אתגר הכתיבה הדו שבועי - יוצא לדרך! - איפה הייתי כש....

אבימי

מנהל קהילת איור
מנהל
מנוי פרימיום
מנוי פרימיום
מרצה בבית פרוג
בוגר/תלמיד פרוג
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
חוץ מאתגר הכתיבה הגדול, שיקרה בסביבות לחגים, בעיקר,
יהיה פה אתגר כתיבה דו שבועי על נושא כזה או אחר.

נשמח אם תתנו לנו הצעה לשם לאתגר - משהו מבריק ומקורי.

הנושא הפעם הוא על פי הצעה של @אשר שרבר היקר
הרגישו חופשי להציע רעיונות משלכם.

הנושא הפעם - איפה הייתי כש.

כולנו חווינו אירועים ממשמעותיים, גדולים ומפתיעים, שיצא לנו לחוות.
למשל - נפילת התאומים, פטירתו של רב גדול , ולהבדיל מליוני הבדלות - רצח רבין.
כל אירוע שזכור לנו כאירוע גדול ומשמעותי ומזעזע.
תנו לנו - ב600 מילה, את המקום שלכם באירוע הגדול הנל - איפה עמדתם, מה היה מצבכם אז, ואיך זה השפיע עליכם.

שימו לב, אנחנו לא מבקשים יומן אישי יבש, אלא עיבוד של החוויה שלכם - לקטע משמעותי עם פאנצ' של סיפור.

נספח לאתגר ייפתח - הנה הקישור -
https://www.prog.co.il/threads/נספח-לאתגר-הדו-שבועי-איפה-הייתי-כש.395786/
שם יהיה אפשר לדון בעניין האתגר הדו שבועי.
לכאן להעלות חומרי כתיבה בלבד.
בהצלחה!!
 
נערך לאחרונה ב:

מטאלי

משתמש מקצוען
עיצוב גרפי
צילום מקצועי
עריכה והפקת סרטים
"הוא רצח את רבין", "הוא לא רצח", "זה השב"כ שרצח אותו" המולה זוטא קידמה את פני באותו יום ראשון שגרתי עת צעדתי לכיוון המסדרון המוביל אל חדר כיתה ג'.

אווירת מתח שררה באוויר. הרגשה של אירוע דרמטי, של מאורע מכונן. ואני ילד בן שבע ששורש ר. צ ח. מוכר לי מ"לא תרצח" של עשרת הדיברות ורבין הצטלצל באוזני כשם של איזה רבי, לא הבנת המולה זו מה עושה?!

בפינה עלי יד שורת הברזים עמד יונתן אלשבילי "הידען" של הכיתה, תמיד חשדתיו בהאזנות סתר לכלים שאין דעת ההנהלה נוחה מהם, קנאתי בו משום שתמיד היה במרכז העניינים תמיד היה לו למה לחדש, ותמיד היו דבריו נשמעים.

כעת עמד יונתן על יד הברזיה סביבו כחצי תריסר ילדים מאזינים בשקיקה לפרטי ההתרחשויות.
"אז אתם שומעים, הוא הגיע לחניה לנסוע הביתה פתאום קפץ יגאל עמיר וירה בו שלש כדורי דום דום והרג אותו ואז השב"כ תפסו אותו" [הטעויות במקור]. כולם הקשיבו בשקיקה פיהם נפתח ונסגר חליפות ואני מסתכל ושואל את עצמי מיהו הרבין הזה? מדוע ירה בו יגאל עמיר? מי זה השב"כ, מה הם עשו שם? ומה זה לכל הרוחות הדום דום הזה?


המשכתי אל עבר כיתתי שישיה נוספת ישבה ודנה בנושא,"זה השב"כ הרגו אותו" טען מוישי גרילברג בתוקף, כשרפאל שליכטמן הזדעק" מפתאום "ראו את יגאל עמיר יורה בו" "אז למה השב"כ לא עצר אותו"? תקף כעת יענקי זלץ "בכלל, היו לו מאבטחים" הוסיף נסים ביטון "לכל ראש ממשלה יש מאבטחים" ובטון כועס הוסיף "המדינה הזות, גמכן מדינה… "

אהה!
אז רבין הזה הוא ראש ממשלה ציינתי לעצמי, כעת נותר לברר מהו" ראש ממשלה"…

זה היה הרגע שידעתי שעלי לפעול.
הנחתי את התיק במקומי וניגשתי במתינות אל החבורה.

"אני אספר לכם מה שהיה" הבהרתי בארשת חשיבות "רבין היה בדרך לאוטו שלו בחניה, ופתאום קפץ יגאל עמיר וירה בו שלש כדורי דום דום והרג אותו, ואז השב"כ תפסו אותו"

החבורה הסתכלה עלי בארשת פליאה פיהם נפתח ונסגר חליפות ואני אומר לעצמי "יששששש, הצלחתי"!

עוד בטרם שניתנה להם הזדמנות לשאול אותי מניין המידע שבידי, צעדתי משם מעדנות בכדי שלא יתקילו אותי הידענים שבקבוצה בחידות המילניום, מי הם השב"כ ויגאל עמיר ומדוע נרצח ראש הממשלה...
בעודי יוצא מן הדלת אני חש את עיניהם המעריצות המלוות אותי בלכתי.

במסדרון פגשתי בדודי, אחד ממנהיגי הכיתה עיניו היו טרוטות ניכר היה שהקיץ של משנתו לא מכבר, "שמעת דודי רבין היה בדרך לאוטו בחניה, ופתאום קפץ עליו יגאל עמיר וירה בו שלש כדורי דום דום והרג אותו ואחר כך השב"כ תפסו אותו" דודי הניד את את ראשו בתדהמה "מה" צווח בהתרגשות "כן כן, אתמול בלילה מה לא שמעת חדשות"? דודי מלמל תשובה מתחמקת ואץ רץ אל הכיתה תוך שאני מסמן לעצמי וי נוסף.

לא אשכח את היום הזה כל ימי חיי איזו תהילת עולם...איזה כבוד נפל בחלקי כל החיידר יודע שבנושא רצח רבין יש לשאול את ארי מכיתה ג' !
רעדתי מפחד שמא מישהו ישאל שאלה אחת יותר מדי שתפיל את המסווה מעל פני ותוקיע אותי אל עמוד הקלון.

נשבעתי לעצמי אז, [בלי נדר כמובן] שתי שבועות קטנות:

א. לעולם, אבל לעולם לא אשמש יותר סוכנות ידיעות.

ב. כשאחזור הביתה, אני חייב לברר מיהו בדיוק הרבין הזה, מדוע רצח אותו יגאל עמיר, מהו אותו שב"כ עצמתי ורב כח, ומהם בדיוק כדורי דום דום!
 
נערך לאחרונה ב:

Natan Galant

כתיבה שדגה לך לקוחות, ובכמויות!
מנוי פרימיום
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
עריכה תורנית
עיצוב ואדריכלות פנים
הייתי אז בחור צעיר, מוקף במאות מאות בחורים חסידיים תוססים, שוקלים וטרים בגמרא הקדושה. חלונות בית המדרש היו מוגפים היטב מפני רוחות הפרצים ההולמות בחושך, ואילו אני התקשיתי להאזין בתוך השאון לשיחה המרתקת שהתנהלה בספסל מאחוריי.
יחיאל ויהודה, צמד הבטלנים הכרוניים, דנו בשיא הרצינות בהבדלי הלשון בין חסידים וליטאים, וכעת הם הגיעו לנקודת רתיחה של ממש.
מסתבר שיחיאל, בעלזער כבן תשע עשר, למד בצעירותו בישיבה קטנה ליטאית, והוא לא ממש סגור על עצמו למה הליטאים קוראים לבית המדרש הישיבתי בית מדרש, ואילו החסידים מכנים אותו בשם 'היכל', משום מה.
דיון מעניין? אולי.
עמדתי להסתובב ולתבוע מהם שיחזרו לעשות שטייגען, להתנשא עליהם קצת, ואחר כך, כמובן, להצטרף לשיחה ולקשקש משהו בגנות מישהו, כדרכם של בחורים צעירים שזוהי הנאתם.

ואז, האווירה השתנתה.
רחש בחש מילא את האוויר, חברותות סוערות פסקו לרגע מלימודם המתוק ונשאו ראשם ברחרחנות סביב סביב.
יחיאל גישש את שינוי האווירה, הודיע רק רגע, סליחה, וזינק כנשוך נחש לבדוק מה ולמה.
ורגע אחר כך, השמועה הגיע גם אליי:
בן לאדן חוסל!

רב המרצחים השפל, בן הבליעל הנאלח, המחבל הגדול בהיסטוריה - איננו.
מוישל'ה טען בחום שהבחור חוסל בתימן, יהודה הסביר בקול שליו כי נמביה הייתה מקום מקלט מפתיע עבור הטירוריסט אבל שם הוא מצא את מותו, חיים החב"דניק נענע באצבע ידענית והבהיר כי בן לאדן חוסל באמצעות הפצצת שטיח נרחבת כולל שימוש בפצצה חודרת בונקרים מיוחדת שכבוד הנשיא ג'ורג' בוש אישר באופן חסר תקדים.
שיהיה.

כך או כך, איש מהבחורים לא היה בעל מידע קונרקרטי, והמשגיח המתוסכל ניסה שוב להשיב את הבחורים ללימודם באמצעות מיני טקטיקות שונות ומשונות.
הוא לא הצליח.
האווירה הייתה תוססת. כמה חיכינו לרגע המאושר, כמה רצינו לשמוע שבן לאדן נתפס, כמה. שמחנו להיות מהראשונים שמעודכנים, וכולנו חיכינו בצמאון אדיר לכל פיסת מידע קריטית.
חבורות שלימות נוצרו בפינות בית המדרש והתפוגגו בין רגע כאשר המשגיח התקרב אליהם, מבטו החמים נוזף ועיניו מפלחות קרביים.

וככה עברה חצי שעה, עד שמישהו התקשר לחבר מהטלפון הציבורי, וחזר סמוק:
בחור ליטאי מהישיבה ממולֵנו עבד על כולנו. בן לאדן לא חוסל ולא נעליים.

כולם התעצבו, האווירה צנחה בכל בית המדרש בבת אחת בכמה מעלות טובות, ואילו המשגיח חייך בנחת. תמשיכו ללמוד, ביקש.
 

מ"ם

משתמש סופר
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
איור וציור מקצועי
היות והתרשמתי שלפחות שניים (מיעוט רבים!) לא הבינו אל נכון את המעשה, מן הסתם באשמתי, הוספתי בזאת קטע היה במקור ומשום מה נשמט. וראה זה פלא, הוא משלים לי בדיוק ל-600 מילה!

אני מעלה את זה כאן בהודעה חדשה כי כבר אי אפשר לערוך, והמנהלים הכבודים יחליטו בטובם אם למחוק הודעה זו לגמרי, אם למחוק את זו אך לתקן על פיה שם כפי יכולתם, או להשאיר את שתיהן... כל החלטה תתקבל בברכה והצלחה.

***

ב"ה.


נדוש זה עניין יחסי.

קחו למשל את המשפט: "קמתי הבוקר עם רצון להרוג את כל העולם". נדוש, נכון? עד מאוד. אבל אם האדם שאומר זאת מחזיק בידו אקדח טעון ומסתובב ברחוב יפו? אז זה כבר לא נדוש בכלל. אפילו מפחיד קצת. בכל מקרה, מומלץ לשמור מרחק.

איך שלא יהיה – קמתי באותו בוקר, 5:30 כרגיל, עם רצון להרוג את כל העולם. אלא מה? לא היה לי אקדח טעון, השבח לא-ל, וגם לא היה לי מה לחפש ברחוב יפו. אז הסתפקתי בלרצות לעשות זאת, ולהתעצבן על כל מי שאני פוגש.

זה התחיל בנהג שלא עצר במעבר חציה בדרך לבית הכנסת (עגלון!), ממשיך בשני הבחורים שנכנסו יחד דרך שער הברזל של המקווה (גזלנים!), עובר בעבדקן שסירק זקנו וניער את המסרק על הרצפה כאילו הייתה פח גניזה (תודה על הריפוד, באמת הרצפה הייתה קרה), וכלה בברסלב'ר נלהב ששחה במים בתנועות חתירה גדולות הלוך ושוב (אולי כהכנה לחתור חתירה תחת כיסא הכבוד בתפילתו).

ביציאה מהמקווה, רענן מעט יותר, הבחנתי שהכיור הגדול של נטילת ידיים מלא בכוסות חד פעמיות מקומטות ובהן שאריות פטל ורוד ומים שקופים, לסירוגין. לא ייחסתי לזה חשיבת רבה – צמוד למקווה יש אולם שמחות במקלט, ובוודאי אלו שאריות מוגזמות מאירוע של אמש. עוד סיבה להתרגז.

התגוררתי באותה תקופה בשיכוני שמואל הנביא, שכונה בירושלים שניתן לכתוב עליה עוד רבות. סמוכה ונראית ללב הפועם של ירושלים החרדית, וירושלמית בנשמה יותר מכל מועמד כזה או אחר.

היה זה יום חם של שלהי תמוז. בדירתי הקטנה שצופה לרחוב שמואל הנביא לא היה מזגן. נהגנו לישון בחלונות פתוחים לרווחה, שהזרימו פנימה מעט משב רוח ירושלמית, לעיתים קרירה. זה לא תמיד עזר. גם באותו לילה החום היה גדול, מה שיכול בדיעבד להימנות כאחת הסיבות לאותו מצב רוח.

כעת, מול הכיור, נזכרתי במטושטש שגם בשולי הרחוב היו כוסות רבות כאלו, ושם אין אולם שמחות. נראה שלמישהו או למישהם-רבים הייתה אתמול חוויה חד-פעמית, לפי כמות החד-פעמי שהשאירו, אבל עדיין, בערפילי הבוקר לא ממש התעכבתי לחשוב על כך. המוח כבר היה רגיל לקום בבוקר ולראות מרבד קליפות גרעינים שחורים בבוקר שבת, אז גם כוסות חד פעמיות יכולים להתמקם במוח בלי לעצור ולחשוב.

כך עברה לה גם התפילה במניין הקבוע של שש. החזן הזדרז כרגיל, המתפללים זירזו אותו עוד יותר, כרגיל. איש-איש במלאכתו הרגילה. החולץ ב"ותשאני רוח" חלץ שם. כרגיל, כבר אמרתי? איש לא אמר מילה. איש לא סיפר על אירוע חריג. איש לא רמז בתנועותיו על כך שאמור להיות אירוע חריג שהם לא מספרים עליו.

בזמן ההמתנה לחזרת הש"ץ עיינתי בספר רמב"ם שהיה על השולחן, ספר המדע, הלכות תשובה. בכל זאת, תמוז – זמני תשובה ממשמשין ובאין... וכה נכתב שם: "אף על פי שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב, רמז יש בו: כלומר עורו עורו ישנים משינתכם, והקיצו נרדמים מתרדמתכם; וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה, וזכרו בוראכם. אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן, ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל--הביטו לנפשותיכם, והטיבו דרכיכם ומעלליכם; ויעזוב כל אחד מכם דרכו הרעה, ומחשבתו אשר לא טובה"...

מדהימים, דברי הרמב"ם. ולא שיורשה לי לחלק ציונים. כמה נכון להמשיל אדם ששוכח לעסוק בעיקר, לאדם ישן. יכול האיש לישון בשעה שאירועים גדולים מתרחשים, ולא לדעת כלום. לפספס...

לקראת השעה שבע בבוקר, חציתי את הכביש בחזרה הביתה, מעט מפויס יותר. יש בה משהו בתפילת שחרית מוקדמת, שמרגיע ומשכיח, משכך ומנחם. הפעם כבר שמתי לב לכוסות. מה היה כאן אתמול? הרהרתי. כשהלכתי לישון בשעת ערב מוקדמת לא קרה שום דבר מיוחד. גם כשקמתי לא היה אמור להיות כלום. אז מה כן?

הספקתי עוד לשוחח עם רעייתי שתחי' בטלפון הכשר, לברר האם "אנחנו" צריכים משהו מהמכולת הנפתחת בשבע אפס-אפס. לא היינו צריכים. למעשה כבר עברתי את חצי היום וסדרו: קימה, מקווה, תפילה, חזור, טלפון לרעייה...

רק מעט לפני הבית, בכניסה לבלוק ממש, צעד מולי אברך עם העיתון המפלגתי היומי פרוש כסדין מול פניו. כותרת שחורה על פני כל העמוד הראשון זעקה: אבי אבי, רכב ישראל ופרשיו - - -

בתוך העיתון היה פירוט על ההלוויה הלילית ההמונית אליה הגיעו מאות אלפים מכל רחבי הארץ וחלפה מתחת חלון ביתי הפתוח...

מרן הגרי"ש אלישיב, זצוק"ל.



***

בשולי הדברים:

בעודי מקליד את הסיפור כעת, נשמעה לפתע במערכת הביתית נעימת קולו של הרב אלישיב, כשהוא שר את ניגון הגמרא המתוק תוך כדי לימודו הלילי (כפי שהתפרסמה בדיסק שיצא ע"י עיתון משפחה לסוכות ה'תשע"ט). צמרמורת אחזה בי.
 

מרים ליף

משתמש סופר מקצוען
איור וציור מקצועי
צילום מקצועי
גשם של אטומים

גם היום אני יורדת למטה עם יוסף, אמא מציצה מאחת המרפסות ולא מרשה להתרחק ממקום בו היא יכולה לראות אותנו.
(הכי רחוק שברחתי בלי רשות זה לצד השני של הבניין מול הכלבו "מינסק".)
אנו מתחרים על עליה בסולם המתעקל כשלפתע נשמע קולה ההיסטרי של אמא: "עלו מהר הביתה".
-"אבל ירדנו רק עכשיו."
-"לא. לא עלו מיד, מתחיל לרדת גשם."
"גשם?" אני מושכת בכתפי.
מזג האוויר נעים, מרחוק נראו עננים כבדים, אך עד שיגיעו.. ובכלל מי פוחד מגשם?
למרות ההיגיון במחשבותיי מדדה יחד עם יוסף בחזרה לעבר הקומה החמישית.
בבית אמא מספרת שקרה משהו מסוכן, היא עצמה לא יודעת מה בדיוק, אך העננים שמגיעים מורעלים ואסור להימצא בסביבה.
במשך כמה ימים ישבנו בבית.
שמענו את כל התקליטים,
קראנו את כל הספרים,
הדבקנו את האף אל החלון והבטנו במטבי קינאה בחברינו שקראו לנו מבחוץ.
אך נשארנו בבית.
רק אחרי זמן נודעו לנו ממידי האסון.

הכור האטוס הענק של צ'רנוביל התפוצץ.
באותו הבוקר האזינו הורי בסתר לרדיו המזרח גרמני שם הכריזו יש התגלה זיהום נוראי באויר. ההורים חשדו מיד כי קרה משהו בבית המועצות, אך לא מודיעים לכלל הציבור. כי ברית המועצות היא,כמובן גן עדן עלי אדמות ויש בה רק טוב.
ריגה שבלטביה אמנם רחוקה אלפי קילומטרים מצ'רנוביל האוקראינית אך חששם של הורי לא היה חשש שווא והעננים אכן הכילו טיפות רדיו אקטיביות.
חיינו על הכלל כי אסור לסמוך על הנאמר בחדשות או שמועות, תמיד חיפשנו מקור יותר מהימן או את הנאמר בין השורות של ה"פראבדה"...

האסון הוסתר אפילו מתושבי העיר צ'רנובל עצמה פינו אותם באיחור ניכר, בערים סמוכות המשיכו לחיות כרגיל ולהתמודד עוד עשרות שנים אחר כך עם מחלות משונות וולדים מעוותים ומקרי מוות רבים "ללא סיבה".
עד היום גדלים במקום ירקות ענקיים רדיואקטיביים.

ומי יודע עד מתי הרשלנות אחראי הכור תמשיך להשפיע על כל האזור כולו....

אין איזו פואנטה מצחיקה לסיום, אההמ.. פשוט לא מצאתי.
אתכם הסליחה.
 

תמר בר אילן

משתמש מקצוען
עיצוב גרפי
הנה אני, הייתי שם.
מהצפון המרוחקת אל ירושלים.
לא מצהלות, לא חוברת לשמחה.
אחר. לא עוטף. מנוכר.
ה'אישי', השייך, נראה כי רק מאוויו של הקטן.
ובירושלמים- כמה חיכוך. כמה שנינות. כמה זיהוי למרחק יש בהם.
ואני, גם כמחוברת באמונה, כמדברת גלויות לה'-שונה בעיניהם?
מבטים של אולי כחגבים?
כך התחלתי את אותה השנה. השנה הראשונה מחוץ לכתליהם של מוסדות החינוך, השנה בה יצאתי להביא את לחמי. השנה הזו שלא מרנינה את ליבי לחזור לירושלים.
אבל השנה הזו הפגישה אותי עם התמונות מהעיתון. החוויות. ההמוניות המלהיבה את המתיירים בירושלים.
***​
צעדתי ברגליי תחנות שלמות בשל חסימת הכביש. כמה גאה הייתי לדעת סמאותייך, ירושלים. על-אף הקווים השונים, השכונות האחרות אליהן הגעתי. הצלחתי לנתב עצמי אל המולה.
המולה? מזמינים אותי לשקט - - - -

גאוות יחידה.
עת מפצחת הדממה את השיא. גם כשיושבייך התגוררו במעמקי אדמה בפחד-טילי, לא נרשמה אוקטבה שכזו.
ואני רואה אותם. במגוון צבעי הקשת ובצבע מפוספס, במדים, בעגלות. בזקנים ובנערים. התקבצו זה עם זה לשאול: מי הוא זה ואיזה הוא ? זו פגיעה בתורת חיינו!
מי הוא לא פחדן, אמיץ. נועז! חצוף!!!
ובכעס התמלמל פסוק.
וקנאת ה' צרופה בהם.
ועולם צופה דרוך לראות, להראות. על 'עולם שלנו', כמנהגו נוהג. באורח פלא מפתיע. במחשבות אחרות, בדבקות. במלחמה... איפה המלחמה?
מלחמה בשקט. בכוחן של מילים.
נהניתי להידחף. לראות עד כמה רחוק אני מסוגלת להגיע. ולא הגעתי.
תמר איש שלום? הו, הו! תמר גם אני, נעים מאוד. אבל, לא.
אני לא וגם היא לאו, קיבלנו היום צו. לא להסכים לראיון. להשקיע בקיבול תפילות, בשעת הרצון הגדולה.
חשתי בתחושה הענקית המייחדת אותנו, דור מדהים, המתמודד עם אותם הדברים הפשוטים. ומקשה ומגיע לפסגות. לחיבור אמיתי.
שעה וחצי. זה נגמר. והכל התפזר מהר מלעומת שבא.
אף אחד לא הפר. אף אחד לא געה.
גם ציפור לא צייץ, וגם ירושלים.
והעם שהאמין לצהלה ושמחה, תמיד יזכור השעה.
ואני בפרט אוכל להצביע על חלק מכובד בפסיפס העם
הנה הקובץ, מהמצלמה שלי. אני יכולה לומר: הנה, אני, הייתי שם.
 

קבצים מצורפים

  • עצרת המליון.JPG
    עצרת המליון.JPG
    2.4 MB · צפיות: 134

אהובה שכטר

משתמש מקצוען
יום של טיפול שיניים זה יום של עינוי נפשי פיזי וגם כלכלי. ארבע מאות שקלים מהארנק השחור של אבא נמסרו עבור מופע האינקוויזיציה הזה.

מסתובבת בבית מקיר לקיר, רעבה ועצבנית, מצפה שהפה הרדום יתעורר כבר ויודעת שזה יקח עוד כמה שעות טובות. תמיד זה ככה. חומרי ההרדמה של דוקטור אקרמן משתלטים לי על המוח ולא מתפוגגים לפני שחולפות שבע שמונה שעות מהטיפול.

אוף...

דפיקות על הדלת, זאת חוי חברתי לכיתה.

פעם בשבוע היא עוברת בין הבניינים ואוספת מצרכים ליד אליעזר.

"רוצה לבוא איתי?" היא מציעה לי כאילו מדובר בבילוי מועדף

נו שיהיה, אולי הזמן יתעלל בי פחות בהשפעת פטפוטיה של חוי, ילדה טובה ירושלים.

אנחנו נכנסות לבניין 59 בידינו שקיות גופיה גדולות שבולעות לתוכן בין הקומות שימורי תירס , קרקרים יבשים ואפילו ממרח שוקולד צמיגי. אנחנו מדברות קצת בין גרמי המדרגות, על המורה חדווה ועל המבחן בביאורי תפילה ועל מסיבת בת מצווה שתיכף נתחיל בחזרות לכבודה

בשלב זה פחות או יותר נגמרים לנו נושאי השיחה ואנחנו פוסעות בשתיקה. חוי משתעלת קצת ומנסה למצוא איזה עניין לדבר עליו ואני עסוקה רק בפה שלי ובעקצוצים מדומיינים שאולי מבשרים על יקיצה קרובה.

יוצאות מחמישים ותשע ונכנסות לחמישים ושבע, דלתות הבתים נפתחות ונסגרות, יש ריח מרעיש באויר.

אנחנו עולות קודם עד לקומה העליונה כמו רות החכמה בשדה בועז.

דופקות בדלת אין תגובה מפנים נשמעים קולות משונים, כמו שידור רדיו.

עוברות לדלת ממול ילדון בן שלוש פותח, "אנחנו אוספות מצרכים ליד אליעזר" בוקעת מפינו המקהלה הצרודה משימוש

הוא בוהה בנו

"לך תקרא לאמא" אני עוברת לשפה שהוא מבין.

הוא נכנס לתוך הבית ולא חוזר, גם אמא שלו לא נראית בשטח

שברי מילים משונות מגיעים אלינו ושוב רעש של קריין רדיו.

הם נפלו, מטוסים, רק אחד, לא שניהם!

סוף סוף משהו מעניין, בכל דלת אנחנו דופקות אוספות מצרכים וחלקיקי מידע. מלאות אנרגיה.

בנייני התאומים של אמריקה נפלו. קטשופ זול שאני לא אוהבת

מטוסים חטופים התנגשו בהם. אטריות רחבות

מחבלים! אין לנו מצרכים מיותרים

מטוס פגע בפנטגון. תזכו למצוות

השקיות הופכות כבדות מרגע לרגע וזה הזמן לסיים את הסיבוב השבועי, אנחנו עליזות מתמיד פורקות את השקיות, ממיינות קצת את המצרכים ואני רצה הביתה.

אני נכנסת בסערה הביתה מלאת חדשות עסיסיות, הרסו לאמריקאים השויצרים את מגדלי התאומים שלהם. אמנם עד לפני חצי שעה כלל לא ידעתי שקיימים בעולמינו מגדלים שכאלו ועכשיו אני כבר יודעת הכול.

רק אחרי כמה שעות בבית, אני קולטת פתאום שזו בכלל טרגדיה.

מבינה קצת מעוצמת האסון

מתמלאת הרהורי אשמה וחרטה על העליזות המשונה שתקפה אותנו שם, בין הדלתות ופרורי החדשות.

זה היה יום עצוב ונורא בתולדות האנושות.

בשבילי זה היה גם היום בו התחלתי להפוך מילדה לנערה.
 

אשר שרבר

משתמש סופר מקצוען
לקיים בנו חכמי ישראל
מכריז הכרוז ביום שישי אחר הצהריים, הציבור נקרא להגיע לבית הכנסת הגדול הר צבי לזעוק לרפואת רבי יעקב ישראל בן... אני לא מבין מה זה אומר, אבל אבא שבדרך כלל התקלח אחרון מתארגן בזריזות והרצינות עולה על פניו, שמעתי בבוקר שהמצב שלו לא טוב, הוא אומר ומתארגן בזריזות, אנחנו יוצאים והרחוב כולו לבוש לכבוד שבת יוצא אל בית הכנסת, פיאות מסורקות, חולצות לבנות מזכיר קצת את ערב יום כיפור, רצינות על פני הצועדים.

בית הכנסת הגדול שהיום נראה לי כל כך קטן מלא מפה אל פה הרב ברוק כבר מרעיד שמים, זקנו הצח מתאחד עם קולו וכולנו שם מתחננים, שהסטייפלער ישאר עימנו.


בשבת אחר הצהריים נצחו אראלים את המצוקים ונשבה ארון הקודש, האבל היה מורגש, אנחנו התפללנו ביום שישי ובמוצאי שבת שמענו שהוא נפטר.

ביום ראשון בבוקר, אבא נכנס לכיתה וביקש לקרוא לי, וירדנו בני ברקה, כך מחוץ בין שתי עבדקנים רציניים המדבללים את זקנם ומדברים בשקט רציני, מצאתי את עצמי יושב ונוסע עם אבא להלוויתו של גדול הדור.

כביש גהה פקוק, כהיום כן אז, בצומת מסובים אנחנו רואים שעובדים על גשר, האברכים מפטירים, סוף סוף לא יהיו פקקים, והרמזור שמאלה לבני ברק ממתין בסבלנות, אוח כמה המתנו לרמזור שמאלה, איפשהו על רחוב נחמיה מצאנו חניה, ונעמדנו מתחת בפינת רחוב רשב"ם בנין עמודים שהקומה הראשונה שלו לא על הקרקע.


מולנו המדרגות העולות ללדרמן היו ריקות, מהבנין אנשים הורידו דלי עם מים למי שחם לו וצמא, ולפתע הושלך הס, איש זקן ונמוך קומה עולה במדרגות מלווה באיש גבוה. אני שואל את אבא מי זה? הוא אומר לי זה הרב שך, ואני פעם ראשונה זוכה לראותו כך, בהדרו.

אנחנו מנסים להאזין ליבבה הקטועה, משפט אחד חזר על עצמו, יותר נכון שאגה, שאגה מרוסקת ביבבה

אבי --- אבי --- רכב ישראל ופרשיו.

הבכי לא הפסיק לרגע, עד שנראה היה כי התייאש מלומר את אשר רצה, ולמחרת הייתה זו הכותרת ביתד נאמן, לצערי כבר אינו אצלי אבל שמרתי עליה שנים רבות, אבי אבי רכב ישראל ופרשיו.
 

יואב ברק

משתמש סופר מקצוען
עיצוב גרפי
איור וציור מקצועי
צילום מקצועי
אף פעם לא הסתדרתי עם עמינתן, תמיד הוא גדול כזה, ולא מתייחס. כל הזמן הוא צוחק עלי שאני נמוך, ושאני לא עוזר מספיק לאמא, ותמיד תמיד, יש לו הערות מציקות, 'אתה לא מספיק משתדל' 'אתה לא מספיק רוצה'.

ואפשר לחשוב שהוא יותר טוב, עם הוא היה עובר את מה שאני עברתי, בודאי היה מעריך אותי יותר. שלא לדבר, על הבלגאן שהולך פה בחוץ, מזל שמצאתי לי כמה דקות לכתוב קצת, אבל כולם מרגישים את זה באויר, כולם יודעים שזה עומד לקרות, יש כבר את הריח הנכון, והשמים כבר התקדרו, הכל מוכן, אבל אף אחד לא אומר כלום, כולם שותקים ביראה, שהרב יורה מה לעשות, עם כן ללכת או לא ללכת. לקחת או לא לקחת. לרוץ או לא.

שמעתי שיש מקומות רחוקים שיורד שם מים מהשמים, ואווו! אף פעם לא ראיתי דבר כזה, איזה כיף לקפוץ במים, להתרטב. להתרענן. חבל שלכאן העננים לא מגיעים, נשארנו רק עם הרבה שמש והמון חול בעיניים. אבל אוטוטו יוצאים מפה, כולם יודעים אז זה. אני מקוה שבמקום החדש שנגיע ירד גשם,

'עמירם, מה אתה חולם?' צעק עמינתן, 'קח ת'בצק, יוצאים'.
 

בובקאט

משתמש רשום
השפם האחרון

מתוך מְכָל האשפה ננעצו בי זוג עיניים קטנות, מנצנצות כעיני שד מבטן השאול. חתול שחור. הנפתי יד פעם ופעמיים, הוא סירב לזוז. זו הסביבה הטבעית שלו, פח זבל ענק, 'צפרדע'. אני הפולש, לא הוא.

אך זו גם הסביבה הטבעית שלי. הבגדים שלי פשוטים, בעיני אחרים הם נראים פרומים ורקובים. הכתפיים שלי קצת שמוטות, בעיני אחרים אני נראה גיבן, אבל זה רק למטרה אחת, להסתכל כלפי מטה בעיון, אולי אמצא משהו בעל ערך.

וזו הצפרדע שמעולם לא אִכזבה אותי, אני כאן אחת ליום-יומיים, לפחות. גהרתי פנימה, פלג גוף עליון מוטל לתוך מערבולת של זוהמה, בה לא הרגשתי עוד, וריח משתק, אליו התרגלתי לפני שנים. חיטטתי הלוך ושוב בידיים חשופות. מטיל הצידה שקיות וצבירים של אשפה סמיכה.

הפעם אני חייב למצוא משהו. כבר לא התפרנסתי שבוע. וזה אומר שאני רעב מאוד. אמנם אכלתי, אבל ממש מעט. הצלילה הזו לא תאכזב אותי. אני יודע שאחרים הפכו את זה לאמנות, קוראים לזה באנגלית דַמְפְּסְטֶר דַיְיְבִינְג, צלילת פחי אשפה, לאיתור מזון ומשאבים אחרים. אני לא רואה בזה אמנות. אני גם לא ממש טוב בזה. המזל שלי אבד מזמן.

הפעם אני חייב.

סגרתי אצבעות על שקית פלסטיק אטומה בעלת ממדים נאים, היתה כבדה, הארורה. אוזניה כמעט נתלשו. מיקמתי רגל על שפת הצפרדע, מתחכך בשכבות של טינופת ומושך בכוח. נסוגותי אחורנית, השקית בחיקי.

פתחתי אותה במהירות, חופן באצבעותַי ערימה של מגזינים. לא מה שציפיתי, אבל גם זו סחורה טובה. לעיתים אני עובר במרכז המסחרי בין משרדים, עובדים קונים ממני מגזין בכמה שקלים. פעם מכרתי עותק אחד של 'טַיים' בעשרה שקלים. זה היה שיא. קניתי בזה מרציפן וחצי מנה פלאפל.

משכתי החוצה כמה מגזינים, כרומו, מצב טוב, לא קרועים ומפורקים. מגזינים עסקיים, כלכלה, משפט, תחבורה. מעולה. ממש מעולה. התרחקתי מהצפרדע והתיישבתי על אבן, דפדפתי הלוך ושוב במגזינים. משהו מוזר הלך ונקלט בתודעתי.

מישהו צייר שפם על כל דמות ודמות המצולמת במגזינים. לא החמיץ אף אחת, גם לא דמות סְמַיְיְלִי בפרסומת לשירותי ענן. דפדפתי במהירות, בכפייתיות גוברת, מה זה? מי עשה את זה? למה?

זה נעשה מגוחך. מנהיגים ומושלים, אנשי הייטק ויזמים מפורסמים, כולם עם שפם. והאמן נעשה מיומן ומבריק יותר ממגזין למגזין. שפמים מפותלים, מסולסלים, עבים, שפמי היטלר, שפמים עם זקנקנים, שפמים דמויי חרבות, קרני ראם, וצמיגים.

אני אבוד. הסחורה הזו שווה לזבל. אף אחד לא יקנה ממני מגזין כזה. אי אפשר לקחת ברצינות כתבה על התפתחות הבינה המלאכותית כאשר כל המדענים נראים כמו ליצנים.

לבי צנח בקרבי. היום מתחיל להחשיך. לא השגתי סחורה ראויה.

המשכתי לכיוון המרכז המסחרי, מחזיק את השקית הכבדה, אצבעותַי מאיימות להיתלש. נכנסתי אל קומת הכניסה. עשרות משרדים צפופים. התביישתי לשלוף את המגזינים. איך אני יכול להראות לאנשים דבר כזה? לא רק שלא יקנו, הם גם עלולים להאשים אותי בחילול הקודש.

ואז יצא מישהו מתוך משרד פרסום קטן שמוציא לאור מקומון שמופץ בערים שמעולם לא שמעתי את שמן, ואני עדיין מאמין שהן לא קיימות. הוא תפס בזרועי, נרגש, המום, הוא צרח לתוך הפנים שלי. "אתה יודע מה קרה? התאומים נפלו! התאומים נפלו!"

הוא ממש גרר אותי לתוך המשרד, ראיתי את כל הצוות יושבים סביב, מתחת, ועל גבי, שולחן ישיבות. כולם נסערים, המומים, בתנוחות של חיות בר מפוחלצות. בוהים במרקע.

ועל המרקע, 13 שניות שחוזרות על עצמן, צללית של מטוס קטן, כמו ציפור, מגיח מתוך ענני עשן, ופוגע במגדל השני. ועל 13 השניות האלה, פרשנויות על גבי פרשנויות. ומנהל מחלקת עיצוב, שהיה אדיר בגודלו, מדקלם קטע מהזוהר ואומר שהכל כבר היה ידוע.

ואני יושב בצד, ומכרסם עוגיות מזרחיות, שהוגשו בבוקר, וזאת אני יודע מרמת היובש שלהן. וכאשר סיימתי את כל צלחת העוגיות, חמקתי החוצה. הטלתי את שקית המגזינים לפח. ועזבתי את המרכז המסחרי.

כבר היה חשוך, ופתאום כל הצרות שלי נראו כל-כך זעירות, כל-כך זניחות, עד שהרגשתי כמו מלך שמטייל בגינת הביתן.

זה נשמע קצת בוטה, אבל נפילת התאומים עשתה אותי מאושר. ולו לערב אחד.
 

מכונתכתיבה

משתמש סופר מקצוען
פרסום וקופי
הפקות ואירועים
D I G I T A L
העיניים נדבקות. קמה אל בוקר חדש ונעים. חודש כסליו, אך הגשם מתאפק מלרדת,

מחכה שנדפוק חזק חזק ונבקע את העננים, ויהיה לברכה.

הולכת בנחת אל התחנה, יצאתי מוקדם. בראש אני מעבירה את יום העבודה הקרוב:

חופפת עובדת חדשה, בחורה חמודה, צעירה. יש לי 2 פגישות. היומן מסודר .

עדיין מרחפת מעל פני השטח, אני שמה לב שהשכונה מלאה בבחורי ישיבה, מתפלאת, חוששת.

מישהו נפטר? מי זה יכול להיות? מגלגלת בראש את רבני השכונה, מאחלת בריאות לכולם.

אוטובוסים חולפים, בחורים רצים לעברם. האוטובוס שלי מאחר.

אישה יושבת בתחנה, ואני מבררת – מה קרה?

האשה מהנהנת בצער ואומרת – כן עצוב, עצוב מאד

ואני מעולפת לקצת ידע- אבל מה קרה??

והיא בחצאי חידות- מישהו חשוב נפטר. לא מכאן, לא מהשכונה.

אני מנסה לנחש. ובינתיים האישה לצידי מנגבת דמעות.

רגע היא ממש בוכה!! מה נסגר? אולי זה קרוב משפחה שלה?

ואז----- בום! נופל לי האסימון.

לאאאאאאאאאא, רק לא זה!!!!

הולכת מאחורי התחנה, נותנת לדומעת להתאבל בפרטיות.

מתקשרת לבעלי. לא עונה. מתקשרת . לא עונה.

מתקשרת לאבא שלי. הוא עונה מייד.

צדקתי, והפעם- לצערי. הלב שלי נקרע באותו רגע. קריעה חזקה של אבל וצער.

קריאה של יתמות.

הרב שטיינמן כבר זצ"ל.
 

עכביש

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
D I G I T A L
החילותי מתעודד.
ותיקים כמוני אשר גורלם שפר לנכוח באירועי דברי הימים האחרונים, ועוד לזכור זאת! החלו משמיעים את דברם. כבר לא מיכה והורקנוס, יציאת מצרים ופטירת החפץ חיים.

---

ישיבֶעבָּאחֶער, אף ישִיבְּשֶער במקצת. מאותם שחכות תקעו יתד באזניהם. מין חוט ארוך עם פתיון - פלאי הטכנולוגיה ננו־חכה, אפשר להכניס לכל כיס.
מה, הוא לא דג?, אולי הוא שותק בגלל שהוא תפוס באוזניות.
לא! הוא לא דג. איך אני יודע?
אם הייתם שומעים את זה לא היו לכם ספיקות.

"יייייייייייייששש! אווהאווו!! זה בידים שלנו!!"

טוב.
חכה אחת, שני דגים.
ישיבעזאכער נוסף נידוג לו לאוזניה השניה.
שקט הופיע אחרי הסערה, דממת רצינות אל־קולית אחזה בשרעפי שניהם, מעולם לא צפיתי באחדות כזו, חיבור כזה בין יהודים! הבעות פניהם השתנו בהתאמה מוחלטת, כעס, חרדה, גאווה, עצבנות. - איך הם יודעים את הסדר?.
אשאל אותם, רשמתי לעצמי.
בלאגן אמרנו?, הנה קצת סדר. פתאום. כמו דגי אקווריום הפוגשים לראשונה בחייהם פירנאה אימתני, כוסו ארשות פניהם המחוצ'קנות הלם, פחד עמוק, עלבון, כעס עצמי.
זה ידוע, הבנתי לעצמי. בשעות הקשות מתאחדים.
מה קרה?

"עוד עשרה! תשעה!"
ובינתיים בארשות: מתח, כיווץ, עצימת עינים, תלישת שערות. (רק החכות נשארו. באמת התפלאתי).

"חמישה! יייייאאאאא!"
שחרור, הפתעה, אושר, שמחה, שאגה! שאגות!

"מוישה! מוישה! מוישה!"

וכמו בהפגוֹנֶע -
מכל עבר החלו משתרכים צעירי און, ופניהם מלאים סימנים, מהם סימני עוז קודש, מהם סימני תעצומות נפש, מהם סימני אוזניה בצדעיים, זקני השנה ההיא מספרים כי אף היו כמה נֶחֶשוׂלים עם סימני (פרצוף) כרית...
כולם כאיש אחד בלב אחד מכרכרים בכל עוז לפני השדרן.
השדרן המאושר עלי אדמות, המודיע בכלי הכל כך תורני, על ניצחון לדעת תורה.

עוצו עיצו וסופור... וֶה - עוֹסִיסוֹ, כֶּכוֹילַשֶר יוֹירוּכוֹ - פאצ' פאצ'... וכו' וכו'.
(ואז הגיעו כמה ניגוני קודש לא כ"כ מוכרים, כמו 'הגביע הוא שלנו'.. ודומיו. מישהו הבין את הקשר לקידוש? ולמה "הוא", זו טעות תחביר, לא?. רשמתי לעצמי - אברר זאת בהקדם).

---
שם הייתי כשזה קרה.
שם הייתי גם כשזה לא קרה.
ואיפה הם היו?
שלשום. הביתשמשניקים.

נ.ב. גילוי נאות. אני 'מתחיל' לחלוטין. (האמת יוצא לי לפעמים גם לסיים). אז אל תכו בי.
 
נערך לאחרונה ב:

מוישה

צוות הנהלה
מנהל
מנוי פרימיום
כתיבה ספרותית
עריכה תורנית
מפרץ זיכרונות

הוא התעורר בבכי לאחר שעות של ליל נדודים, מחכה לה שתבוא לנגב את דמעותיו, להרגיע ולנחם. לאחר המון זמן, אולי יותר משתי דקות, והיא עוד לא, הוא רתם אף את רגליו למאבק, והחל לרקוע בכל הכוח. כיצד מסוגלת היא להפקירו לגורלו האומלל והקטסטרופלי. המוצץ נפל.

סוף סוף היא הגיעה. הוא הוסיף כמה פעיות, כביכול אינו מוחל בלב שלם, שיהיו זעקות אלו הנצחה ווקאלית למסר הנוקב אותו הוא מעביר כעת. אמא חיבקה אותו בחום, מנשקת ומלטפת, מוציאה אותו מהקופסה. היא הוציאה אותו למסדרון במהירות, ושוב פעם היא מעצבנת אותו; "רגע, מתוק" לוחשת לעברו. מעולם הוא לא הבין מה זה ה"רגע" הזה, רק את המשמעות השלילית שלו, והוא פצח בתגובה הקבועה, יללנית אמנם אבל שקטה יחסית, כנראה קיווה, מתוך ניסיון העבר, שה"רגע" הזה יחלוף מהר.

הוא עוד הספיק לראות את אבא נכנס לחדר הקטן של הגדולים, אוף, תמיד הוא בורח לו לשם, מספיק לטרוק בפניו את הדלת בטרם הוא מספיק לדחוף רגל. מה האנשים הגדולים האלו עושים שם כל היום. לפני מלאן־תלפים זמן הם שכחו לסגור את החדר הקטן, והוא הצליח להתגנב לשם, הוא ראה שם מפלצת שדומה למיקסר שאמא מכינה בו עוגה, אבל בענק. כשהוא ניסה להשליך למיקסר הענק הזה את הבצק שהיה שם, כלומר מגבונים וגם מקל עם שערות ועוד כמה דברים, נשמע לפתע רעש של פכפוך מים וזהו זה, עלו עליו, הוא שמע ריצה מהירה והמון צעקות ו"נו, נו!" ואצבעות שמנופנפות במהירות, ומתוך כל מהומת הבכי, דווקא תרומה שלו, הוא כבר לא זוכר מהומה.

אבל כעת הוא מחכה לאבא. וזה בכלל לא משנה מה היה פעם. רוצה אבא, כאן ועכשיו. טרם הספיק לנקוט בצעדים משמעותיים, קול מוזר נשמע ברקע. הצליל מוכר לו מיום שישי, כשאמא נבהלת ורצה להדליק נרות של שבת, אבל עכשיו הקול היה אחר, פתאום חזק, פתאום חלש. אותו זה קצת הצחיק, והוא כבר חשב להירגע ואפילו לחייך, אבל פתאום אבא רץ מהר החוצה ותפס בו בכל הכוח. הוא החזיר אותו מהר לחדר, וחרף מחאותיו הוא רץ מהר לחדר של יוסי וריקי, ועוד לפני שהוא הספיק להתחיל לבכות, אבא חזר עם הילדים הישֵנים בידיו, והשכיב אותם על המזרן שברצפת החדר.

יוסי התעורר ראשון, מבולבל כולו, שואל את אבא בשביל מה החזירו אותו לחדר של התינוקות, ואבא ענה ליוסי בצרידות של "על־הבוקר", שיש רשעים שרוצים לזרוק עלינו פצצות, כדי לעשות לנו אַיַה כואב. יוסי שתק, העצב שעל פניו הציץ מבעד לקורי השינה. ריקי, שהתעוררה בינתיים, ישבה סתם ככה, מושכת בקצוות הסלוטייפ שהשתלשלו מהחלון. אבל הוא לא הבין למה אבא לא מחזיר לרשעים האלו, הרי פעם פעם, אולי אתמול, איש אחד במכולת עשה־לו ואבא תפס אותו ו... צעק עליו. אבל עכשיו כולם כאן, גם אמא שמיהרה לבוא עם שני בקבוקי מים וקערה, ואבא'לה, שניסה להרגיע, החל לפזם את השיר החדש "נישט־געדאגה'ט־אידן". אבא שר יפה, דומה מאוד לאיש ששר שם בסלון למעלה, מתחבא בקופסה הקטנה, אולי יום אחד הוא ייצא משם, אברהמפריד הזה, ואז הוא יראה אותו סופסוף. בסוף הוא נרדם על זרועותיו של אי הוודאות.

שנים אחרי, המורה להיסטוריה סיפר על מלחמת המפרץ. את ההיסטוריה חיבבתי משנים קדמוניות, ומדי ערב הייתי מנקר לאמא במוח, כשלשם "עבודת קודש" זו אני נעזר בעובדות היסטורית אפופות פרשנויות השקפתיות מגויסות. "ה'חפירות' של מוטי הן עונש על כל הצרות שעשיתי לחסיה המורה להיסטוריה, המשעממת ביותר שהכרתי!" שמעתי פעם את אמא אומרת לאבא, מאמינה בכל ליבה ב"מידה־כנגד־מידה", בעוד אני בחדר השני מנסה להירדם. אבל בכלל לא נעלבתי, מצחיקה שהיא. באופן מוזר, כשסיפרתי לה על מלחמת המפרץ, אמא התעוררה לחיים, התחילה לגרד לי קצת את הזיכרון, סיפרה על המלחמה, על האזעקה המחרידה, הריצה המבוהלת לחדר, והקצוות החלו להתחבר. והייתה גם שנייה. והיו עוד אחרות. והשלום, מי יודע מתי יבוא - - -
 

אבימי

מנהל קהילת איור
מנהל
מנוי פרימיום
מנוי פרימיום
מרצה בבית פרוג
בוגר/תלמיד פרוג
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
קטע כתיבה מאת הניקית @מרחבית

שוב, לא קטע שלי אלא של כותבת מוכשרת מהיציע בשם דלעיל.
כאן המקום להגיד לכל מי שנמצא מחוץ לקהילה, ורוצה לפרסם, יכול לעשות זאת בשמחה על ידי שליחת הקטע לאחד מן המנהלים.

והנה הקטע:

החתונה אודותיה אספר לכם, היתה חתונה ככל החתונות. ואף כי לכל חתונה יש את הייחודיות שלה, וכל חתונה משמחת היא ומרחיבה את הלב, שהרי עצם הקמת בית יהודי נוסף לשמו ית' הוא דבר מרגש מאין כמותו – הרי שבחתונה הנזכרת הייתי במקום מפעים במיוחד, כפי שאספר בהמשך.

נכנסת אני לאולם החתונות בעיצומם של ריקודים שמחים. מעגלים מעגלים מסתחררים סביבי, והתזמורת מנגנת בעוז. מחפשת אני את הכלה בינות לאורחים הרבים ומצליחה לברך אותה בחום טרם נסגר עלי אחד המעגלים. מפלסת לי דרך בהמולה המבורכת ומחפשת את קרובותיה של הכלה, שמוכרות הן לי מזה שנים רבות וקרובות ללבי ביותר. אחרי גישושים מועטים מוצאת אני את אם הכלה ואת בנות המשפחה הנוספות, שהן במגוון גילאים. כולן חביבות ושמחות, לבושות בהידור כיאות, פניהן מאירות באור השמור לשמחות. ב''ה, משפחה שהיא 'שבט' בעם ישראל. גדולים וקטנים, זרע ברך השם.
מותירה אני להן את איחוליי הלבביים, וממשיכה הלאה. מחפשת את הסבתא הגדולה (סבתא רבתא) של הכלה, שקרובה אני לה בנפש מזה שנים רבות למרות הפרש הגילאים הגדול בינינו. מוצאת אני אותה יושבת בניחותא על כסא שהוקצה לה, והיא מתבוננת בשמחה הגדולה המקיפה אותה סביב סביב. וכשרואה אותי הסבתא הגדולה מתקרבת לעברה, מקבלת היא את פניי ואת איחוליי בשמחה ובחמימות, מציעה לי כיבוד כבימים ימימה...
מתיישבת אני בסמוך לה ואוחזת את ידה בידי. משוחחות אנחנו מעט, ככל שהתזמורת הרועשת מאפשרת לנו. יושבות אנחנו זו לצד זו, נושמות את הקולות והמראות, את השמחה והחגיגיות שנוכחות בכל פינה ופינה.

ילדות חמד בגילאים ובגבהים שונים– חלקן נכדות, חלקן נינות, לבושות בשמלות אחידות יפיפיות, מרקדות ברוב חן מול מקום שבתנו. מתבוננות אנחנו ביחד במחזה שובה הלב.
האשה היושבת לצידי, המחתנת כעת את נינתה ואשר משפחה של כמה דורות בלי עין הרע אופפת אותה בחום ובנוכחות, היתה פעם נערה צעירה מאוד של אחרי השואה... בחתונתה שלה, לא היה אב ולא היתה אם. לא אח ולא אחות. לא דודים, ולא דודות, לא אחיינים, ולא... אך מה לנו כי נפרט מי לא היה?... בפרט שנשמות הקרובים הגיעו כפי הנראה ובאו מעולמם העליון ביותר לשמוח בשמחה הגדולה ההיא, שעצב לא מועט נשזר בה על עולם שהיה ואיננו. כמו כן, השתתפו אז בשמחת הבית שהוקם לד' ולשמו - ידידים נאמנים וטובים, שקרובים היו בלב ובנפש, הן מצד החתן, והן מצד הכלה... חסדי השם כי לא תמנו, כי לא כלו רחמיו.

לילדים שנולדו בבית זה, שאמונה וחסד בכמויות גדולות הסתובבו תדיר בין חדריו, לא היו סבים או סבתות, לא דודים ולא דודות. גם שאר קרובי משפחה לא היו בנמצא. אמנם אם נרצה לדייק, היו והיו. ידידים רבים וטובים, קרובים בנפשם כבני משפחה אמיתיים - אומצו על ידם, אל ליבם ואל ביתם, ברוחב לב ובאהבה אמיתית.
שנים עברו וחלפו במהירות. צחוק ודמע וגדילה, ודור נוסף הפציע אט אט, ואחריו עוד אחד. חתנים וכלות, משפחות צעירות יותר וצעירות פחות, כן ירבו בבריאות ובשמחה בלי עין הרע, מפוזרות בערים רבות ברחבי הארץ הטובה והיפה, וכעת נקבצו כולם ובאו להשתתף בשמחה הגדולה...
ויושבת הסבתא הגדולה (תרתי משמע) וצאצאיה רוקדים בפניה. וזוכה הנינה להקים בית יהודי נוסף לכבודו ולשמו של יוצר האדם.

מגיע הזמן ללכת... קמה אני ממקומי שליד הסבתא רבתא, נפרדת ממנה בלב נרגש. ובשעה שמפלסת אני דרך על עבר היציאה, קולטת הנני לתוכי עוד ועוד פיסות מהשמחה הגדולה. ובשעה שעושה אני את דרכי לעבר תחנת האוטובוס, מתנגן בתוכי שוב ושוב הפסוק 'נצח ישראל לא ישקר' במין ניגון עמוק ומפעים. ואינני מצליחה להיזכר אם היתה זו התזמורת אשר נגנה את הפסוק הזה בלחן כלשהו, או שהמציאות המפעימה לבדה היא זו שמשוררת בתוכי את תקוות עם ישראל הגדולה והתמידית, בכל הדורות ואחרי כל החורבנות, וגורמת לעיניי לדמוע...
 

יוצרת כתיבה

משתמש סופר מקצוען
צילום מקצועי
עריכה והפקת סרטים
המשתמש נחסם
כל הלילה לא ישנתי.
מה עשיתי? אני אפילו לא זוכרת.
מה שכן זכרתי היה העובדה שהאוטובוס עובר בתחנה בשמונה ועשרה בדיוק, ןאם אני לא רוצה לזכות לראותו מהצד האחורי, מוטב שאזדרז...
סגרתי את התיק בנקישה, ודהרתי לתחנה. למזלי, האוטובוס עדיין לא הגיע. אבל מי שכן הגיעה,הייתה דסי. היא ישבה שם בפרצוף מורכן, מה שמאוד לא התאים לה.
"למדת למבחן?" ניערתי אותה מהספסל.
"איזה מבחן?" היא הרימה את מבטה והוא ניקב בי חורים חורים. "לא שמעת?"
"מה אני צריכה לשמוע?" אמרתי בהשלמה. התרגלתי לעובדה שאת כל הידיעות הפיקנטיות אני שומעת אחרונה. משום מה תמיד הן פוסחות עליי.
"הרב שטיינמן נפטר." היא זרקה את הפצצה והרכינה את ראשה שוב.
"תגידי, החלטת לעבוד עליי?" שאלתי אותה בתדהמה. זה ממש לא התאים לה!
"זה לא בדיחה. הוא באמת איננו." היא אמרה ולא יספה.
אט אט חלחל המשפט לתודעתי. דברים זניחים כמו שיעורי בית, מורות ויום לימודים מפרך איבדו את חשיבותם באחת.

את האמת? עד היום אני לא באמת מאמינה שזה קרה. שאיבדנו את גדול הדור, מאורם של ישראל. אני רואה תמונות שלו, ציטוטים מפי קדשו, שתחתיהם כתוב "הרב שטיינמן זצ"ל" ולא מעכלת.
אני זוכרת איך האמנו בכל לב שמשהו יקרה, והרב שטיינמן עוד יחיה שנים רבות וארוכות.
זוכרת את מאות פרקי התהילים, את הבכיות המזעזעות, ולא מצליחה לשכוח.

הרב שטיינמן. זה מספיק.
 
נערך לאחרונה ב:

אבימי

מנהל קהילת איור
מנהל
מנוי פרימיום
מנוי פרימיום
מרצה בבית פרוג
בוגר/תלמיד פרוג
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
טור מאת הניקית @Ushaya :


הלבן הלבן הזה אף פעם לא סינוור אותי. אני רגילה. רגילה לצבע, לדמעות, לסיכות בפיה של אסנת.

הכלה הזו רצתה שאבוא באופן מיוחד. היא ביקשה אפילו לשלם בשביל תוספת.

אם השמלות גורמות לכלה להיות מלכה ללילה, אז אני מלכה לרגע.

לא הערב.

מקודם עוד נמצאתי יפה ליד שיפי, האחות של החתן עם השמלה האפורה. אחר כך סחב אותי הקטנצ'יק של אפריים עד שדודה מבוגרת אחת תפסה אותו ותפסה אותי ממנו. היא הסתובבה איתי עוד רגע בידיים, עד שמישהו רצה לומר לה מזל טוב, ואז היא הניחה אותי על כיסא ליד השולחן הצדדי. חיכיתי שם בסבלנות, צופה על הפלאשים המבזיקים ממולי על הכלה ואמא שלה והאמא שלו, והאחיות- שלו ושלה. ועוד לפני שהספקתי לראות את סבתא קרייזמן מצטלמת- מצא אותי שוב השובב של אפריים. משך אותי במלמלה והלך לטייל בחלק אחר של האולם, ליד הכניסה.

ביחד אנחנו מסתובבים ובוחנים את המתלים של המעילים, את השקיות שנשכחו, וגם את החדר הקטן ליד הדלת, שיש בו שולחן ושני כסאות. הקטנצ'יק מנסה לראות טוב יותר מה יש על השולחן, ובינתיים אני מוצאת את עצמי על הרצפה, משהו בסביבת הכיור. וכשאמא שלו מחפשת אותו וקוראת לו מהדלת- היא בכלל לא רואה שגם אני שם על הרצפה, והוא בכלל לא יודע שצריך לספר לה.

אני שומעת עוד כמה צעדים ממהרים ומנגינה של חופה. מנגינה יפה, כמו המנגינה שניגנו לפני שבועיים אצל שוחט. אבל למה אני פה?

הי! אני פה!! אני פההה!!

אני שומעת שמחפשים אותי באולם. אמא של החתן לחוצה. לאמא של הכלה לא נעים.

החתן מסכן. עומד מול הכלה ומחכה.

בסוף הם הורידו מפה מאחד השולחנות והשתמשו בה בתור הינומה (פוי!).

רק אחרי החופה מצאה אותי הכלה זרוקה כאן על הרצפה, ליד הכיור בחדר ייחוד.

הינומה עם תוספת אורך.
 

אבימי

מנהל קהילת איור
מנהל
מנוי פרימיום
מנוי פרימיום
מרצה בבית פרוג
בוגר/תלמיד פרוג
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
איזה ענף נחמד, יציב ועם זאת גמיש. עם מפרק ענפי קטן שממוקם בנוחות בסוף כף היד שלי. הדבר הכי קרוב לחרב אמיתית שאגיע אליו. זה מרגש אותי, ואני בעדינות מנופף את קצת הענף, ומלווה את התנועה בהנחה של השיניים הקדמיות על שפתיים מעוגלות, לאמור - ווושש.
גיל 8 הוא גיל שתערובת של עוצמה וחרדה מקיימת את היום יום.
רחוב סילמן הוא רחוב מפוהק אך ראשי, שתנועת ההתעקלות שלו ליוותה אותי כל ילדותי. הדרך למנחה וחזור למתמידים וחזור, עורסלו על ידי הפיתול העדין של התוואי שלו, מקור לתחושת אסטתיקה עמומה, ולחרדה של כל אמא ברחוב. אין דרך לראות אם מכונית מגיעה, תוואי הדרך משתיק את נהם המנוע ומסתיר את שדה הראיה.
הענף שלי הרגיש לי חיובי מאוד ביד, והתאחדתי עם הפנטזיה שלי, קוטל מאות אבירים ומתגנב כנינג'ה חסרת פחד, שם ליד המכולת של שמשי.
עברתי פח ירוק והוא עמד מולי, כשהמפגש תופס את שנינו בהפתעה. אני הבטתי בו, והוא, ארבעת רגליו פרושות, מביט בי באישונים צרים כשערה. צבע הפרווה שלו כמו תיעוד קצר של כל גווני חתולי הרחוב בעיר. כשהוא נבהל, גם אני נבהלתי. היתה שניה של איזון בין הבהלה שלי לשלו ולשניה הכ, נוטה לכיוונו, לקפוץ לעברי ולהכריע את השליטה על המדרכה.
ניעור בי משהו חדש.
הרי היי, אני חמוש בענף חרבי במיוחד. גם נעלי החורף כבדות, השרוכים שלהם קשורים בתבנית צבאית ומאוד בוגרת.
אני נושם נשימה חדה, וממקום מאוד חייתי שאני מוצא בי, נוטה בחדות צעד קדימה, מנחית את הנעל על המדרכה בקול הצלפה, ושואג וואה כזה, אבל ממש חזק.
החתול כמעט פרחה נשמתו, ובצדק. הוא עשה פניה חדה ביותר, קיפל את גופו ופתח בדהירה אל הכיוון שאני לא הייתי בו. הכביש. הסתכלי עליו רץ.
רוץ, רוץ, חיה בזויה. ספר לנכדיך על היום שניצלת בעור שינך מהילד הלוחם, הנורא, שרק בן 8, אבל כבר מטיל אימה לופתת. רוץ.
והמכונית באה מהעיקול. מהירה, לא מודעת. הילוך העולם נעשה איטי מאוד, החתול פרוותו גלים ושריריו בוכנות, רגלים נוגעות לא נוגעות באספלט החם. מגיע את קו האמצע הלבן של הכביש, המכונית נעה מהר, מאוד, אליו, האישונים שלי קטנו מאוד. הנהג מבחין במשהו רץ לו על הכביש, בולם בחריקה, ותופס את החתול עם הגלגלים השמאליים שלו, קול החריקה מתערבב עם צרחת החתול, עם נשימתי שלי.
הנהג לא בלם לחלוטין, לקח לו שניה להבין שהוא עלה על משהו, עוד חצי שניה להבין שזה לא משפיע על תפקוד הרכב, לוחץ על הגז וממשיך הלאה, משאיר את הרחוב בלי אויר. אני שומע את הלב שלי מרשרש בקול איום, ומשהו בי מחבר קרע מחשבה לחוט הבנה.
בקושי אני נושם. בגוש שעל הכביש משהו רוטט, והנשמה שלי מפרכסת באותו הקצב. התחלתי ללכת קדימה, משאיר את החתול על הכביש לשמאלי, ומגיע הביתה עם אותה הבעה מרגע הדריסה.
לא זוכר איך עיכלתי את זה. אבל אפשר להגיד שבאותו יום שגרמתי למוות - החיים התחילו להתחיל לי. כמו שהם, יפהפהיים ואלימים, מרוצפי זוועה בזווית העין, ומשתנים באבחה.
 

פרוגיוזרית

צוות הנהלה
מנהל
מנוי פרימיום
הנדסת תוכנה
כיתה ט' היתה כיתה סוערת במיוחד.
חברויות התגבשו והתפרקו, חשבונות טלפון התנפחו, ודמעות זלגו, מונרכיות קמו ונפלו.

שיא השנה הוא מחנה הקיץ.
במחנה הקיץ, כך המתיקו איתנו סוד המנוסות, מכיתות י', הכל מסתדר דרך פלא.
אחרי כור ההיתוך חסר השינה הזה, תתחילו את כיתה י' עם מערכת חברתית הרמונית ומסודרת. לכל אחת תהיינה החברות שלה, המקום שלה, והסערה החברתית תנדד לבנות הצעירות בשנה.
כיתה י', הרי היא משאת הנפש האמיתית. עם חברות ומעמד מבוססים, אפשר להתחיל לנצל את ימי הנעורים העליזים.

מחנה ראשון, אל יהא קל בעיניכם.
שלושה לילות מחוץ לבית, בצפון הארץ. סודות שילחשו תחת עצים. לילות חסרי שינה. תכניות מרתקות. המנונים מושרים בקול צרוד.
ישבנו ומילאנו פתקים בכובד ראש, עם מי נרצה להיות בחדר. הפצרנו במדריכה שתענה לבקשותינו. קנינו ממתקים. ואוכל. ונעלי ספורט. ובגדים. ופנס בשביל הטיול. ומשחק סט בשביל אי שם באשמורת הלילה הצפוני הקריר, לקרב את הלבבות.
בלב הולם התיישבנו באוטובוס, ויצאנו לטיול שפותח את המחנה.

הייתי באמצע לדשדש בתוך הנחל, כששמעתי לראשונה את השמועה.
המחנה מבוטל!
אין כמו עדר בנות נעורים להעברת שמועות ותרחישים וסיבות.
המורה המלווה הכחישה בכל מכל. יש מחנה, למה נראה לנו שלא?
ובכן, לא היה מחנה.
כפר הנופש המיועד ישמש לקליטת המתנחלים, שפונו באותם ימים מגוש קטיף.
אנחנו?
נחזור הביתה למחרת בבוקר.
אין מילים לתאר את אבלנו על החזרה המיועדת המוקדמת הביתה.
דומה שאף אחת מאיתנו לא היתה פנויה לחשוב על אלו שלא יחזרו יותר הביתה. לעולם.
 

יוצרת כתיבה

משתמש סופר מקצוען
צילום מקצועי
עריכה והפקת סרטים
המשתמש נחסם
עוד רגע שזכור לי:
היינו בנות צעירות ומשוחררות, שהובטח להן במסגרת הלימודים- סיור למכרות המלח.
מובן שתכננו, התרגשנו, ובעיקר הצטיידנו (בממתקים,איך לא...).
היה זה יום לפני הסיור הלימודי הצפוי. הרמנו כיסאות, הרמנו תיקים, ואז נכנסה המזכירה והודיעה ביבושת: "הטיול מבוטל".
הבנות זעמו, כצפוי, וביקשו לדעת על מה ולמה.
המזכירה הסתכלה עלינו לרגע, חוככת בדעתה, ואז אמרה: "כמובן שלא ראוי לעשות טיול, לימודי ככל שיהיה, כשגדול בישראל נפטר". אמרה ויצאה.
כך שמענו על פטירת הרב עובדיה זצוק"ל.
 

אבימי

מנהל קהילת איור
מנהל
מנוי פרימיום
מנוי פרימיום
מרצה בבית פרוג
בוגר/תלמיד פרוג
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
חברים יקרים
קהילה מקסימה
האתגר הדו שבועי הנוכחי ננעל בשעה טובה ומוצלחה.

השיפוט הפעם יוצא דופן מכל אתגר אחר.
בכל אתגר, הזוכה השבועי ייבחר על פי טעמו האישי של הזוכה הקודם, שקבע את נושא האתגר.

הפעם, החבר @אשר שרבר, הוא זה שהציע את הרעיון החכם הזה, של כתיבה של קטע חצי תיעודי חצי סיפורי.
אזי, הוא זה שבחר את שלושת המועמדים הסופיים, ומתוכם הכותב שקיבל את מירב הלייקים, הוא הזוכה לאתגר.

הניקים שכתבו את הסיפורים הטובים ביותר לדעתו של @אשר שרבר הם.
הן
הם
הן....

@מ"ם
@מרים ליף
@מרחבית

הכותב שקיבל את מירב התודות הלא הוא @מ"ם הכותב העולה.

ברכותי, הרב @מ''ם, אנא חשוב במהלך השבת על נושא מעניין במיוחד שיאתגר את כולם. לא כללי מדי, לא ספציפי מדי, לא נדוש אבל לא מוזר.
פתח אשכול עם כותרת דומה לכותרת של האתגר הנוכחי, ובו כללים והוראות.
סומכים עליך.
בהצלחה!
 

אולי מעניין אותך גם...

לוח לימודים

מסלולי לימוד שאפשר לההצטרף
אליהם ממש עכשיו:

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק קכג

א שִׁיר הַמַּעֲלוֹת אֵלֶיךָ נָשָׂאתִי אֶת עֵינַי הַיֹּשְׁבִי בַּשָּׁמָיִם:ב הִנֵּה כְעֵינֵי עֲבָדִים אֶל יַד אֲדוֹנֵיהֶם כְּעֵינֵי שִׁפְחָה אֶל יַד גְּבִרְתָּהּ כֵּן עֵינֵינוּ אֶל יי אֱלֹהֵינוּ עַד שֶׁיְּחָנֵּנוּ:ג חָנֵּנוּ יי חָנֵּנוּ כִּי רַב שָׂבַעְנוּ בוּז:ד רַבַּת שָׂבְעָה לָּהּ נַפְשֵׁנוּ הַלַּעַג הַשַּׁאֲנַנִּים הַבּוּז לִגְאֵיוֹנִים:
נקרא  10  פעמים

אתגר AI

רישום קווי - חורף • אתגר 22

לוח מודעות

למעלה