''ונער קטון נוהג בם''
אתמול ישבתי עם הסוציאלית האיומה בבית.
זה קרה אחרי שבמשטרה הזהירו אותי שאם לא אפגש איתה אזי יפתחו לי תיק פעם שלישית.
אין לי ספק שמדובר בהלשנה. קנאים!!! בטח שמקנאים בי ובילדי המטופחים.
אז היא הגיעה, העובדת הסוציאלית, עם תיק ענקי ביד ואיפור מבולגן על הפנים.
דבר ראשון הגשתי לה טישו ואמרתי לה שתעשה 'התחלפו' [אודם על השפתיים ורימל בריסים לא ההפך]
אז היא רק חייכה אלי ואמרה לי שהיא רוצה לעזור לי.
לעזור לי. פחחחחחחח מי שמדבר...
''איפה הילדים החמודים שלך?'' החיוך שלה מתוק מידי.
''בפארק'' אני עונה לה.
''מי יצא איתם לשם?'' היא מחייכת עמוק יותר.
''תייכף השפתיים יגעו לך באזניים'' אני אומרת לה. שתפסיק כבר לחייך.
היא חוזרת על השאלה שלה ואני מנסה להרוויח זמן.
''סיציליה- הבת הגדולה שלי שומרת עליהם'' אני עונה לה ומתחילה להרגיש משהו לא טוב שזוחל לי בגב.
''בת כמה היא, הילדה?'' היא לא מרפה. נודניקית.
''ילדה גדולה'' אני עונה.
''בת כמה?'' הפעם החיוך מתחיל להתכווץ.
''בת שמונה'' אני עונה לה ''אבל היא נראית בת 10- ענקית כזאת'' אני עונה לה.
ההיא בוחנת אותי היטב ואני בתמורה נועצת מבט חד על החצקון שצמח לה במצח.
''ילדה בת שמונה לא אמורה לצאת עם הילדים לפארק'' היא מדברת אלי בהטעמה.
''בני כמה הילדים שתחת השגחתה?'' היא שואלת אותי בטון כזה שמדברים אל ילדים קטנים.
'' הגדוד העברי שלי מונה בלי עין הרע.. שובבים כאלו'' אני משוויצה לה. ''חוץ מהקטן בן השלוש שנשאר איתי בבית היא יצאה עם שאר הילדים''.
''אבל אל תדאגי'' אני עוברת לעמדת המרגיעה ''דקל, התאום שלה עוזר לה לשמור עליהם''.
אוי, דקל שלי. אין עליו.
''את שומעת?'' אני חייבת לשתף אותה ''דקלון המתוק שלי עוזר לי המון. ה--מון. כל בוקר כשהוא רוכב על אופניו לבית הספר הוא לוקח איתו את שפרהלה למעון. את חייבת לראות מה זה...''
ההיא, מתרווחת על הספה ומאזינה לי בקשב רב
''דקלון הוא אלוף העולם ברכיבה על אופניים בלי ידיים'' אני מספרת לה ''את חייבת לשמוע איך שפרהלה שלי צוהלת מאושר כל פעם שהם כמעט נתקלים במשהו''.
''בת כמה שפרהלה?'' הצעקה הבוקעת מתוך גרונה לא מוצאת חן בעיניי.
''בת שמונה חודשים, שמנמונת כזו'' אני נהנית להוציא לה ת'עיניים.
''ואת שולחת אותה למעון עם ילד בן שמונה?'' ההיא לא מאמינה.
''והוא עוד רוכב על אופניים? הוא יודע ומכיר את כללי התנועה? יש לו קסדה?'' היא יורה צרור שאלות שזה כבר מתחיל לעצבן אותי.
''אני בעד ללמד את הילדים עצמאות ואחריות כבר מגיל צעיר'' . וזה הזמן להעמיד אותה במקום.
''ואני פה האימא ואני מחליטה, מובן לך?'' ועל הדרך מפליקה לה על הלחי. שתלמד!
ההיא מחייגת למישהו ואני באבירות יתר מסובבת את הראש.
''אני רוצה ללמד אותך כמה כללים'' היא מבקשת שאקשיב לה.
''ממה שאני מתרשמת,שריונה, מדובר כאן בהזנחה פושעת'' ההיא מטעימה את שני המילים.
''אני אימא מזנוחה?'' הצרחה שלי מבהילה אותה.
ואז אני נעמדת מולה ומוציאה את כל מה שרובץ לי בלב.
''הילדים שלי הכי מטופחים בעולם, לבושים סטים יקרים, נקיים ומושלמים'' אני מתחילה לבכות.
''אל תדברי איתי על הזנחה'' אני מאיימת עליה ''ראית בכלל איך שאת נראית? מתי הסתכלת במראה לאחרונה? תאמיני לי שהייתי עושה לך טיפול חינם. אבל אחרי שהעלבת אותי אפילו בשביל מליון דולר אני לא עושה לך''.
היא מגישה לי טישו.
''מסוכן מאד לשלוח ילדים קטנים תחת השגחת ילדים שבעצמם זקוקים להשגחה'' אני מנסה להבין את המשפט המורכב הזה.
''וחלילה וחס אם מכונית או משאית פוגעת. היא עלולה חלילה וחס לחסל..''
אני לא נותנת לה לסיים את המשפט.
''מה שלא מחסל אותך- מחשל אותך'' אני עונה לה תשובה ניצחת ועל הדרך מבקשת מג'וני הקטן בן השלוש שירתיח מים ויכין לנו קפה.