אתגר חודש כסלו> אתגר מספר 2 - הִכָּנְסוּ...

מצב
הנושא נעול.

שרלוט

משתמש סופר מקצוען
האתגר השני לבחירה:
לעשות לעצמכם 'סוויטש' בראש. לסובב את כיוון החשיבה שלכם לערוץ שונה לגמרי.
עליכם לכתוב סיפור או קטע בנושא שברור לכם כשמש בצהריים, ולהציגו.. הפוך! האתגר הוא לבחור בכוונה נושאים שיש עליהם קונצנזוס מלא-מלא, ולהציג אותם בצורה משכנעת וההפוכה!

בהצלחה ולהתראות בסיבוב!

דיונים בנספח בלבד!
https://www.prog.co.il/threads/נספח-לאתגר-הסביבון-מס-2.332750/
 
נערך לאחרונה ע"י מנהל:

שרלוט

משתמש סופר מקצוען
''ונער קטון נוהג בם''
אתמול ישבתי עם הסוציאלית האיומה בבית.
זה קרה אחרי שבמשטרה הזהירו אותי שאם לא אפגש איתה אזי יפתחו לי תיק פעם שלישית.​
אין לי ספק שמדובר בהלשנה. קנאים!!! בטח שמקנאים בי ובילדי המטופחים.
אז היא הגיעה, העובדת הסוציאלית, עם תיק ענקי ביד ואיפור מבולגן על הפנים.
דבר ראשון הגשתי לה טישו ואמרתי לה שתעשה 'התחלפו' [אודם על השפתיים ורימל בריסים לא ההפך]
אז היא רק חייכה אלי ואמרה לי שהיא רוצה לעזור לי.
לעזור לי. פחחחחחחח מי שמדבר...
''איפה הילדים החמודים שלך?'' החיוך שלה מתוק מידי.
''בפארק'' אני עונה לה.
''מי יצא איתם לשם?'' היא מחייכת עמוק יותר.
''תייכף השפתיים יגעו לך באזניים'' אני אומרת לה. שתפסיק כבר לחייך.
היא חוזרת על השאלה שלה ואני מנסה להרוויח זמן.
''סיציליה- הבת הגדולה שלי שומרת עליהם'' אני עונה לה ומתחילה להרגיש משהו לא טוב שזוחל לי בגב.
''בת כמה היא, הילדה?'' היא לא מרפה. נודניקית.
''ילדה גדולה'' אני עונה.
''בת כמה?'' הפעם החיוך מתחיל להתכווץ.
''בת שמונה'' אני עונה לה ''אבל היא נראית בת 10- ענקית כזאת'' אני עונה לה.
ההיא בוחנת אותי היטב ואני בתמורה נועצת מבט חד על החצקון שצמח לה במצח.
''ילדה בת שמונה לא אמורה לצאת עם הילדים לפארק'' היא מדברת אלי בהטעמה.
''בני כמה הילדים שתחת השגחתה?'' היא שואלת אותי בטון כזה שמדברים אל ילדים קטנים.
'' הגדוד העברי שלי מונה בלי עין הרע.. שובבים כאלו'' אני משוויצה לה. ''חוץ מהקטן בן השלוש שנשאר איתי בבית היא יצאה עם שאר הילדים''.
''אבל אל תדאגי'' אני עוברת לעמדת המרגיעה ''דקל, התאום שלה עוזר לה לשמור עליהם''.
אוי, דקל שלי. אין עליו.
''את שומעת?'' אני חייבת לשתף אותה ''דקלון המתוק שלי עוזר לי המון. ה--מון. כל בוקר כשהוא רוכב על אופניו לבית הספר הוא לוקח איתו את שפרהלה למעון. את חייבת לראות מה זה...''
ההיא, מתרווחת על הספה ומאזינה לי בקשב רב
''דקלון הוא אלוף העולם ברכיבה על אופניים בלי ידיים'' אני מספרת לה ''את חייבת לשמוע איך שפרהלה שלי צוהלת מאושר כל פעם שהם כמעט נתקלים במשהו''.
''בת כמה שפרהלה?'' הצעקה הבוקעת מתוך גרונה לא מוצאת חן בעיניי.
''בת שמונה חודשים, שמנמונת כזו'' אני נהנית להוציא לה ת'עיניים.
''ואת שולחת אותה למעון עם ילד בן שמונה?'' ההיא לא מאמינה.
''והוא עוד רוכב על אופניים? הוא יודע ומכיר את כללי התנועה? יש לו קסדה?'' היא יורה צרור שאלות שזה כבר מתחיל לעצבן אותי.
''אני בעד ללמד את הילדים עצמאות ואחריות כבר מגיל צעיר'' . וזה הזמן להעמיד אותה במקום.
''ואני פה האימא ואני מחליטה, מובן לך?'' ועל הדרך מפליקה לה על הלחי. שתלמד!
ההיא מחייגת למישהו ואני באבירות יתר מסובבת את הראש.
''אני רוצה ללמד אותך כמה כללים'' היא מבקשת שאקשיב לה.
''ממה שאני מתרשמת,שריונה, מדובר כאן בהזנחה פושעת'' ההיא מטעימה את שני המילים.
''אני אימא מזנוחה?'' הצרחה שלי מבהילה אותה.
ואז אני נעמדת מולה ומוציאה את כל מה שרובץ לי בלב.
''הילדים שלי הכי מטופחים בעולם, לבושים סטים יקרים, נקיים ומושלמים'' אני מתחילה לבכות.
''אל תדברי איתי על הזנחה'' אני מאיימת עליה ''ראית בכלל איך שאת נראית? מתי הסתכלת במראה לאחרונה? תאמיני לי שהייתי עושה לך טיפול חינם. אבל אחרי שהעלבת אותי אפילו בשביל מליון דולר אני לא עושה לך''.
היא מגישה לי טישו.
''מסוכן מאד לשלוח ילדים קטנים תחת השגחת ילדים שבעצמם זקוקים להשגחה'' אני מנסה להבין את המשפט המורכב הזה.
''וחלילה וחס אם מכונית או משאית פוגעת. היא עלולה חלילה וחס לחסל..''
אני לא נותנת לה לסיים את המשפט.
''מה שלא מחסל אותך- מחשל אותך'' אני עונה לה תשובה ניצחת ועל הדרך מבקשת מג'וני הקטן בן השלוש שירתיח מים ויכין לנו קפה.
 

פרוגיוזרית

צוות הנהלה
מנהל
מנוי פרימיום
הנדסת תוכנה
יש לי לב של זהב. באמת. מאד מאד אכפת לי מאחרים.

זו הסיבה שלמרות שהיה לי ממש לא נעים, התקשרתי לרחלי באותו אחר הצהריים. היא לא ענתה לי. התגברתי על אי הנעימות, והתקשרתי שוב בערב. ובצהריים למחרת. ובערב אחר כך. ואז היא ענתה לי.

"מה שלומך, רחלי?" צהלתי לקראתה. לא הזכרתי במילה את זה שהיא לא ענתה לי לטלפון. לא יפה להזכיר את זה.

"ברוך ה'" היא ענתה, והקול שלה היה עמום קצת. מיד ריחמתי עליה מאד. מסכנה. בטח בכתה הרבה.

"בכית?" שאלתי אותה.

"מה פתאום? אני סתם עייפה. למה שאני אבכה?"

התלבטתי אם לענות לה, אבל לימדו אותי שישירות זו השיטה הכי טובה בחיים.

"כי היה לך יום נישואים של שנתיים. ואתם עדיין זו"צ, בלי שום דבר באופק"

"שטויות," היא צחקה. "אני לא דואגת."

לא ידעתי אם היא סתם אומרת או לא. אולי באמת היא דואגת, ורק לא נעים לה להודות? אולי היא לא מספיק מבינה מהחיים, ילדותית, ולא יודעת? בכל מקרה, אני את שלי אעשה כאן.

"תראי, רחלי," אמרתי לה. "את צעירה. הכל בחיים הלך לך חלק. שלא תדעי מצרות, אבל שנתיים זה המון זמן. אם את רגועה - את צריכה להלחץ. ואם את לחוצה, את צריכה להרגע. מיד להרגע, כי לחץ ממש לא טוב לכל הענין הזה. אני אתן לך גם טלפון של בוני עולם, תבקשי את הרב מיכאלוביצסטר, הא ידריך אתכם במה שצריך."

היא לא ענתה, ואני ניצלתי את ההזדמנות להמשיך.

"האמת, אני חשדתי בשידוך הזה מהרגע הראשון. למה שכזה בחור פצצה ממשפחה כזו מיוחסת ישתדך איתכם? ברור שיש לו בעיה. והרי לאח של אמא שלו לא היו ילדים ארבע שנים. אבל אמא שלך לא הקשיבה לי. ומה שנעשה נעשה. אבל רחלי, חמודה, לא מתגרשים על דברים כאלה. אם זה באשערט, זה באשערט. אם את מרגישה שזה פוגע לך בשלום בית - אני מבקשת שמיד תתקשרי אלי. יש לי טלפון של מישהו שמומחה בבעיות על הרקע הזה."

היא סופסוף המהמה משהו לתוך השפופרת, ואז היא אמרה "אל תדאגי. באמת הכל בסדר."

נתתי לה להעמיד פנים, ורק אמרתי "מצוין. רוגע זה טוב. ואני מכירה המון סיפורים של ניסים. גם כשהרופאים ממש התייאשו. ואל תשכחי רחלי, אני תמיד פה בשבילך. ואני ויצחק מתפללים עליכם כל יום. ממש בדמעות. וגם ארגנו אמירת תהילים פה בבנין"

ניתקתי עם הרגשה ממש טובה. גם עוררתי לה את המודעות, גם הרגעתי אותה. גם הפניתי אותה לידיים טובות.

אני חושבת שזה מאד מיוחד שלאישה אכפת ככה מנכדה של שכנה שלה, לא?
 
נערך לאחרונה ב:

Rachel Greenstein

משתמש סופר מקצוען
שבוע שעבר הנכד שלי סער עלה על מדים. כל המשפחה גאה בו, מה זה גאה, את יורם אח שלו הגדול הצבא לא רצה. נתנו לו פטור. עכשיו הוא שוב בגמילה, נקווה שיחזיק מעמד הפעם.
אבל סער התגייס בכיף וכולנו מאושרים, אולי חוץ מאורנה הבת שלי שמתה מפחד על מלחמה שתיקח לה את הילד.
אולי בסופש אני אקפוץ עם האוטובוס לבקר אותו בבסיס. להביא לו משהו, פיצוחים, משהו.
עכשיו כל הדרך אני משמיע גלצ בקול. מה זה בקול, בקול רם, והדוס הזה עם הכובע שביקש בשקט שאני ינמיך יכול לרדת מצידי. הגברתי.
נורא המסלול הזה. אני חייב לבקש שינוי. העיר הזאת מלאה שחורים ועגלות שזה לחזור הביתה עם כאב ראש, מה זה כאב ראש, פטישים, מחר אני ידבר עם ג'קי שישנה לי ת'קו, מה זה מדבר, הופך לו תשולחן!
הנה עוד שחור אחד בתחנה, הוא שואל אותי לאן בידיוק אני מגיע ואיזה סיבוב אני עושה בתל-השומר.
הוא בול בגיל של סער והוא שחור כמו ג'וק. לא בכיוון להיות ירוק אפילו.
איפה המדים שך? אני חושב לי בלב ויודע שהוא לא הולך ללבוש אותם בחיים.
ופתאום אני לא מתאפק ואני צורח עליו, ת'נשמה שלי אני צורח עליו, ת'רגל פלסטיק שיש לאחשלי עמיקם מאז שלום הגליל, ת'דמעות של אורנה שהיא בוכה בלילה, ת'עצבים שלי על השחורים האלה המשתמטים האלה אני צורח, ואני אומר לו, אם'תה נוסע להתגייס עלה- בכבוד, אבל אם לא אתה לא נוסע איתי.
ואני לא מחכה בכלל לתשובה שלו כי היא שקופה, שקופה כמו הדמעות של אורנה ואני טורק תדלת ונוסע משם והוא שיחכה בתחנה עד מחר.

(מבוסס על סיפור אמיתי, יתד היום י"ח כסלו, ובכך עונה גם על איזה רעיון לאתגר שמצא חן בעיני - לכתוב קטע על מודעה בעיתון)
 

אפשוטער איד

משתמש מקצוען
אם יש משהו שאותו אני -אילן, אוהב יותר מכל, זה את השעות בהם אני מטייל לי להנאתי בחצר.

ולא שיש לי בעיה כלשהיא עם השעות האחרות. אחרי הכל החופש שיש פה מהחיים הסוערים, החובות המעיקים, והנושים הרודפים, האנשים הנרדפים, והמולת החיים ההזויה, זה משהו שא"א לזלזל בו, השקט ששורר כאן מפעים ומאלף, איש לא ממהר לשום מקום, עול החיים כאילו נשכח ממני. כאליו אין עולם. תענוג. נכון זה אולי רק לתקופה החופש הזה, אבל התחביב שלי בלילות שאני נמצא פה זה לעצום עינים ולדמיין שבעצם כך החיים, שקטים שלווים איש לא דוחק לשום מקום – בקיצור גן-עדן עלי אדמות. נכון אני מסכים שתקופה לא ראיתי את אישתי וילדי המתוקים אבל הם לא שוכחים ממני מגיעים לבקרני מעבירים איתי חוויות ובסוף נשיקה והם הולכים הביתה. מי היה מאמין שלמקום הזה מלכתחילה לא כ"כ רציתי ללכת,

היום, כשיצאתי לטיול היומי שלי מיד הוא צד את עיני הוא ישב בצד על המדרגות עננה רובצת על פניו אם הייתם שואלים אותי הייתי מגדיר זאת אפי' סופת עננים לא רק עננה אחת אבל מה זה חשוב, אני אילן ואני יהיה לצידו בשעת דכאונו, יקשיב לכאבו יחבוש פצעיו,

ניגשתי אליו, הנחתי יד כמו יד שרק אילן יכול להניח, הצעתי לו סיגריה באבירות ופחית קוקה קולה מזיע ושתקתי.

שתקתי... כי לא ידעתי אם רצונו לשתף אותי בהרהוריו ואני האחרון שיחפור לו. מי אני שאחדור לפרטיות שלו. אבל ת'אמת לא הבנתי אותו כזה גן-עדן כזו חופשה למה להעכיר ת'מצברוח אפי' אשה אין לו מה רע לו?

שקט עמד בחצר מספר אנשים עברו לידינו ולא אמרו מילה.. הסתכלו במין מבט כזה.. משכו כתף והלכו להם..

ואז בשקט כשדוק דמעות מכסה את עיניו הוא אומר לי "אילן-אני משתחרר מפה היום "

רעם ביום בהיר זו מילה קטנה מבטיח לכם אם הוא היה מספר לי שהפציצו את הגרעין הייתי פחות בהלם

והוא ממשיך ומספר " קראו לי היום למפקדה ואמרו שאני יארוז את החפצים שלי כי החליטו לקצר לי שליש על התנהגות טובה"

הבנתי לליבו... לא פשוט לקבל כזו בשורה.
 

פרוגיוזרית

צוות הנהלה
מנהל
מנוי פרימיום
הנדסת תוכנה
בבוקר קמתי. לא היה לי חשק, אבל קמתי. אנשים מאמינים לא עושים מה שהם רוצים, אלא מה שהם צריכים. ולכן גם הלכתי לעבודה. כי אמא והאחים הקטנים שלי - צריכים כסף. צריכים לאכול. צריכים בגדים.

בדרך, במחסום, היה עומס. חיכיתי שם יותר מארבעים דקות. עייף כבר על הבוקר.

העבודה היתה קשה כמו תמיד. סיזיפית. השמש יקדה, ואני הזעתי כהוגן. חנן, מנהל העבודה, הסתובב שם עם פחית קרה, ורדה בנו. מבסוט מעצמו. חושב שהעולם שלו. על כל דבר חטפתי ביקורת. הקרש הזה עקום, הצינור לא במקום הנכון, ומה זה כל האבנים האלה שפה.

חזרתי הביתה סחוט לגמרי בשמונה.

חבר שלי, עמאר, הגיע לדבר איתי.

תשמע, הוא אמר לי. אני לא יכול יותר, החיים בזבל. היום פיטרו אותי.

הסכמתי. הם באמת בזבל. כבר ארבע שנים אני עובד בבניה, ולא מצליח לחסוך כלום בשביל לימודים אקדמיים. יש לי שכל, וכולם יודעים את זה, אבל הזדמנויות - אין לי.

הכל בגלל הציונים, אמרתי לו.

עמאר הוא משכיל ואינטליגנט, וכבר ניהלנו על זה הרבה ויכוחים. הוא יודע להציג יופי את הצד השני, וגם אני יודע.

אז דנו במצב בשטח הירוק מול המצב במדינות ערב. למי הארץ שייכת היסטורית. כל העוולות שעשו ויעשו לנו. איך גרשו את כולנו במלחמת העצמאות באכזריות. על הטבח בכפר קאסם. על השואה ועל תעמולה, על אמת ועל שקר.

בסופו של דבר, אחרי הויכוח הארוך והרגיל שלנו, שלמען האמת חזר על עצמו, אמרת לו, זו שאלה של אמונה. זו בכלל לא שאלה של עובדות. אם אני מאמין שהקוראן אמת, ושהנביא אמת, אז אין לי פה בכלל שאלה.
נכון שאני לא יכול להבין את האכזריות שבזה, אבל לא הכל אני צריך להבין.

אתה יודע, הוספתי ואמרתי לו, גם היהודים לא מבינים את כל החוקים שלהם. גם בתורה שלהם יש דברים שהיום נראים לא מוסריים, כמו להקריב קורבנות. וכמו פסולי חיתון. והם בעצמם קרועים בסכסוכים פנימיים בינם לבין עצמם על כפיה דתית או לא.

ואנחנו, אמרתי, יודעים את האמת. גדלנו עליה. קיבלנו אותה מדורי דורות. וגם אם עכשיו לא הכל ברור, אחרי זה, למעלה, נבין הכל.

ואני, אני מקווה שיהיה לי את האומץ לעשות את הדבר הנכון, ולהפוך לשאהיד.

עמאר שתק. וגם אני. הרהרתי שוב במטען החבלה שסעיד הכין.

אולי מחר.

אם אצליח להתגבר על עצמי, ולעשות את הדבר הנכון.
 
נערך לאחרונה ב:

שרה מגן

מהמשתמשים המובילים!
מנוי פרימיום
עימוד ספרים
עריכה תורנית
בס"ד

אתם מבינים למה המורות עומדות על הקתדרה.
עומדות ומוסרות את השיעורים ולא התלמידות.

אני לא.

מכל כיוון שאני מסתכלת על הכיתה, על המורה, על התלמידה.
חוסר היגיון מוחלט.

ולפני שתחשדו בי שהייתי תלמידה לא טובה.
רק בקיצור נמרץ.

תלמידה טובה, חמודה, אהובה על המורות, הפרוזדורים והחצר.
יושבת באמצע, ספסל שני. שתי זרועות תומכות בסנטר מורם.
פה פתוח לקלוט את הדי המילים, ולהופכם למצב צבירה נוזלי שחור כפחם, ישר אל הדף.
והדף, טיפוס חלק שסופג הכל בדממה.

נורמלית, נורמלית מאוד. נורמלית לחלוטין.
מידי פעם נוגסת ביסלי ברביקיו של אוסם. ליקוק ארטיק גלי גל מהקיוסק עם החתולים.
הקיוסק המיתולוגי של גן החיות התנכ"י הישן.
פתק פה, פתק שם.

והעיקר היו שלושה לאוים שהתקיימו במלואם.
לא ללעוס מסטיק בקול, לא להעיף מטוסים מול הפנים של המורה, לא להניח רגלים על השולחן.

אלו הכללים שהילדים שלי שומעים כל בוקר בצאתם לבית הספר.
ברוך ה' הם עומדים בזה. מחונכים. כמוני.

הכל היה אצלי בסדר חוץ מצורת הלמידה.
לא הבנתי, לא מבינה ולא הבין מדוע ישבתי מול המורה ולא היא מולי.

נתחיל.

דרך ארץ,
האם זה התנהגות חינוכית, ההולמת תלמידה.
לשבת ולנוח כשמולה מבוגרת עומדת ועובדת קשה.
התלמידה יושבת ומהנהת בראשה למורה, היא הקטנה מאשרת את דברי הגדולים, מינימום חינוך.
המורה מלמדת תורה, דינים, והתלמידה אומר הן, הן.
יפה המורה, דיברת נכון.
שומו שמים.

זמן,
זמן להכנת שיעורים.
כמה זמן יש למורה ממוצעת להכנת שיעורים.
בקושי היא קמה, בקושי הולכת, בקושי נושמת, בכלל אין לה זמן לאכול, ולישון היא כבר שכחה.
התלמידות, רק מחפשות תעסוקה.
חוגים, בריכה, פעילות, ספריה, חברות, קניות.
ואמא, אין לי מה לעשות.
אז מי צריך להכין שיעורים. המורה או התלמידה. המסקנות ברורות.

ידע,
המורה יודעת כל כך הרבה. בשביל מה היא צריכה להכין שיעורים.
מערכים, שיכפולים, מבחנים.
לבוא ולצרוח אותם בכיתה בשלשה קולות שלש פעמים.
היא הרי יודעת את החומר מצוין, ישר והפוך.
מה היא משננת אותו כאן שוב ושוב.
והתלמידה בורה, בקושי יודעת לקרוא.
תשב ותכין שיעורים, תדפדף בספרים, תעטר שיכפולים, תבדוק מבחנים.
תודו כולכם.
מהו החומר אותו אתם זוכרים בעיקר מבית הספר.
לא את השיעור שמסרתם על החיפושית הסגולה? אכן.
תכנה התלמידות את השיעורים, ותקצורנה ציונים גבוהים.

כוחות הגוף,
כמו פינגוינים בערבות הקפואות נראות המורות.
צעד צעד, מתון מתון, בלי כח מרכינות את הראש בהשלמה עם גורלן.
התלמידות כמו שחפים פורשי כנף, מלאי כח וזריזות.
העיניים לא מספיקות לקלוט את התזזתיות שלהן בהפסקות.
תצאו לחצר בשעת ההפסקה, תבחינו בהבדל ותסיקו מסקנה.
למי הכח להכין שיעורים ולמוסרם, למי.

כוחות הנפש,
כמה מערכות יחסים יכולה המורה לשאת.
חשבתם פעם, תתחילו לחשוב ולחשב.
בכמה מעגלים חברתיים היא חגה.
נעזור לכם,
הורים, ילדים, בעל, שכנים, גיסים, גיסות, חמות, חברות, דודות, חברות מהעבר, חברות מהעתיד, מנהל, סגנית, נהג האוטובוס, הדואר, שוכרים ומשכירים.
ובעיקר היא חגה סביב עצמה.
התלמידה,
קלילה קלילה.
בסך הכל מערכות היחסים שלה סביב האוסף התורן, הממתק החדש, המשחק העונתי, התסרוקת שהולכת.
זהו עד כאן.
לפעמים, לעיתים רחוקות איזו מערכת יחסים עם ההורים, משהו, אעפעס.
כל הכוחות נשארו להכנת השיעורים ולמסירה.

ומכאן אני יוצאת בקריאה:

כל התלמידות לקתדרה.

לשבת בנוח מורות יקרות, לשבת בנוח.

אפשר לנמנם מידי פעם. תודה.
 
נערך לאחרונה ב:

נריה מגן

משתמש מקצוען
חוסר המעש ששרר בכל לא הקהה את אורה של השמש שזרחה בעוז. קרניה הרכות-עזות בו זמנית טלטלו את גבי הדווי ממכות החיים ונתנו לי את התחושה של פאנץ' מוצלח וטוב ש'מתפלק' לי בין הידים לכיוונו של עוד איזה פנס בעין מוצלח.

רק השעמום. הכפר הקטן, המשעמם. כולם מכירים את כולם, נושאי השיחה טחונים להם ואפילו הזמרים למיניהם מנגנים אך ורק מבלדותיהם המוכרות עד לזרא.

הקרקורים ברקע הוסיפו תחושת דה-ז'ה-וו מטרידה. מכיר את הקול הזה.

הקולות התקרבו. פעיות עז התערבו בין שלל קולות הכפר. רק טרטורו של המטוס המתרחק לאיטו לא היה קשור . אולי זהו מטוסו המיוחד של יעקב מאוזבקיסטן. רק הוא יכול להגיע לחור נידח כמו זה.

הבטתי למרחוק, שם גלשו באפילה מרוחקת קולות החליל הקטן של גדי. הם זרמו אט אט, מתקרבים - מתרחקים, מותירים אחריהם טעם מתקתק ובלתי נשכח. בעצם, נשכח מאוד. כל תושבי הכפר הקטן ידעו אי שם בעומק ליבם שכל מי שאיננו בגופו במקום - יעלם בסופו של דבר.

עדר רחלים הופיע משומקום, מונהג בידי רועה נאמן, יהודי פשוט שהתארס לאחרונה. עם מי זה היה? לא זוכר בדיוק. סופיה? שרונה? אלישבע? הרצתי בזכרוני את שמות תושבות הכפר. ברור שמישהו מ'כאן', מאנ"ש. מה'אונזערע'. משלנו. מחוץ לכפר אין אף אחד. לא מכירים אותנו - ואנחנו לא מכירים אותם.

קמתי ממקוממי, עייף. לאות התפשטה בעצמותי. לו היה מגיע לכאן מישהו מבחוץ, איש העולם הגדול, משהו מרענן. היחידים שמופיעים כאן מפעם לפעם הם שמחה הצדיק וזו, נורמלית כזו. נו... רותי. פרשתי מפת שולחן קטנה, והנחתי עליה את ארוחתי הדלה. לחמניה קטנה, טריה, חמה ומהבילה, סלט טחינה ביתי. אחרי דקה ארוכה של שקט הופיע חגי.

"מה נשמע ידידי?"

"בסדר". השקט נעלם. דווקא לא מתאים לו. בגדול הוא די שקט. לצערי, דרך אגב.

"שמעתי שגבריאל הגיע. הוא מתמקם באכסניה ההיא. איך קוראים לה? אה, 'מעון היין'. אולי כדאי שנלך אליו. יהיה נחמד".

הלכנו. רק מה.

בסוף דווקא היה מצויין. מישהו בישל שם איזה תוכנית מאתגרת לכולם, והיה סיעור מוחות בין כל תושבי הכפר. פחות משעמם ממה שחשבתי.

נודה באמת, אפילו מעניין.

הסתכלתי בלוח המודעות, ונאלמתי דומיה.
הזוי.
מטורף.
לא הגיוני.
לא היו לי מספיק סופרלטיבים, ורשמתי לעצמי לפנות ליואל בעניין.

שם, מעל כל המודעות למיניהם, תלתה הודעתו של אשת החבר הותיק שלי.

'למה רציתי להצטרף לכפר'.

https://www.prog.co.il/threads/שיתוף-ראשון-למה-בכלל-רציתי-להכנס-פה-לפורום.330713/#post-5192452

ואז, מתקפה שלימה על ה... ויכטגיזם המהולל בהשתייכות לכפר.

לא באמת. לכאן? אצלינו? ויטגיזם? כאן זה רק המקום בו כולם מחפשים מקום לפרוח, לצמוח, לברוח למקומות מכובדים יותר, מפורסמים יותר, מקומות בהם יהיו עוד כמה עינים שישזפו את רעיונותיהם של חכמי הכפר. לנשוא כפים ולנסוק עלי כנפיים. לא כך?
 
נערך לאחרונה ב:

מרחבית

משתמש מקצוען
בס''ד

'עשיתי כל מה שרק אפשר להעלות על הדעת' אני מספרת, דמעה סוררת זולגת מעיניי. 'בטוב וברע, בשכנועים ובעונשים, במקל ובגזר, ובעיקר בחסה ובמלפפון. כלום לא עוזר, כלום... '
איזו אמא אני. איזו. דמעה נוספת מתגלגלת. תוצאה של חודשים ארוכים מלאי ניסיונות ותסכולים עד אין מספר.
'אני דואגת. מאוד' אני ממשיכה לשפוך את לבי בפני הרופאה הקשובה, אחת מאלה שהן לא רק מומחיות בסדר גודל, אלא גם אנושיות להפליא.
'לא יודעת מה יהיה איתה. עם הבריאות שלה, עם הדימוי העצמי שלה, עם חיי החברה שלה, עם הכל בעצם...'
אני ממשיכה במונולוג הסוער עוד שעה ארוכה, לא מספיק פנויה כדי לשים לב לתמיהה ההולכת ומצטיירת על פני הרופאה, הולכת ומתעמקת משנייה לשנייה.

רק כשאני נרגעת קצת, אני שמה לב לפניה המשונות, כאילו סימן שאלה אחד גדול רשום עליהן.
'אני מתכוונת לרותינקה שלי...' אני מגמגמת 'את יודעת...זאת בת החמש...'
'כן כן ודאי' היא פוצה סוף-סוף את פיה. 'רותינקה החמודה. סמל ודוגמא לבריאות זוהרת בגוף ובנפש. איך אני יכולה לשכוח אותה אם לפחות פעם ביום אני מביאה אותה כסמל וכדוגמא להורי הילדים שמגיעים לכאן? בשם בדוי כמובן'.
'מה? רותינקה?...'
'כן, כן' היא ממשיכה בהתעוררות גוברת והולכת. 'יש משהו מאוד מוזר בהורים של היום. הם מגיעים הנה עם ילדים שדופים, רזונים כאלה, היקפי ידיים ורגליים צרים, מפחידים, ולא מבינים למה הם חלשים וחולים לעיתים קרובות ולמה אינם נינוחים'.
עיניי נפקחות בתימהון. על מה היא מדברת הרופאה הזו?? הלוואי על רותינקה שלי היקפים צרים...
'תאכילו אותם, אני אומרת להורים' ממשיכה הרופאה המסורה והמקסימה, וקולה הולך גובר. 'כמה שאפשר, כמה שיותר, לא משנה מה. שוקולד. גבינה צהובה. תבשילים נוטפי שומן. עוגות. הכל. זה לא משחק ילדים. הם חייבים להשמין, חייבים'.
'רותינקה שלך עושה לי נחת' מחייכת הרופאה הנהדרת בתבל. 'אני חייבת לספר לך על כמה מחקרים עדכניים'.
אין מילים בפי.

היא מוציאה ערימת דפים ממגירה עמוסה. היא מהרופאות האלה שלא אוהבות להתעסק עם המחשב יותר ממה שחייבים.
'את רואה?' היא מצביעה על הכתוב, 'הנה מחקר אחד מרבים שנערך בארצות הברית על 1700 בני אדם. במשך חמש שנים הם קבלו הוראה לאכול הכל, בגדול ובכל זמן. קבוצת הביקורת לעומת זאת צרכה לא יותר מ 2000 קלוריות ליום.
לפי דיווחי המשתתפים ולפי המדדים השונים שנמדדו – הקבוצה שאכלה הכל ובגדול – הרבה יותר בריאה והרבה יותר שמחה. האנשים בקבוצה זו מרגישים לרוב הרבה יותר משוחררים, מקובלים, יציבים. טוב להם, הם מחייכים הרבה, טובי מזג. מרוצים מעצמם, החיים נראים להם מאירי פנים, ובסך הכל הם יותר בריאים. הם לא נשקלים בדרך כלל, ולא מבינים בשביל מה צריך את זה בכלל.
לעומת זאת בקבוצת הביקורת נמצא אחוז גבוה של בני אדם מכווצים, אכולי רגשות אשם, מלאי חסרים. העולם נראה להם מקום מסוכן ומפחיד, סובלים מחרדת אוכל, נשקלים שוב ושוב עד כדי אובססיה, ובסך הכל – הרבה פחות בריאים.
הרופאה מסיימת בשביעות רצון, ואני בוהה בה בתדהמה.
עוד רגע ואני מתעשתת ומבינה עד כמה טעיתי כל החיים עד עכשיו...
טוב, זה לא זמן לחרטות. תמיד אפשר לתקן, בעיקר כשרותינקה רק בת חמש. פתאום נהייתי קלילה כזו, משוחררת. ככה מרגישים שם בקבוצת מחקר? אבל עוד לא אכלתי עכשיו?
טוב, לא משנה, אני חוזרת הביתה, כמעט עפה, לא לפני קנייה רצינית בחנות. מניחה לפני רותינקה ערימה גבוהה של 'דברים טובים'.
'הכל בשבילך' אני אומרת לה בדרמטיות. 'ומהיום – הכל יהיה אחרת!'
נדלג במחילה על רגעי ההלם שלה, על עיני העגל שהיא תולה באמא שלה.
בסוף, אחרי שהיא משתכנעת שהכל בסדר, כולל אמא שלה, והעולם ממשיך להיות מקום בטוח ויציב עבורה, אפילו יותר מאשר קודם, היא קופצת בחדווה, מניפה ידיים בשחרור ומסתובבת סביב עצמה צוחקת בקול...
וואו, כמה שהרופאה צדקה!
 

מעמקים

משתמש פעיל
עיצוב גרפי
עריכה והפקת סרטים
"האמת? לא מצליחה להבין את הדבר הזה!"


יורם הכיר בעל פה את תבנית המשפטים הבאים ולכן פשוט העיף מבט חטוף בשעון וחשב לעצמו שהוא צריך להתחיל להיפגש יותר עם יוסי בנסימון בפלאפל של יעקב כי השיחות של רינה נסובות לאחרונה יותר מדי סביב ציר אחד.


"אתה סוחב תינוק תשעה חודשים על הגב! אתה עובר לידה עם מלקחיים! אתה קם אליו בלילה! אתה רושם אותו לבית הספר הכי יוקרתי בעיר וקונה לו את הילקוט הכי שווה, הסמארטפון הכי שווה, הלימודים של המקצוע הכי מפרנס... ומה בסוף? כמה אנשים עם זקן קצת יותר ארוך מסבא משה עליו שלום גורמים לה לחשוב שכלום לא שווה ולעזוב את הכל לאיזו מדרשה בירושלים. אני לא מצליחה להבין את זה!"

"יודע מה?" - הסתובבה אליו בחדות. הפעם נראה שיש לה באמת משהו לחדש. "ונניח שהכל אמת, הכל נכון, הכל חשוב, לא כתובה להם שם מצוות כיבוד הורים? כבד את הוריך? אין מושג של הכרת הטוב למישהו שגידל אותך בעשר אצבעות?

שום דבר, מצאה לה כמה רווקות מסכנות כמוה והחליטה להיקבר חיים מתחת השרוולים הארוכים, שתתבייש לה! אני אמא שלה שילדה אותה לא שווה אפילו כוס קפה לשתות אצלי!"


המטבח הבריק כמו שרינה אוהבת. זהו, נגמרו הימים הטובים בהם מצאה נחמה בטיפול בתינוקות. עכשיו מחכה לנכדים. אבל מה לעשות, הילדה הקטנה חושבת שהיא מבינה יותר טוב מכולם מה טוב בשבילה, ובגלל זה רינה מרגישה מתה מהלכת במקום לשמוח בגיא ועדן המקסימים. שתחכה קצת, יש שינויים בחיים האלה. גם הקמטים לא נוצרו ביום אחד. בסופו של דבר השכל ייכנס לה לקודקוד. היא תבין שמשפחה זה לא מים והורים זה לא כספומט. מה, אנחנו לא עשינו טעויות בחיים? לא רבנו עם צוברי כמו ילדים קטנים?

אבל יורם שותק, ואומר לה את ה"כן" הנצחי שלו. מילא לא תקשיב. ורינה מבינה היטב שזה הזמן לצאת קצת לבריכה שבקצה הרחוב, אחרת הגעגועים והכאב יעבירו אותה על דעתה. אולי תקרא למזל, תבוא, תספר קצת על הנכדים, תראה את התמונות של הזוג הצעיר, ואז יהיה לה קצת רעש ושקט בלב. לפחות לכמה רגעים.
 

בודקת תוכנה

משתמש מקצוען
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
בלילה הם ישבו מסביב ושאלו את עצמם למה לא מבינים שהם בסך הכל רוצים שלום? מה כל כך מסובך פה?
הם רוצים לחיות ביחד, רק שיתנו להם את מה שהם מבקשים, וזה לא הרבה בכלל, אפילו טראמפ אמר שזה יכול להיות, ואם כך אז למה לא לקבל הכל?
הם לא מבינים למה זה לוקח כ"כ הרבה זמן, למה הם פתחו במלחמה, למה הם התחילו אינתיפאדה ולמה הם לא רוצים לתת להם קצת מהשטח. הם מצידם מוכנים להיות בשלום, הם גם נורא משתדלים לא לעשות פיגועים, חבל שלא רואים את זה....
לכל שאלה יש להם תשובה, תמיד מישהו התחיל וזה נגרר ואין להם שליטה על הנוער, בדיוק כמו נוער הגבעות שעושים מה שהם רוצים. אז למה הם מתלוננים?
כשהיה אובמה, הוא היה הכי טוב רק שלא אפשרו לו לעזור להם, ואז הם רצו לפנות לבית הדין הבינלאומי. מוצדק, לא?
ברדיו כל הזמן אומרים להם שהם לא בסדר ושואלים אותם שאלות מסבכות. זהו, הם עלו על הטריק, מעכשיו הם לא ידברו ברדיו.
והכי יפה זה שהם מפחדים מבלגן אחרי ההכרזה של טראמפ שירושלים היא בירת ישראל. בטח שיפחדו! יש להם סיבה טובה לפחד עכשיו!
אבל אחרי הכל, הם עדיין רוצים שלום ומקוים שיהודים יצליחו להתגבר על כל המכשולים ולממש את החלום הזה.
 

מטאלי

משתמש מקצוען
עיצוב גרפי
צילום מקצועי
עריכה והפקת סרטים
"הם ממש מחממים לי את הלב" מספרת זהבה לזיוה.

"גם כשאני רק רואה אותם אני ממש מרגישה בסוואנה..."כך זיוה "אבל זהבה, אנחנו סובלים מהם, הם כבשו לנו את כל מרחב המחיה, הם הביאו איתם מחלות, בורות נבערות, ופשע!
פחד להסתובב ברחוב שלי בערב, נכדתי מרגישה חריגה בגן, שלא לדבר על סכום הכסף האסטרונומי שבתי משלמת לגן בעוד הם מסובסדים כמעט מאה אחוז..."

"אוי נו זיוה, מה קורה לך גם את נהיית פנאטית כזו?

פתחי את עיניך, ארצנו הקטנטנות צובעת את עצמה במגוון צבעי הגלובוס, אין דבר יפה יותר מפסיפס אנושי בגווני הקשת".

"כן אבל למה על חשבוני"?

"למה על חשבונך זיווש"? מתגוננת זהבה "על חשבון משלם המיסים הישראלי כולנו נושאים בנטל, הלא כן"?

"כן אבל הם השתלטו על השכונה שלנו"

"אוי זיוה אל תהי גזענית, זה לא הם ולא השתלטו, תחשבי לך שאלו סך הכל תיירים מחו''ל השוכרים אצלכם דירות..."

"והמחלות..."

"די די זיוה את מגזימה! כשאתן עליתן מעירק לא הבאתן מחלות?
זהו חיסון טבעי, שרק יכול לחזק אותנו".

"אוי זהבה, אין לך מושג על מה את מדברת, פשע לדוגמא, המצב נוראי יקירתי פתחי חדשות תשמעי, פחד להסתובב ברחובות"

"זיוה מה קרה לך, פליאתי עליך!
את משווה את זה לבני ברק, בואי נראה אותך יוצאת מהעיר הנוראית הזו בשלום, ג'ונגל זו לא מילה, שמעתי פעם ששחטו שם ילד לצורך פולחן דתי, איך את מעיזה להשוות"???

"סליחה, ולמה משלם המיסים הישראלי צריך לממן אותם" מוסיפה זיוה להקשות.

אז מה את מעדיפה שהכסף ילך לדוסים השחורים הפנאטים האלה, שכובשים לנו את השכונות? שמורידים לנו את ממוצע הציונים הארצי? שמביאים פשע לארץ הנה בדיוק אתמול שמעתי שאין תחנת משטרה בבני ברק, הם פוחדים להכנס לשם, הארלם ישראלי".

"זהבה יקרה, להזכירך בני חזר בתשובה, וגר היום בבני ברק, מאז החזרה הוא רק הפך מכבד יותר, שמח יותר ורגוע יותר.
את זוכרת מה עשה לך עם הדגים שלך, נו עדיף לא להזכיר, אין אצלו יותר דברים כאלה!
אז אל נא תדברי סרה בדתיים, הביטי באויב האמיתי שפושה בקרבנו"

"ידעתי" הצטעקה זהבה "אמרו לי שזה מדבק, הנה כעת גם את נדבקת בחיידק ההדתה" ומיד הוסיפה "הרי כל זאת מזימה של הדוס'ים.
חכי חכי אני אומרת לך, עוד כמה שנים גם אני לא אוכל לצאת מביתי כאן בצהלה, השחורים הללו ישלטו בכל מקום יטילו בריונות ופנאטיות על כל סביבתם"!

"אחח לו היתה כאן שכונה כמו הארלם או ברונקס, רק הם יכולים לעצור את השחורים האלה..."!
 

Natan Galant

כתיבה שדגה לך לקוחות, ובכמויות!
מנוי פרימיום
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
עריכה תורנית
עיצוב ואדריכלות פנים
שייקה ויוחנן החברים הכי טובים שלי, וגם יוסי מהקומה למטה, יוסי הבן של המחשושה. יוסי ממש ילד טוב אפילו שאמא שלו מסכנה ומחשושה וחוטפת ילדים, כל השכונה יודעת, אפילו פעם אחת סבתא שלי כמעט הלכה לאיבוד כי המחשושה ניסתה לחטוף אותה, אבל היא כנראה ריחמה עלייה בסוף ולכן יש לי סבתא.

אז אני באמת מקנא מאוד ביוסי וגם בשייקה, וביוחנן אני לא מקנא כמעט כמעט, רק קצת, כי יש לו שעון מחשבון של קסיו שהוא קיבל מתנה מסבא שלו הצרפתי, ולי אין סבים כמעט בכלל, ורק סבא אחד זקן אולי בן מאה שלא מדבר ונמצא באיזה מקום מפחיד ורחוק ומסביבו יש מלא צינורות.

אבל אני רוצה להגיד שאני באמת מקנא ביוסי ובשייקה, כי יש להם אבאי'ים שצובטים בלחי, ואבא שלי בכלל בכלל לא צובט ורק נותן לי שוקולד אחרי כל פעם שהוא מתקשר לרעב'ע שלי.

יוסי ושייקה כן מקבלים צביטות מתוקות מהאבאי'ים שלהם ולכן הם מגיעים לפעמים לכיתה עם לחי אדומה (אמא סליחה, אני כל הזמן מתבלבל מה זה ימין ומה זה שמאל, שמאל זה איפה שהשעון אבל לפעמים אני מעביר אותו יד כי משעמם לי אז אני כבר לא זוכר איפה זה ימין ואיפה זה שמאל ולפעמים אני שוכח איפה השעון בעצמו ואז אני מאחר לחיידר).
פעם יוסי אמר לי שיש לו הרבה דודים ורק הדודים הנחמדים צובטים אותו בלחי, אני מקנא בו!!!
וגם שייקה יש לו בגדים יפים ושקית שוקו כל יום אבל בעיקר אני מקנא בו כי אבא שלו צובט אותו כמעט כל יום בשתי הלחיים כי הוא ילד טוב, ואבא שלי אף פעם לא צובט אותי בכלל בלחי.

פעם אחת ביקשתי מאבא שלי שיצבוט אותי גם בלחי ובכלל בכלל לא משנה לי באיזו לחי והבטחתי שאני ילמד טוב אבל הוא ממש צחק ואמר לי שרק פסכיפתטייים (איך אומרים את המילה המסובכת הזו) צובטים את הילדים שלהם, אבל זה לא כזה נכון כי אבא של שייקה הוא צדיק ולומד כל היום ולא פסכיפתטיי!
 

תפנית בעלילה

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
הקופסאות הבוהקות של מכוניות השלט נוצצות מהמדפים.
קופסאות הפליימוביל והלגו מסודרות כמו חיילים במסדר.
בובות ניו יורק מדגמנות מהמדף של הבנות ולידן כלי מטבח ושאר אביזרים.
הבימבות תלויות על מוט שמחובר לתקרה ומערומים של משחקים מוצבים במרכז החנות.
ככה אני אוהבת את החנות. מסודרת.

לקוחות ראשונים לבוקר זה.
סבא וסבתא .
הם רוצים לקנות מתנות יומולדת לנכדים.
אני נפרדת בצער ממשחק משושים, מחת'חתול ומחבל קפיצה. דמעה תלויה לי בזוית העין כשאני מסיימת לעטוף ולארוז.
הם משלמים לי בשני שטרות חדשים.
אחד של מאה ואחד של עשרים. אני מקווה שהשיערות של רחל המשוררת לא יסתבכו בכספומט,

יש לי כמה דקות פנויות.
אני פותחת בזהירות כמה קופסאות של מכוניות על שלט, מוציאה את הקפיץ של הבטריות ואורזת חזרה.
יש לי עוד כמה דקות ואני מטפלת בקופסאות של הפליימוביל.
פיתחתי שיטה לפתוח אותן בלי לפגום באריזה ולהוציא משם פריט או שניים.

מישהו בא להחזיר מוצר!
יש! יש! לבי גואה בקרבי ואני מקבלת אותו אל חיקי כמו בן אובד.
אני מחזירה ללקוח את כספו. על הדרך אני נותנת לו את השטר של העשרים, שיסתדר, ומטבעות.

איש אחד נכנס.
הוא רוצה מתנה לילדה בת חמש. עד חמישים שקל.
אני עוזבת בחוסר חשק מופגן את הדלפק ומראה לו לבחירה בובה, כלי בובה, פאזל ולוח ציור.
הוא לוקח את כל אלה.
הדגים!
מזל שלא הצעתי לו את הדגים שפותחים וסוגרים את הפה! הם ניצלו! מזל!

נהדר.אני אומרת, כרטיס האשראי לא עובר! ומחזירה לו אותו בחיוך זורח.
ואיך יעבור? הוא שואל. הבאתי לך בטעות את הרשיון שלי.
הוא מביא לי כרטיס חדש של דיירקט.
כמה דקות ארוכות של מתח חולפות ו...אוי, לא! העסקה אושרה!
 

Natan Galant

כתיבה שדגה לך לקוחות, ובכמויות!
מנוי פרימיום
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
עריכה תורנית
עיצוב ואדריכלות פנים
אחרי ארבע שעות רצופות, האוויר בחדר היה כבד, מחניק, ואפוף אדים כבדים של סיגריות יוקרה.
לאט לאט יותר ויותר אישים התמתחו, פיהקו, וצלחות הכיבוד המקוריות נעלמו לחלוטין.
לחוחי ורעולה נמאס להגיש קפה וקפה וקפה, והן מצאו תירוץ וחמקו לקפיטריה להתרעננות קלה.
ג'ס פיהק בקול, ואמר לעמיתו מעבר לשולחן הישיבות:
אז יש לנו סיכום? נחתום?
חייקוני השיב לעברו מבט קר ונחוש, ואמר: כן, נחתום. כל הנקודות סוכמו.
ג'ס נהם לחדר המזכירות, והן רצו פנימה בצהלה עמוסות באוגדנים מלאי דפים לחתימה. עסקת הענק של העשור! לחשה ורדית לצילה בקול שהגיע לכל הנוכחים.

עטי זהב חולקו, והאנשים חתמו. כתמיד, הנכבדים ביותר היו האחרונים.
ג'ס אמר בקולו הצרוד: אני גאה שהגענו לרגע הזה, וחתם בצ'יק.
חייקוני נהם למצלמה הקבועה בקיר מולו: אני גאה לאשר בזאת את העסקה אותה הובלתי בשנתיים האחרונות, וגאה לחתום על שותפות הענק עם ג'ס, מהמנהלים המובילים בעולם בענף הקלומק.
ג'ס חייך בחטף חיוך מרוצה, והביט באדישות מדומה בחייקוני החותם את חתימתו המופרעת הידועה.

חייקוני אמר בקולו החזק: ועכשיו נצא להפסקת התרעננות קלה, נעמד הראשון מבין כל הנוכחים, ויצא מחדר הישיבות.
רק כשהתרחק מהשולחן, הבחינו כל הנוכחים בהלם מסויים כי חייקוני הולך יחף, ללא גרביים ונעליים.
לשמע השקט שנפל לפתע, הסתובב חייקוני, קלט בחטף את מבטי הנוכחים לעבר כפות רגליו החשופות, ואמר בשעמום:
נו, ראיתם שזה לא כזה נורא ללכת יחף.
ממליץ לכולם לנסות.
זה מקל כל כאבי הגב,
ולא מפריע לשום דבר.

וג'ס היה השני שצעד החוצה מחדר הישיבות, יחף.
ברקע לחשה ורדית לצילה: הוא תמיד מגיע יחף לפגישות, ובאמת לא קורה לו שום נזק מזה.

הטור מוגש בחסות קלומק יזמות פיננסית בע"מ, וממומן ע"י האגודה לתרבות שינוי הרגלי ההליכה.
 

פרוגיוזרית

צוות הנהלה
מנהל
מנוי פרימיום
הנדסת תוכנה
הבחור היה לבוש בבגדים קרועים ואופנתיים. הוא הסתובב הלוך ושוב במנהרה, מעשן בעצבנות. בודק מדי פעם את השעון, כאילו מקווה שהתחדש משהו בשניה האחרונה.

אני הייתי לבוש בבגדים קרועים, אבל ממש לא אופנתיים. ניגנתי לי בנחת, לא ממהר לשום מקום, נהנה מהצלילים.

הסתכלתי עליו, לחוץ, ממהר, ותהיתי לעצמי מה הוא חושב.
אולי הוא מחכה לחבר, אולי לפגישה עסקית, אולי סתם לשליח, אולי לבן משפחה, אולי לאשתו. הוא היה נראה מרוט. למעשה, כל האנשים שעוברים על פני במשך היום נראים מרוטים לחלוטין.

את החיים המודרניים אני כבר לא אבין לעולם.

הלכו האנשים, וכלאו את עצמם בתוך קוביות בטון ריבועיות, מונחות זו על גבי זו. מאה מטרים זו עוד קובית בטון בגודל "טוב". ממקום למקום הם מתניידים בתוך קופסא נוספת, ארבע מטר על מטר וחצי.
עזבו את המרחבים. היערות. האוויר הצח.

כאילו לא מספיק לגור בכלוב, הם גם עובדים בכלובים. משרדים משרדים, קוביות קוביות.

כל היום מכבסים בגדים כדי ללכלך ולכבס שוב מחר. מתקלחים בשביל להזיע ולהתקלח שוב מחר. אוספים צעצועים בשביל שיתבלגנו מחר שוב ויסודרו מחר שוב. שוטפים כלים בשביל ללכלך ולשטוף מחר. הבנתם את הרעיון. עבדים לעצמם. לגוף ולתאוות שלו. עובדים עבודה סיזיפית, ואפילו לא שמים לב.

וזה עוד בלי לדבר על הכסף. הכסף שהם אוגרים וחוסכים. בשביל לקנות קובית בטון. בשביל שהילד שלהם יוכל לקנות קובית בטון. בשביל לשלם על בגד פי עשר ממה שהוא שווה (אותו הבגד שאחר כך יכבסו וכולי, ושמחר יהיה קטן ממילא). בשביל סטטוס חברתי שלא שווה כלום, אפילו לא את הכסף שעליו הוא בנוי.

את הילדים שלהם הם ממילא לא רואים כל היום. הם עובדים והילדים במוסדות.

לגיל זקנה הם מגיעים שחוקים ועייפים ממרוץ החיים.

אני, לעומת זאת, חי. חופשי. מאושר. קם כשאני רוצה. ישן כשאני רוצה.
מנגן לנשמה כל יום.
אני עובד שעתיים כל יום בחנות אחת, ומזה יש לי כסף לצרכים שלי.
אני לא עושה שום דבר שלא טוב ונחמד לי, וטוב לי. אני לא משקר. באמת טוב לי.
יש לי קראוון, עמוק בתוך יער ירושלים.
כל בוקר אני יוצא לעצים. לאוויר. נושם ונושף, ומודה על כל הטוב שנפל בחלקי.

האיש התייאש והלך. מי יודע איזו פגישה חשובה כל כך הוא פספס. מסכן.
 

אשת_חבר

משתמש מקצוען
מביאה את סיפורה של מלי. הסיפור אמיתי אך הפרטים טושטשו.



זה היה בערב פסח.
כדי להזכיר את האווירה של ערב פסח, מספיק לתאר את גבעות הערימות המגובבות בפינות החדרים (המגירות שטרם חזרו להיות תכולה). הריח הנפלא של הפנטסטיק שכידוע הופך גם אבק עיקש לבלתי ראוי למאכל כלב.

טלפון.
זאת השכנה.

כן, ההיא מהקומה השלישית, נחמד שנזכרה בי, לא שאי פעם נזכרתי בה, קשר נחמד, שכן רחוק מן הלב.

"אנחנו עושים בר מצוה השבת, שבת הגדול. הבנו שאתם נוסעים השבת ונשמח אם נוכל לאזרח אצלכם משפחה נחמדה. "
"..."
"ודאי, אנשים מתורבתים ונקיים, לא יודעים מה זה לכלוך, ודאי שזה ערב פסח והבית נקי לפסח כמובן. "
"....."
"כן, בדיקת חמץ ראשון בלילה, אכן אני יודעת (צחקוק) נוסעת לאמא שלי. אל תדאגי את לא תרגישי שהם היו שם."

אז אמרתי כן.

והבית מסודר וממורק ואנוכי מקבלת עזרה רבה משלושת ילדי הקטנים, הבנתי שילדים מתחת לגיל שלוש עוזרים טוב טוב בערב פסח, בעיקר שאין אף אחת בסביבה שמתנדבת להוציא אותם.
גם העבודה ממש עוזרת, לפחות אני יכולה לנוח כמה שעות כל בוקר מהנקיונות.

הנה באה שבת ואנוכי הקטנה שוטפת את הבית שטיפה נמרצת שגורמת לפנלים כאבי גב וברכים. על עצים ואבנים, שיהיה.
הכל בוהק ונקי, מהשכנה ביקשתי שיביאו מצעים.
וכעת הפוגה קצרה לקוראים, היתה שבת נפלאה אך קורותיה אינן רלוונטיות להמשך הסיפור.
במוצאי שבת הזדרזנו חזור לביתינו החמים הנעים והנקי, אה, ערב פסח. עכשיו הזורעים בדמעה ינוחו קצת לפני בדיקת חמץ, ואפשר גם להתחיל להכין לפסח את התפוחי אדמה והתפוחי אדמה ואם יהיה זמן עוד תפוחי אדמה.
נכנסנו.
אנו ובנינו.
לפני שהצלחתי לראות משהו נהדפתי אחורה מהריח. מישהו כנראה לא אוורר את הבית אבל הבית כולו הריח ריח של תבלין מוזר ועוד בליל עמוק של ריחות מכל קצוות הגירוי האפשרי של תעלות האף. אף אחד מהגירויים לא היה נעים.
הרצפה. ניסיתי להבין מאיפה יש כ"כ הרבה בוץ. כנראה היו צריכים לסחוב דליים מבחוץ ולמרוח על הרצפה והקירות.
הפרורים, בכל מקום ובחדר, וכנראה אכלו לי גם בסלון.
הפרורים לא נראים לי פרורי תפוחי אדמה משום מה.
כתודה על האירוח, השאירו לי השכנים שאריות עוגה, חמץ.
תודה, ב"ה יהיה מה לשרוף בשריפת חמץ.
חבל שזה סוג שעושה פרורים אבל למה למצוא רע בכל דבר.

נשברתי לרסיסים.
אין לתאר כזה יאוש במילים, כי זה הרבה יותר מכל תיאור. אין אפשרות לתאר כזאת הרגשה. חודשים של עבודה במחי יד.

התחלתי את העבודה מאפס, ובאותו לילה לא ישנתי.
ובתוך כל העבודה הקשה, נשאתי עינים בוכיות וגב דואב לשמים.
אבא שבשמים, אחותי נושקת לגיל 30. היא עוד לא זכתה לזיווג.

אנא אבא, אני שותקת. ותמצא לה את זיווגה, אנא, ובבכי עצום התחננתי לישועת ד'.
פגשתי את השכנה יום למחרת, בנעימות ובכבוד שאלתי איך היה הבר מצוה. נעניתי בשמחה. נס שלא שאלה איך היתה הדירה, ד' הקל עלי את הנסיון.



עברו כשלוש שנים.
אחותי עדין רווקה.
אך אני יודעת שבחשבון הגדול אנו קטנים דלים ורשים.
ואין שאלות, רק אמונה יוקדת.
 

תפנית בעלילה

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
הרמתי כיסאות על השולחן ולקחתי את המטאטא.
"למה אף אחד לא יכול לעזור, אני יוצאת מהדעת!"
ציפי עשתה טובה ובאה.
"מה צריך לעשות?" היא שאלה.
"מה לא צריך? תראי איך הבית נראה. ככה אי אפשר להכניס אנשים לפה!"
היא לקחה את הילקוט של ישראל לחדר שלו, את הסוודר שלי לחדר שלי ודחפה את הכלים שחני של מוטי שהייתה פה עד מקודם שפכה מהארון הפינתי.
"תזכרי להדיח אותם לפני השימוש, הם התלכלכו." אמרה.

שטפתי את הבית סופסוף ודאגתי שכולם יתרחצו מהר כי הזמן ממש דחק.

מוטי שחזר בינתיים עם חני השובבה עזר לאבא להקים את החופה בחצר. ובינתיים מירי כלתי שתתה כוס קפה.

כשהמחותנים הגיעו הם עזרו לנו לפרוס את המפות על השולחנות שלקחנו מהגמ"ח.
השיער של הילדות היה עדיין רטוב אז קלעתי להם צ'יק צ'אק צמות.
בסך הכל לציפי היתה חתונה מאוד יפה אני חושבת.
 

מעמקים

משתמש פעיל
עיצוב גרפי
עריכה והפקת סרטים
"לא הבנתי, אז מה נסגר בעניין השם ההוא, זרביב?"
הרב גלזרסון הסתובב על כסא המנהלים השחור והעיף מבט קצר רוח בנוף האורבני הנשקף מן החלון.
"כבר אמרתי לך קרוב ל-40 שנתונים, ר' אברום. הסמינר שלי הוא לא בית התבשיל ולא משגב לדך. הוא הסמינר של הרב גלזרסון. וכך חושב כל מי שרוצה להתקבל אליו, כולל אה… על מי דברת עכשיו? כולל הגברת בסון"
"זרביב"
"בסון, זרביב, מה זה משנה? לדעתי המחזור של השנה כבר סגור"
"כן, אבל עם זרביב הסיפור קצת שונה. מדובר בבת באמת איכותית. מאחת המיוחדות של השנתון. מבטיח לך, אני יודע על מה אני מדבר. חוץ מזה", ר' אברום הנמיך את קולו, "שהיא שכנה של הגב' צוכמכר אבל זה כבר עניין אחר"
"שכנה או לא שכנה, אותי זה ממש לא מעניין. ומצידי שתלך כמו שרה ורבקה אמנו גם יחד. אני לא יכול לעבור את אחוז המכסות שדיברנו עליהם בתחילת שנה. עם כל הכאב, ותאמין לי עם יד על הלב, שיש לי הרבה כאב. כל בת כזו שאני נאלץ לא לקבל, כואב לי עליה כאילו הייתי אבא שלה. אבל תבין, סמינר זה הסמינר ויש לו את הכללים איך הוא מתנהל. וכל אלו שיש להם עיצות איך לעשות את זה, עדיין לא פתחו בחיים שלהם סמינר, מבין? אני הקזתי את הדם על המוסד הזה. זוכר מה הרגשתי כשתלו פה את השלט בכניסה של הבניין החדש: סמינר גלזרסון על שם חיים ובלומה אפלבאום. אבל זהו, כדי להמשיך ולשמר את ההצלחה צריך לשמור כל הזמן על מתח גבוה, מבין? אחרת תוך שניה אתה מקבל מחזור גרוע וברישום של שנה הבאה, אתה כבר לא שם… בכותרות של -
"כן, אבל אל תשכח מה אורי הולך לעשות לך אם אתה לא מקבל את מה שמה, בן חיים"
"סתם שאלה, איך ההיא בן חיים, טובה?"
"טוב..", כאן כחכח ר' אברום בגרונו - "בוא נאמר שלא לחינם הוא יפעיל לחץ… אבל -"
"אין אבל. תקשיב לי היטב ר' אברום. אורי ישב כאן ומחר יחזור ללשיכה. הוא עסקן, לא איש חינוך. מי שיצטרך להתמודד עם פלאפונים, סרטים ושאר מרעין בישין, זה אני ואתה והצוות המובחר שלנו. ולא אף אחד אחר, ושנה הבאה…"
"טוב אז תקבל אותה. לפחות תן לה צ'אנס. זה הרי כואב הלב לראות את בנות ישראל ככה יושבות בבית ו.."
"לתת לה צ'אנס בשביל מה? בשביל להחזיר אותה הביתה אחרי חודשיים, רק שבדרך היא כבר הצליחה להרקיב כמה תפוחים? אני לא מבין אותך. איפה אחים שלה לומדים?"
"אחים שלה אמ… אח אחד ב"המאור שבה" והשני ב"מחזירו למוטב". אבל מבטיח לך שהיא לקחה את עצמה בידייים ו.."
"אז שתלך לסמינר שמתאים לישיבות האלו. יש את "תפארת", שזה סמינר מעולה לבנות בדיוק כמוה ותאמין לי שהיא רק תפרח שם יותר. זה יהיה הסגנון שלה. גם מהבית…"

הרב גלזרסון התנשף ועישן את הסיגריה הרביעית שלו לשיחה זו. החדר נמלא עשן סמיך. אין מה לומר, השנים נותנות אותותן באדם הברזל הזה שיושב לפניו. גם זקנו השחור האפיר. גם השלט בכניסה. אבל הכסא נשאר שחור כשהיה. הוא ידבר עם זרביב. אולי בכל זאת יבוא אורי עם כמה מהחברה שלו, ויפתחו שביתה. אולי יסדרו תקציב מיוחד לקניית שולחן נוסף בכל כיתה. ועד אז, לאלוקים פתרונים.
 
נערך לאחרונה ב:

תפנית בעלילה

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
שריונה, אני מתנצלת שאני מכבידה עם עוד קטע...מה אני אעשה שהאתגר שלך כל כך טוב...

שלום השכן נכנס לי לבית בלי לדפוק ולקח את המקדחה.
הוא התחיל לקדוח בכניסה לבית שלו ופתאום נהיה אור חזק והמון המון צפירות.
האור כל כך כל כך חזק שהוא מציף לי את העינים. אני פותח אותן וסוגר מיד ושוב פותח ולא מבין מה אני רואה.

לאט לאט אני קולט את התמונה.
איש עם אפוד זוהר מאיר לי לפרצוף עם פנס.
מלפניו יש כביש עם מתקן ענק נייד ואורות כתומים מהבהבים. חץ כתום מהבהב מסמן שמאלה, אין שום זכר לשלום השכן.
ויש גם קונוסים והמון המון צפירות של רכבים מאחורי.
אני רועד מקור ומעייפות ומתמתח ומתחיל לשחרר את העומס שיצרתי בכביש.

אני שמח שלא הקשבתי לווייז שכיוון אותי ליסוע בדרך אחרת. הוא מכשיר לא אמין וחסר אחראיות.
 
מצב
הנושא נעול.

אולי מעניין אותך גם...

אשכולות דומים

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק קיט ב'

ט בַּמֶּה יְזַכֶּה נַּעַר אֶת אָרְחוֹ לִשְׁמֹר כִּדְבָרֶךָ:י בְּכָל לִבִּי דְרַשְׁתִּיךָ אַל תַּשְׁגֵּנִי מִמִּצְוֹתֶיךָ:יא בְּלִבִּי צָפַנְתִּי אִמְרָתֶךָ לְמַעַן לֹא אֶחֱטָא לָךְ:יב בָּרוּךְ אַתָּה יְהוָה לַמְּדֵנִי חֻקֶּיךָ:יג בִּשְׂפָתַי סִפַּרְתִּי כֹּל מִשְׁפְּטֵי פִיךָ:יד בְּדֶרֶךְ עֵדְוֹתֶיךָ שַׂשְׂתִּי כְּעַל כָּל הוֹן:טו בְּפִקֻּדֶיךָ אָשִׂיחָה וְאַבִּיטָה אֹרְחֹתֶיךָ:טז בְּחֻקֹּתֶיךָ אֶשְׁתַּעֲשָׁע לֹא אֶשְׁכַּח דְּבָרֶךָ:
נקרא  9  פעמים

לוח מודעות

למעלה