בעיקרון אני לא רגילה כ"כ לכתוב בסגנון של הקטע להלן, ובכלל, לא ממש בטוחה שהוא מתאים לגמרי לדרישת האתגר, ובכל זאת--- מנסה.
ניצוצות האור העמומים שהתיזה מנורת הלילה ברחבי החדר המחומם בחימום הרדיאטור המסורתי שלהם, היווה מראה פסטורלי למדי לתמונה הלא ממש כזו.
שיפיל'ה נאנקה מכאב, ולא היה ברור ממה. ברוך הסתובב כמו בכל לילה, כאחוז תזזית, בין המיטות שלהם – יש טוענים שזה נראה כמו מחלת ירח, היא טוענת שזה דווקא נראה יותר כמו פינוק מולד. ושרי לא גמרה לייבב, והיא לא מצאה סיבה אחת שיכולה היתה לגרום לזה לקרות.
ביד אחת היא אחזה את שרי, מנענעת אותה יותר מדי בלי לשים לב. ביד השניה היא טפחה על גבה של שיפיל'ה בתנועה שאמורה היתה להוות מרגוע לקטנה הסובלת, אבל משום מה כל טפיחה שלה שחררה אנקת כאב נוספת מעם הילדה. את היד השלישית היא לא מצאה משום מה, ושמואל עדיין לא חזר מהכולל, כך שלא היה מי שיבוא ויעצור את ברוך מלהלך סערורי ולהחזיר אותו אחר כבוד למיטתו שבחדר הילדים.
היא ניסתה להישאר רגועה, להיות האמא הסבלנית, כמו שהיא תמיד שואפת.
אבל לא ברור אם התנועות האגרסיביות במקצת בהם היא טיפלה בילדים הם אלה שהשפיעו על מצב רוחה שהפך לקצר רוח בכל טפיחה נוספת על גבה של שרי, או שלהיפך, ומצב רוחה הוא זה שהשפיע על התנהגותה. כך או כך, כשהרדיאטור החל לחמם את החדר יותר מדי, ונתזי האור ממנורות הלילה נראו יותר כמו ניצוצות אש בשדה קרב, היא נחתה על המיטה שלה, בנחיתה כזו דרמטית שלקח כמה וכמה שניות למיטה הלא-חדישה שלה להתנדנד מעלה ומטה עד שהיא חזרה לתפקידה המקורי כמיטה, מאפשרת לאורחת שלה לעצום עיניים בחוסר אונים ותיסכול עמוק, ולקרוס, ככה פשוט, אל עבר החלומות.
היא לא באמת נרדמה. כי למזלה אנקותיה של שיפיל'ה ושאגותיה של שרי לא איפשרו לה לעצום אף לא חצי עין, והיא קמה כשמטפחתה מסובבת וראשה כואב, אל עבר הילדות שלה, שדורשות במלוא עוזן את ביצועה של תפקיד האם כאן בבית. תפקיד שמשום מה מתחשק לה ברגע זה להטיל אותו על כל אדם אחר מלבדה. עודה מעם החלומות שלא הספיקו לאפוף אותה, היא מצליחה להרהר במהות תפקידה של האם – ועד היכן מסוגל כח הסבל שלה להגיע, אם בכלל אמור להיות לו סוף. זאת אומרת סוף בוודאי יש, מזמן. השאלה אם אמור להיות כזה, ואם לא, אז איך היא יכולה להיות אם? כזו מוגבלת, עם כח סבל 70 ולא 100.
ברגעים האלה, על סף קריסה, או שמא הרבה אחרי הרגע ההוא של הקריסה הדרמטית, המוחשית לגמרי, כשחלומותיה היפים עפים לה בראש והבית גם כן נראה כמו שדה מעופפים כרוני, היא משתדלת לתרגל את זה כבר כמה שנים לפחות – לחשוב על המטרה. ובשביל מה היא כאן ובשביל מי, וכמה היא יפה, האמהות. ואיזו זכות בה - להביא ילדים, ולגדל אותם, וכמה זה כיף ונותן כח ומשמח ומדהים. היא לא מרגישה אף אחד מהרגשות הללו, לא עכשיו, ולא באף רגע מהרגעים האומללים הללו; כשריח חביתה שרופה מתקשקשת לה במטבח והמים באמבטיה צפים שם עד גדותיהם, והיא חוזרת מהעבודה כשהיא שחוקה אל בית ש...ובכן, עדיף לא לחשוב שהוא אמור להיראות בית. ברגעים הללו היא לא מרגישה כלום. אבל היא נזכרת, נזכרת לפחות בתחושות האמיתיות הללו שמורגשות אצלה לעיתים תכופות-יפות כל כך. היא נזכרת, וחושבת על המהות שלה ועל התפקיד ועל הזכות, לא תמיד זה נותן לה כח וממריץ אותה באנרגיות חדשות והיא הופכת באחת לאמא הזו, הסבלנית והחייכנית מהסיפורים. אבל זה לפחות מרים אותו מתוך שכבות התיסכול והעייפות, מאפשר לה לשרוד.
שמואל נכנס הביתה, מוצא אותה מחזיקה בשתי ידיים שני ילדים שמתחרים על טון יבבותיהם - מי יעיר קודם את השכנים - כשאותה עצמה היא לא ממש מצליחה להחזיק.
היא רואה אותו, משחררת אנחת הקלה, מניחה את שתי הקטנות בלי מילים בזרועותיו. הוא לוקח אותן בנפש חפצה, מחבק, מלטף, מרגיע. תוך דקה וחצי שתיהן במיטות, נמות שנת ישרים.
והיא מביטה במחזה הזה כשעיניה כלות וליבה מחשב להימחץ. רגע לפני שהיא מזכירה לעצמה רגעים אחרים, של אמא ושל אור ושל יופי. והרגע הזה, פתאום, גם כן משתלב במארג היופי הזה שהיא כל כך משתדלת לזכור אותו. כי הרי כמה שעות קודם לכן, היא היא היתה בבית הזה, והיא היתה האמא, כשכוחה עוד עמד לימינה, שחייכה ונתנה וחיבקה והיתה ממש האמא הזו, מהסיפורים. ואולי בעצם, היא מצליחה לחשוב; מסדרת את מטפחתה סוף סוף וניגשת לשטוף את הכלים בכיור העמוס, זרם מים נעים מפכפך על הכלים, על ידיה, שוטף את ליבה - אם היא לא היתה לפעמים אמא כזו, עייפה ותשושה ומתוסלכת, היא גם אף פעם לא היתה מצליחה להיות אמא כזו, טובה ורגועה ואוהבת. ובדיוק לפעמים בשביל זה - היא מרשה לעצמה לחשוב בשקט - יש לילדים האלה גם אבא, כשכח הסבל של אמא עובר את סף ה-70, הוא בא ופותח אותו ב-10, לא פלא שהן נרדמו תוך דקה וחצי.
היא חוזרת לחדר השינה, קורסת על המיטה. ובחמש לפנות בוקר היא מתעוררת בבעטה, נזכרת שדילגה על ההרגל היומי ולא נשקה לשתי הקטנות, שבחנו היטב את סף הסבל שלה היום, נשיקת לילה טוב וחיבוק של אמא. היא רצה אליהן, נושקת למצחן. חיוך מלאכי נפרש על פניהן, חיוך של ילדות של אמא, כן, עם כח סבל 70.
היא חוזרת אל החדר, קולות נשימותיו המונוטוניות-רגועות של הקטנצ'יק שלהם מהווה לה מין שיר ערש מרגיע, חימום הרדיאטור הפך לנעים ממש וכמו אופף את החדר בשמיכה כזו פרוותית, מחממת - מלטף את האימהות שבה, מעריך את העייפות שלה. ואין כמוהו כדי להודות באימהותה הרב-גונית, ההכי יפה - שרואה אותה גם כשהחדר מוצף חימום נעים ועוטף, וגם...כן, גם כשפתאום הוא הופך למחמם מדי, לרותח ומחניק ומתסכל.
כי אמא, בסופו של דבר, תמיד נשארת אמא.