתי, למה יגרע חלקי? רק בגלל שאליהו נ"י שלי כבר בן 14? סתם תירוצים. עוד באותו יום כבר הייתה לי גם לי כרכרה משלי (יד שניה), יפה, גדולה.
נכון, אליהו לא היה מוכן לשבת בה , אבל למי איכפת?
מאז אני נוסעת כמו מלכה, עולה, קצת דוחפת פה, קצת שם, לפעמים אני גם מניחה ככה שקית בכל אחד מן המושבים של העגלה, נגד עין הרע. ושלום על אגד ועל ישראל.

אני רק לא מבינה למה זאתי שמה עושה לי פרצופים, ומה היא אומרת שם? אני? לסגור את העגלה כי היא ריקה?מה זו הצרות עין הזו?

אנשים פעם לא היו אנוכיים כל כך, ממש ירידת הדורות

 

[מטאלי]

הסיפור הזה נכתב לטובת אתגר מספר שתיים, בסוף כתיבתו תהיתי האם הוא קשור לכאן, או לאתגר מספר אחת, העליתי אותו גם לאתגר מספר אחת וגם לכאן, אשמח אם תעזרו לי להחליט לאן הוא שייך, זהו האתגר השלישי השבוע בבחינת מוסיף והולך...


''טה טטטה טם...טטטה טה טם...טה טטטה... טטטה טה טם.

טה טטטה טם... טטטה טה טם...טה טטטה... טטטה טה טם.

טה! טטטה! טטטטטה טה טאאאאם… טה טטה טה טאם…

עוד ישמע בהרי יהודה... ובחוצות ירושלים. קול ששון וקול שמחה...קול חתן וקול כלה…''


כולנו היינו שם, בחתונת השנה של 'זיגי וזיגא זיגלר' וכי הייתה לנו ברירה אחרת?


החתונה הייתה כישלון מובטח מראש, מלכתחילה שום דבר בזיווג זה לא תאם.

וכשאמרתי 'שום דבר' הכוונה להכל למעט השמות שהסתדרו כמין חומר...ביד השדכן, ממש כפי שדקלמו ללא הרף דרשני הניחום המוכיחים לבני הזוג אחת לאחת - שנפילתם ההדדית מושלמת!

לפיכך כל מהלך השידוך והחתונה היה נראה בהתאם.

אולם בתחום אחד האיר המזל למשפחת זיגלר ג'וניור הנולדת זה עתה בשעה טובה ומצוברחת.

הייתה זו החתונה היחידה בהיסטוריה בה השתתפו כל תושבי שכונת "רעים אהובים" ללא יוצא מן הכלל, החל ממוישה הקשיש, ועד שפרה, הפועה את פעיותיה הראשונות בבית משפחת לוי.

כל זאת הודות לפטיפון של זיגי!

רגע, סליחה! האמת שזה החל הרבה לפני כן, וכך הוה עובדא:


בוקר אחד בעודי ילדון זב חוטם, קמתי בבוקר לשמע טריקות דלת וצעקות.

הרמתי את התריס, ולהפתעתי גליתי משאית ענקית חונה תחת ביתינו.

זינקתי ממיטתי אל הורי, שמא עוברים הם דירה ושכחו אותי בבית.

אמי ישבה כהרגלה בסלון, מתפללת.

"אמא מהי המשאית הגדולה בחוץ"- שאלתי באנחת רווחה.

"מורדי, מגיעים אלינו שכנים חדשים מגרמניה" בישרה לי אמא, "גרמניה"? בררתי "מה הם נאצים"? אמא צחקקה "לא מותק הם יהודים" "אבל היטלר רצח את כולם" הוספתי להקשות, "מורדוך, שאלות בליל הסדר, כעת לך תתלבש, תוכל לצאת אליהם לאחר צחצוח שינים".

התלבשתי, צחצחתי, יצאתי, וגיליתי ילדון בגילי יושב על הגדר מנענע את רגליו בציפייה, "אתה השכן החדש" שאלתיו "כן" ענה לי במבטא זר "קוראים אותי זיגמונד, אולם משפחה שלי מתקראה אותי זיגי"

כך בביטחון הופיע זיגי בחיי ומאז לא עזב!

הוא היה ילדון מעניין, דעתן ובטוח בעצמו בצורה יוצאת דופן, התנהגותו הביאה בכנפיה תוצאות מעניינות אך גם מאד לא נעימות, לפחות עבור זיגי.

לא אשכח איך כיתתנו נבחנה אצל אחד מ'הגדולים', על פרק אלו מציאות, זיגי החליט שהוא בקיא בחומר בעל פה, פעם אחר פעם ביקש לענות תשובה, וכשל.

הרב'ה הנבוך לא ידע היכן לקבור את עצמו, וזיגי? הסתובב לו נפוח ומלא חשיבות, כביכול הוכתר למנצח.


כזה היה זיגי.


שונה ומשונה בדעותיו מכל שאר סובביו, עד שלעיתים נדמה היה שבודק מה כולם חושבים, ועושה להפך.


לא אשכח את פניו של מנהל החיידר כשהגיע לבר המצווה של זיגי ומצא על ראשו לא פחות מכובע קש אפרפר שבצידו נעוצה נוצה אדומה שהתחרתה בכבוד בגוון פניו של מנהלנו הזועם!


כשכולם למדו בליל שישי, התחפר זיגי במיטה, וכשכולם עלו לנוח לאחר לימוד מפרך נשאר זיגי להשלים שעות נוספות. ל'קעמפים' מעולם לא הצטרף, אולם היה מטייל רבות לבדו בזמנו החופשי. גם אחר צאת הדיסקמנים המשוכללים ולאחריהם נגני MP3, לא וויתר זיגי על הפטיפון הענק שהיה מוצב בסלון ביתם ובמשך שעות היה יושב על הכורסא, מאזין לצליליו.



כן, כזה היה זיגי…



כשגיל השידוכים הגיע אל זיגי, התגנבו להם אל ליבינו חרדות קלות שבמרוצת הזמן הלכו והפכו לכבדות, מה יהא כשזיגי ושידוכו יצאו לדרך משותפת? כיצד תראה הפגישה, כיצד היא תסתיים, וגרוע מכך אם אכן תסתיים בטוב וזיגי ימצא את זיווגו, כיצד תראה דרכם המשותפת?


ישנו פתגם סיני עתיק הקובע ש"לכל קוקו יש קוקייה" הקוקו שלנו הפתיע ומצא את קוקייתו מהר מהצפוי, דבר שגרם לנו לתדהמה מסוימת, אולם כששמענו מיהי הכלה הוכינו בהלם!!!


המתה זו לא אחרת מאשר זיגא לבית זיגלובסקי המעטירה, נינה ונכדה לשושלת קודש של חסידים ואנשי מעשה, ואשת מעש בפני עצמה!!!


סרבנו להאמין, ובסתר ליבי העזתי לשאול את עצמי האם ארוסתו של זיגי שוטה, סומא, או שמא מום אחר יש בה, אולם בין כך ובין כך חגגו הזוג המאושר ווארט בבית משפחת זיגלובסקי.


לא אטעה אם אומר שהווארט היה האירוע האחרון המשמח שקרה במהלך זיווג זה, שכן משם הכל צלע בצורה מעוררת פלצות.


זיגי נטל את המושכות לידיו והחליט על פי שיקול דעתו הבלעדי את צורת ההתנהלות וסדריה.

בתחילה החליט שאין מתנות הדדיות, למעט כמובן שעון שווייצרי מדויק שהעניק לרעייתו לעתיד, כשהציניקנים טוענים שזו מתנתו לעצמו לכבוד אירוסיו, ובה רכש את 'שמירת הזמנים של רעייתו!


הגזירה הבאה הייתה לגבי האולם, הצלם, הקייטרינג כסא הכלה, סידור הפרחים, ומה לא?


ידענו שדבר דרמטי עומד לקרות, לא ידענו להצביע במה, גם לא ידענו מה תהיה הפעם עוצמת ה'יציאה' של זיגי .


עד שהגיעו ההזמנות, ושכונת 'רעים אהובים' נבוכה!


...החתונה תתקיים אי"ה בבית משפחת זיגלר רחוב 'חוצות ירושלים' 20 שכונת 'רעים אהובים' ירושלים.

חופה בשעה 19:00… לבוש צנוע יהלום את האירוע…


זיגי עומד להתחתן בביתו!

איזה עלבון, איזו בושה, מה מרגישה הכלה? מה אומרת המשפחה?

התחושה היתה שבתעלול האחרון חצה זיגי קו אדום תחתון, אנשי השכונה הזועמים ביקשו לטפס אל ביתו ולעשות בו שפטים, אך כניסיון אחרון ובתור חבר ותיק, הקדמתי ועליתי אליו לנסות לדבר על ליבו.


הסתבר שזיגי זעם על ההתנהלות הקלוקלת שפשתה במחנינו שבגינה חתונות הפכו להיות משאבות מזומנים, זיגי החליט לצאת חוצץ כנגד התופעה, וכפי שלימדנו רבותינו קריינא דאיגרתא איהו ליהווי פרוונקא קיים בעצמו את כל החלטותיו, מתוך תקווה כי ישמעו ויראו, ניסיתי להסביר לזיגי שישנה כאן נפש נוספת שאיננה אשמה בכך, אך זיגי בשלו ממאן לקבל, נמלטתי משם רגע לפני שעצביו פקעו, ואך כמעט הפך את תוארי מ'חבר ותיק', ל'חבר לשעבר'!


חברי השכונה התכנסו והודיעו לזיגי שאם אינו מבטל את תכניותיו, אף לא אחד מהשכונה ישתתף בשמחתו, וזיגי ממשיך בשגרת ההכנות כרגיל.

אז איימו…


מועד החתונה קרב, ויומיים לפניה, הוא מתקשר אלי נסער כולו, "מורדוך, אל תשאל" ירה בפאניקה "לא שואל" עניתי, "מה קרה"? חששתי שהשידוך בוטל.



"הפטיפון", לחש זיגי באימה "הוא התקלקל לי, מה אעשה עם תזמורת לחתונה"? הוא באמת עמד לבכות.

הבנתי אותו.

כעת הוא יצטרך לשלם כמה אלפים טובים ללהקה שתנסה לחקות את תקליטי הפטיפון שלו, לא נעים לומר אך כפי שכתבתי היה בי זן מסוים של סימפטיה כלפי זיגי, היה קשה לי לסרב.


"זיגי, אל דאגה התזמורת לחתונה שלך עלי, אתה תתמקד במה שחתן עושה יומיים לפני חתונתו" הבטחתיו, הוא הודה לי נרגשות אודות אבן שנגולה מליבו, כשלפתע תפסתי שאני נטלתי את אותה אבן על עצמי כשהבטחתי להביא תזמורת, ושאני ככל הנראה אהיה התזמורת, הסאונד - מן, והחברים.

אהה וגם השכנים,היחיד מכל שכונת 'רעים אהובים'.


באותו הרגע גמלה בליבי החלטה שאם השכנים לא יבואו לחתונה, החתונה תגיע אליהם!


בליל ערב החתונה שלוש לפנות בוקר משאית פרקה עשרות בוקסות שחורות במספר מוקדים בשכונה, פועלים שקטים טיפלו בהם,תוך שעה, אחד לא נשאר גלוי.

שני אנשים לא ישנו בוודאות באותו הלילה זיגי ואני.

אלף פעמים שאלתי את עצמי האם הצעד הזה הוא נכון, אלף פעמים החלטתי שאני מבטל את התכנית, ואלף פעמים חזרתי בי,תוך כדי כך עלה השחר, הרגשתי שההחלטה גדולה עלי, נכנסתי אל ראש הישיבה שטחתי בפניו את כל הסיפור, ואת הרעיון שלי, ראש הישיבה אישר!



18:30

רכבה של הכלה מופיע בפאתי השכונה,הלומות ליבי יכלו להוות תחליף איכותי לתופים, החלונות גדושים חוטמים מזדקרים בסקרנות, אווירת נכאים באוויר.


רחוב חוצות ירושלים 20.

הרכב חונה, מן הדלת האחורית מבצבצת הינומה, אחריה דמעות, אחריהם פרצוף קפוא, תשעה באב.


הכלה מתקדמת לכיוון הבית, מליטה את פניה בידיה,לב כולנו דומע יחד איתה, הכעסנים מאשימים אותה בכניעה לא מודעים לרבה שהורה לה לא לבטל את השידוך…


הרחוב התמלא סקרנים.


צפיתי מחלון חדרי אל הגג של זיגלר, שם ניצבות להן ארבע כלונסאות מאולתרות ברקע שמים מאדימים, מחזה סוראליסטי.

החזרתי מבט לחדרי, פלטת כפתורים מסובכת רובצת על שולחני, הרעד לא הרפה ממני, המתנתי לבאות.


19:00

אני מחליט לא להמר על כל הקופה, מפעיל רק את בוקסה A ו -B שנמצאות על הגג, מנגינת חופה מתחילה להתנגן, ההמולה ברחוב גוברת, מזווית עיני רואה שכנים על הגגות ממול מביטים אל 'מרפסת החופה' מדוע הם לא עולים, לא מתאים לזיגי לאחר?

אני מנסה לנחש מה קורה ב'אולם' האם אכן הם יתחתנו הערב?


19:05

חמש עשרה דמויות איטיות מתקדמות על גג בניין 20 אל עבר החופה, שלוש דקות אחר כך עשר דמויות נוספות מדדות אחר דמות עטויה לבן הן נעמדות בחופה, אני מנמיך את המוזיקה, טקס החופה החל.


קולו הרועם של מסדר הקידושין שהובא מרחוק מתגלגל באלפי בנות קול אל רחבי השכונה,אני עוצם עיניים מתפלל שהכל יעבור בשלום, ושאף אחד לא ירגיש בהיעדרותי.


19:20

"...תדבק לשוני לחיכי אם לא אזכרכי, אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי…" קררראק… "מזל טוווב", ממלמלים מספר קולות מהגג, טיפות מלוחות שוטפות את הפנים, אני שולח יד אינסטנקטיבית, מושך את המתגים למעלה, וקול רעם מחריד את כל השכונה.



''טה טטטה טם...טטטה טה טם...טה טטטה... טטטה טה טם.

טה טטטה טם... טטטה טה טם...טה טטטה... טטטה טה טם.

טה! טטטה! טטטטטה טה טאאאאם… טה טטה טה טאם…

עוד ישמע בהרי יהודה... ובחוצות ירושלים. קול ששון וקול שמחה...קול חתן וקול כלה…''


נמלטתי בחפזה אל מיטתי, טומן את ראשי הכבד בכר, ומתפלל שהסיפור יעבור בשלום, המחרוזת מתגלגלת שיר רודף שיר, ועדיין לא נטרלו את זה.

התלבטתי האם מישהו מנסה לעשות זאת, לבסוף כשהסקרנות הכריעה אותי, שבתי לחלון מביט אל הגג… גורנישט!


כנראה שאפילו זיגי לא אהב את הרעיון, נבהלתי!


ההמולה למטה התגברה, השפלתי מבט אל הרחוב, מערבולת אנושית שחורה... מה קורה שם? המערבולת מסתובבת…!


בקצב…!


ריקודים???


שעטתי במורד המדרגות אל רחבת הריקודים המאולתרת שלמרגלות ביתי, כשהגעתי הרגשתי מבטים ננעצים בי, לפתע באורח פלא החלה ה'תזמורת' לנגן "איש את רעהו יעזורו, ולאחיו יאמר חזק" ידים משכו אותי פנימה אל עומק המעגל.

מצאתי עצמי רוקד עם זיגי ברחוב 'חוצות ירושלים' במרכז שכונת 'רעים אהובים', ומסביבי מפזזים אנשי השכונה בכל עוז.



כן, כולם היו שם, בחתונת השנה של 'זיגי וזיגא זיגלר' וכי הייתה להם ברירה אחרת?

 

[לקח טוב]

"אני עוזב" הכרזתי תוך כדי אסיפת חפצי האישיים לתוך בד שחור שהיה פעם מזוודה שקיבלתי בירושה מאחי הבכור.

ראש הישיבה הביט בי בעיניים כלות ונראה היה שהוא בורר את מילותיו.

"מיכאל, למה אתה ממהר להחליט, תישן על זה לילה, ומחר בבוקר אכנס אליך ונחשוב ביחד מה ניתן לעשות, בבקשה"

"לא" הצהרתי ברורות, "אני לא חוזר על הטעות שוב" אמרתי תוך שאני מוריד את הסדין המוכר והאהוב מהמיטה החורקת, "אני מרגיש שאני לא יכול לגדול כך בצורה כזו"

"אולי תסביר מה כוונתך כשאתה אומר 'בצורה כזו'" אמר ראש הישיבה ויכולתי להבחין בדמעה קטנה מבצבצת מבין עיניו.

"בוודאי שאני יסביר לרב, דובר שנספיק במשך זמן חורף עד דף ט' ועבר כבר חצי מהזמן ואנחנו עדיין בדף ג', ככה אני לא יכול לגדול בתורה, זהו, אני עובר ל'כנסת אריה' שם מספיקים הרבה יותר"

זה כבר היה יותר מידי בשבילו, ראש הישיבה לא יכל לעמוד בזה ופרץ בבכי קורע לב "מיכאל, אני מתחנן אליך, אני לא יוכל להמשיך ככה את הזמן, בבקשה מיכאל, תן לי צ'אנס אחרון, מבטיח, אתה לא תתאכזב"

הייתי כבר 'ארוז' לגמרי עומד בפתח הדלת, והתלבטתי מה לעשות, הבכי שלו והתחנונים עמדו לנגד עיני, באמת ריחמתי עליו, וההתלבטות היתה אמיתית.

ואז לאחר דקה שמבחינתו נמשכה כנצח הרמתי את ראשי ואמרתי בקול מפוייס, "טוב, אני נשאר, אבל לתקופת ניסיון של חודש שבה אבחן את הישיבה, והיה אם לא יעמדו בהספק, או כל בעיה אחרת הכי קטנה אני עוזב מידית מבלי להודיע".

אנחת רווחה פרצה מפיו, והיה ניכר שהוא הולך לבצע שינוי אמיתי, כזה שלא ישאיר לי אופציה לעזוב...

הרי מדובר ב'צאנס אחרון'...