אתגר חודש כסלו> אתגר מספר 1- הִכָּנְסוּ...

[nechamizak]

孩子救起一只猫

שיוואווי ויואנג לי דוושו באופניהם במיומנות מפליאה בסמטאות בייג'ין, נושאים על גביהם את תרמילי בית הספר בדרך הביתה.

"החוג שלי בהיסטוריה ארמנית מתחיל עוד מחצית השעה" רטן יואנג.

"ואני חייבת להתאמן על הקונטרה בס. יש לנו הופעה שבוע הבא בפסטיבל הג'אז. אם יעיפו אותי מהלהקה, סבא יכעס עלי מאוד" נאנחה שיוואווי.

הם הגבירו את מהירות הנסיעה. הערפיח בשמיים התכהה, וכידוני האופניים המצוחצחים החזירו נצנוצי אור מפנסי הרחוב. הסמטא הבאה הייתה צרה במיוחד. הם פלסו את דרכם בשתיקה, כשיללה צווחנית בתרה את המולת העיר השגרתית.

יואנג עצר ראשון, ושיוואווי נתקעה חזיתית באופניו. חוץ מקרע קטן בגרב לא נרשם נזק משמעותי מהתקרית. היללה נשמעה שוב, והם חיפשו בעיניהם את בעליה. בסוף היא נמצאה. צנומה עם פרווה מרוטה ועיניים קודחות. ללא ספק, עברו עליה ימים קשים.

"היא בטח ברחה מחוות החתולות של מאו צ'ן. הוא מוכר אותם אחר כך למסעדות בעיר" לחשה שיוואווי. "מה נעשה איתה" היא הוסיפה במבט מוטרד.

"נניח לה להישאר פה עד הסוף", אמר יואנג בעצב, "זה עדיף על פני הסוף שצפוי לה אצל מאו צ'ן".

"לא!", העיניים של שיוואווי היו רטובות, "ניקח אותה הביתה".

"אמא לא תסכים, וסבתא תגיד – 'מי שרוכב על נמר מגלה כי קשה לרדת ממנו'" פסק יואנג בפסימיות.

"עזוב את הפתגמים של סבתא". שיוואווי לא וויתרה. "אף אחד לא צריך לדעת שתמי קיימת. אני אחביא אותה בחדר שלי".

"תמי?" נדהם יואנג. "כן" העיניים הרטובות של שיוואווי נצצו עכשיו. "ככה החלטתי לקרוא לה, ויש לי אפילו שם למבצע החשאי שלנו - ילדי ש"י מאמצים את תמי".

 

[לקח טוב]

ילדים בעקבות העבר

הזהרו מחיקויים

שלום לך חיים, קוראים לי דני ואני בן 12 ולומד בכיתה ז'2 בבני ברק

אני ילד טוב ושקט בדרך כלל שלא רגיל להתבלט יותר מידי ואפילו קצת ביישן.

הסיפור שאני כותב עכשיו, אני עדיין מתלבט אם לשלוח אותו אליך, כי אין לו סוף טוב ורגיל כמו כל הסיפורים שילדים שולחים לך, אבל אם אתה קורא את זה עכשיו, כנראה שהחלטתי בכל זאת לשלוח.

יש לנו פעם בשבוע, בדרך כלל ביום שלישי, שיעור עם רב'ה אהרון, רב'ה אהרון הוא לא כמו שאר הרבנים בחיידר, הוא מאוד מבוגר, אולי בן 80 אני לא יודע, הוא עלה לארץ לפני כמה שנים מרוסיה והעברית שלו לא כל כך ברורה, ובכל זאת הוא מוסר לנו שיעור כל שבוע בפרשת השבוע.

אני לא יודע למה הביאו דווקא אותו, פעם שמעתי שהוא היה מלמד בחיידר ברוסיה הרבה שנים ושהוא קרוב משפחה של המנהל וזה נורא משמח אותו לבוא למסור שיעור לתינוקות של בית רבן.

כמו שאתה מבין, רב'ה אהרון לא נותן עונשים ולא מוציא אף אחד מהשיעור, גם אם יש ילדים שמדברים הוא בקושי שומע, ולנו זה נורא כיף לשמוע שיעור מעניין מיהודי בגיל כזה.

הסיפור שלי קרה ביום שלישי אחד, רגיל, רב'ה אהרון נכנס לכיתה, והתחיל למסור את השיעור.

לפתע, באמצע השיעור קרה משהו נורא, יוני, שהגיע לאחרונה לגור בבני ברק והיה תלמיד חדש בכיתה, התחיל לחקות בקול רם את קולו של הרב'ה, והילדים שהיו עד עכשיו בשקט, התחילו לצחוק בקולי קולות וחלק מהילדים אפילו הצטרפו לחיקויים והרב'ה נאלץ להפסיק את השיעור באמצע ויצא החוצה כשדמעה קטנה מבצבצת בעיניו.

אבא שלי הסביר לי שילדים הם לא רעים, הם פשוט לא חושבים מספיק על ההשלכות של המעשים שלהם.

הרגשתי צביטה בלב, כאב לי מאוד שככה זלזלו באיש הצדיק הזה והחלטתי לאסוף את כל האומץ שהיה לי בלב ופשוט נעמדתי מול כל ילדי הכיתה ואמרתי להם:

"אתם יודעים ששמעתי שהאדם הזה, חוץ ממה שהוא מבוגר הוא גם צדיק גדול ולא יתכן שאנחנו נפגע בו בצורה כזו, אני רוצה שנכין ביחד מכתב סליחה ונשלח לו"

הילדים, שלא הורגלו לשמוע אותי מדבר ככה מול כולם, הססו בהתחלה וחלקם אפילו השמיעו קולות של זלזול, ואז לפתע אברימי, שהיה תלמיד מוצלח ואהוב על כולם אמר "אני מסכים עם דני, חייבים לשלוח לו מכתב סליחה".
ראיתי שהילדים הנהנו בראשם.

בשלב הזה תלשתי דף ממחברת תורה, וכתבתי בגדול, 'אנחנו תלמידי כיתה ז/2 מבקשים מכל הלב סליחה מהרבה, אנחנו מאוד אוהבים את השיעור שהרב'ה מוסר והיה לנו יצר הרע לרגע, אנחנו נורא נורא מתביישים במעשה שעשינו ומתחננים ממש שהרב'ה יסלח לנו"

לאחר מכן העברתי את הדף לילדים שיחתמו עליו, כולם חתמו ללא יוצא מן הכלל, כן, גם יוני, התלמיד שהתחיל את כל הסיפור.

פתאום נפתחה דלת הכיתה והמנהל הופיע בפתח בפנים חמורות סבר, ואז כאשר הראתי לו את המכתב שחתמנו עליו הוא הבין הכל ולקח את המכתב איתו.

בערב, כשהגעתי הביתה, אבא אמר לי שהוא שמע מהמנהל מה קרה היום בכיתה ושהוא גאה מאוד שיש לו כזה ילד, התביישתי כי אבא לא רגיל להגיד לי דברים כאלו.

לאחר מכן אבא אמר לי, שסבא שמע את הסיפור והוא רוצה שאני יבוא אליו כי יש לו סיפור לספר לי על אחד מגדולי ישראל שזכה לישועה גדולה בעקבות מעשה דומה.

זקן ששכח תלמודו

למחרת בערב הלכתי בצפייה לבית של סבא וכשנכנסתי, ראיתי אותו יושב ליד השולחן בסלון, בוכה.

"מה קרה סבא?" שאלתי, וסבא הפסיק לרגע לבכות ואמר לי שהוא שכח את הסיפור שרצה לספר לי וזה כואב לו נורא.

התביישתי ולא ידעתי איך להגיב, שמעתי שסבא לפעמים שוכח דברים בגלל גילו המופלג, ולא ידעתי מה אני אמור לעשות במצב כזה? אני בסך הכל ילד קטן, אבל אחרי רגע ניגשתי לסבא וחיבקתי אותו בלי להפסיק.

לאט לאט ראיתי שסבא נרגע ושמח כ"כ שהבנתי אותו.

כשחזרתי הביתה וסיפרתי לאבא מה קרה, אבא אמר לי שהמעשה שעשיתי היום, שהבנתי את סבא ונתתי לו חיבוק, הוא מעשה גדול מאוד, לא פחות מהמכתב שהכנתי לרב'ה אהרון.

אני כותב לך את זה כדי שילדים ידעו שאפילו שהם לפעמים מרגישים רק ילדים קטנים, הם יכולים לעזור מאוד גם לגדולים ולזכות למצווה גדולה מאוד.

 

[שיילה]

ארוכה הדרך אל הכפר, ומראה הגופה המוטלת לפניו מכווץ בכאב את ליבו של אולה "תגיד לכולם שהיו לי , כל הזמן, כוונות טובות". זו הייתה משאלתו האחרונה , מכמירת הלב, של הנער שהרב כל כך לעשות צרות לאורך כל שנותיו. "תגיד להם?" הוא שאל לפני שעצם את עיניו לנצח, וצר לו לאולה על כך שלא יוכל לקיים את בקשתו האחרונה של הנער שחיבב תמיד- על אף כל מגרעותיו.

כי איך יוכלו כוונותיך הטובות לנחם אי מי אם אספר להם איזה סוג אנשים חברת, ומה היו המדים האחרונים שלבשת, לצידו של מי נלחמת?

לא, יקוואל, צר לי. אבל לעולם לא אספר לאיש דבר.


****

קר... מאד קר.

אורות עמומים חדרו למוחו כסכינים.

השקט הזה לא מוכר לו, ודאי לא בתקופה האחרונה.

הוא ממשש בסביבתו, מישהו שוכב לידו, קר... קר מאד.

"חדר מתים", החל לרעוד מהמחשבה ומהקור.

כל נסיון לקום היה לשווא, משהו קרה לו, זה ברור.

פעם ראשונה שחש על גופו פחד, פחד איום.

הוא חייב לברוח, הוא לא רצוי, גם אם הוא בכוזר הישנה הוא נחשב כבוגד, עריק, פוחז. ובכוזר החדשה, ממלכת דיאלידיאן תכלא אותו, במקרה הטוב.

הוא מביט בבבואתו המשתקפת בקיר חדר המתים העשוי קרח, בעיר אף אחד לא יזהה אותו, הוא נראה נורא , אך משפחת המלוכה יזהו אותו ממרחק, עושה הצרות הסדרתי.

הוא עוצם עיניים, מנסה לשחזר איך הגיע למצב הזה, אין לו מושג.

הזיכרון האחרון שלו הוא רעמים עצומים, פרצופו הערמומי של הנסיך ברכיהו, רעש, אבנים נופלות, פנים קשוחות כועסות פגועות לוחשות בשמו, זה היה אולה.

אולה, זה רעיון.

המוח כואב, הוא היחיד שמכיר אותי ומאמין בי, אבל איך יוצאים מכאן בלי לההרג, ואיך אציג את עצמי לפניו, הנה אני בא מן המתים, תסתיר אותי עד שאמות או שימות הזיכרון, ממני, הכתם של משפחת המלוכה, יקוואל.

העיניים מתרגלות מהר לחושך, בצד החדר היתה ערמת בגדים שחורים, כנראה של החברה קדישא.

שוב נסיון קימה כושל, כנראה האגן שבור או משהו באזור, חייב לצאת מכאן וכמה שיותר מהר.

דיבורים עמומים, צלליות עוברות עם נרות מאחורי קיר הקרח, מישהו נכנס.

יקוואל עוצם את עיניו, מישהו מתקרב.

הוא מלטף את מצחו ובוכה בשקט, ריבונו של עולם זה מהללאל. מנסה לא לנשום.

שניה... שתי שניות...חמש...עשר...עשרים, נשימה.

"הוא חי" רצה מהללאל לצעוק אלמלא פיו החסום בידו הזריזה של יקוואל, עיניו משדרות אימה,
אט אט מסדיר מהללאל את נשימתו, ויקוואל מרשה לעצמו להאנח בכאב.

אתה חי, לוחש.

אם לזה אתה קורא חיים אז כן, רצה יקוואל לומר.

שתיקה.

מהללאל פוזל על הגופה המתה, הכרת אותו?

לא, עונה יקוואל.

אור העששית מרצד על שריון החייל המת, חרוט עליו את שמו של המנוח, "פדהאל".

מהללאל מוציא סכין מכיסו, מניחה על ראשו של יקוואל.

הפרד לשלום משערך יקוואל, לא אתה חזרת מארץ המוות.

מעכשיו אתה חייל בודד בשם "פדהאל", אחרת יהרגו אותך, האמן לי, זו הדרך היחידה.
ושנן זאת היטב, כי אם יתגלה הדבר בשלב זה, יהרגו גם אותי. .

יקוואל הביט בעיני מהללאל, הוא מאמין לו, בבוא היום הוא יחזיר לו טובה,
בתור יקוואל או בתור פדהאל, זה לא משנה.

 

[NaamaM]

באתי ממקום אחר

הוא מריח את הדשא הגזום וכועס. ועצוב. ומתוסכל. האנושות החולה הזו...
הריח של הגזם הטרי, נדמה היה בעיניו כריח באוש של דם הפצועים בשדה הקטל. אז, באותה מלחמה ארורה.
אבל הוא כבר לא מרחם. הוא למד מיום ליום להפסיק לרחם עליהם. עליהם, על כולם, על כל האנושות החולה הזו!
ברון אומר שהוא מגזים, אבל גם הוא מסכים בסופו של ויכוח טעון, שאין אבל אין שום דבר שעומד מול הג'ונגלים הפראיים בברזיל, הסוואנות באפריקה, הטבע המקורי, הבתולי, הנקי. שם לא כורתים עצים. לא גודעים חיים מלבלבים של טבע חי ונושם. לא. לא!!!
זה הרי לא היה עובר בשתיקה אם היה קם איזה מגה איש מחליט שהוא נעלה ונאור מכולם מעמיד מאות אנשים במגרש מאחורי הבית שלו ומעביר עליהם מכסחת דשא

 

[פרוגיוזרית]

@שריונה - התאפקתי עד עכשיו. אבל זוהי מחאתי המנומסת על אי נעילת האתגר.

הוא מעולם לא ידע שלבו יכול לפעום מהר כל כך. שהוא יכול לרוץ מהר כל כך.
הוא שעט במהירות בסמטאות הצרות של העיר.
תוך כדי ריצה מוחו פעל בקדחתנות. זו חייבת להיות בגידה. אין לזה הסבר אחר. אחרת איך ידעו החבר'ה של אלכס לחכות להם בזמן ובמקום המתאימים?
קולותיהם של הדולקים אחריו התקרבו. בהחלטה של רגע הוא נכנס לבנין הקרוב, ופתח את הדלת של הדירה הראשונה.
אשה צעירה ושלושה ילדים הביטו בו מעם שולחן המטבח, עליו היו חביתות וירקות ופרוסות לחם. הם כנראה באמצע ארוחת הערב. האישה נראתה מבועתת, הילדים סקרנים.
"ערב טוב," הוא חייך בנימוס, מנסה לדבר בקול רגוע, למרות לבו ההולם באוזניו. "רק נכנסתי לשניה".
על הדלת נשמעו דפיקות אלימות.
המשך יבוא.

 

[שרלוט]

החדר מרוהט בפשטות אך הוא נקי ומאוורר.
הקירות הלבנים חפים מכל תמונה ורק המכוניות שנוסעות על הכביש מטילות
צללים כהים על הקיר.
מלבד עציץ פרחים המונח על השולחן אין כאן משהו מלבב במיוחד.
אני מנסה להתרומם מעל המיטה אך עצמותי הדואבות מונעות ממני לקום.
הראש עדיין סחרחר ותחושת קבס שעולה מעם הקיבה מאיימת להתפרץ מתוך גרוני.
אני מתרוממת שוב ואז מבחינה לחרדתי ברצועות עור המלפפות אותי מכל עבר.
אזוקה.
הלב שלי מאיץ את פעימותיו. מזרן המיטה מתחכך תחת גבי ,שורט את נשמתי, חודר לתוך
דמי הרותח.
מנסה להתרומם שוב ואז אני שומעת קולות מהמבוא..
בין אם ארצה ובין אם לאו הקולות שלהם חודרים לתוך החדר.
מבטא ערבי מתגלגל מעם המסדרון, הברות גרוניות חודרות מבעד לדלת, והשפה הערבית
לא עושה לי הנחות.
אני חייבת לברוח.

ראשי עדיין כבד, מנסה להיזכר איך וכיצד הגעתי הנה, מתי נחטפתי והובלתי נגד רצוני אל המקום הזה..
אפס.
לא זוכרת דבר.
עוצמת עיניי ופוקחת אותן שוב, חושקת את שיני ובכוחות לא לי משחררת יד אחת מהקשירה הלופתת. שולחת מבט חושש לעבר היד וכולי מתמלאת חרדה.
היד מדממת ופסים מכוערים חקוקים על עורי הבהיר.
הצלחתי להשתחרר מהקשירה הלופתת, אני יורדת לאטי, פוסעת בלאט ויוצאת מהחדר.
שני גברתנים ערבים מגיחים משומקום, תופסים אותי בכוח ומטילים אותי על המיטה.
אני מתנגדת.. צורחת ובועטת, שורטת בציפורני את מעקה המיטה, בועטת בכוחות לא לי.
ואז אחד מהם מפשיל את שרוולי, ומחט דקיקה חודרת לתוך בשרי.
נוזל קר מתפרץ פנימה.
נרדמת שוב.

יומיים קודם.

אורזת תיק קטן, נפרדת לשלום מבני משפחתי ומבטיחה לשוב בעוד יומיים.
בעלי עובר על הרשימה ומסמן עם העט כמה דברים.
''רוב גדולי העולם שרשמת לא טמונים בכלל בארץ הקודש'' הוא פונה לעברי
''ואם את מעוניינת לבקר בכל הקברים הללו אני מציע לך להאריך את החופשה בעוד שבוע ולבקר גם במרוקו או בספרד''.
אני די מאוכזבת.
חפצה נפשי לשפוך את שיח לשוני על קברי גדולי יהדות ספרד, הכנתי רשימה מפורטת עם שמות הגאונים ז''ל, כגון: הרמח''ל, הרמב''ם האבן עזרא, אברבנאל, האור החיים הקדוש...ועוד כמה...
די התאכזבתי.
''אל תתייאשי'' מרגיע אותי איש סודי ''יוסי- הנהג שיסיע אותך מתמצא היטב בכל היסטוריית יהדות ספרד והוא כבר ינחה אותך ויביא אותך למקומות הרלוונטיים''.
הגעתי ארצה, יוסי הנהג המסור מחכה לי בשדה התעופה, אני מגישה לו את הרשימה ומבקשת ממנו לפעול על פי הסדר הרשום.
הוא מקריא בקול כדי לוודא את סדר המסע: הרמב''ם, הרמח''ל, האור החיים הקדוש, אברבנאל, הרב עובדיה יוסף וכו וכו.. לאחר שאני מאשרת במנוד ראש קל אנחנו מצפינים לטבריה לקבר הרמב''ם ומשם לכפר יאסיף.

''הבא בתור- האור החיים הקדוש'' מכריז יוסי הנהג בעליזות
הרכב עולה ירושליימה, גונח בעלייה לפני העיר, יוסי לוחץ על דוושת הגז וממשיך להר הזיתים.

''הזמנת שמירה?'' הוא שואל.
''לא צריך'' אני מבטלת במחי יד.
''הערבים מתפרעים היום'' הוא לחוץ. בצדק.
''לא מזיז לי'' אני עונה ברוגע.

הגענו להר.
יוסי פחדן שכזה מחכה לי למטה.

אני עולה במעלה הר הזיתים, לפני פוסעים שני ערבוצ'ים מגודלים.
אני עושה להם 'קרניים' וממשיכה.

יורדת לאחר שעה ויוסי צועק: ''איך את חיה? שמעתי שהם זרקו אבנים''.
''נכון'' אני עונה לו בשלווה.
''זרקו עלייך?'' הוא מבוהל
''כן'' אני מחייכת.
'' ו...?''הוא לא מבין
''זרקתי עליהם חזרה''. מה הוא חושב לו.

נכנסת לרכב ויורה פקודה: ''סע לבא בתור בבקשה. אין לנו פנאי''.
הוא מעיף מבט על הפתק, מסתכל לעברי דרך מראת הרכב, נועץ בי מבט ואז אומר לעצמו: איך לא חשבתי על זה....

אנחנו נוסעים במהירות והדממה ברכב רובצת, מעיקה.
וכך אני מוצאת עצמי, אזוקה, מסוממת בתוך מבנה בית החולים ''אברבנאל''.

הנורמלי האחרון בבית משוגעים.