אתגר אתגר דו שבועי- מי זה קייל? (רמז: אין קשר לכרוב)

אלישבע קיי

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
עיצוב ואדריכלות פנים
עלילה טובה חשובה בכתיבת סיפור מעניין, אך נראה כי הדמויות חשובות לא פחות. אישית, יכולה למצוא את עצמי קוראת ספר מטופש יחסית רק מאהבתי (או סלידתי) לדמויות. באתגר הזה נשקיע בדמויות.


כולם הסתכלו עליו. הוא נשם עמוק ודלה מתוכו פרצוף של 'לא אכפת לי ולא מרגש אותי בכלל' והמשיך. הוא דמיין את קייל בעיני רוחו, שואב כוח. ותקווה.


ולאתגר:

לעיתים מורכב לנו להמשיך מישהו אחר בכתיבה, ולעיתים זה דווקא מקל על הבחירות שלנו בכתיבה. לי, בכל אופן, אין מושג מה ההמשך של הקטע :)
פתחו את המשפטים הנ"ל לכדי קטע סיפורי קצר העונה על השאלות:
מי זה 'הוא'? מי הם 'כולם'? מדוע הסתכלו עליו? מי זה או מי זו 'קייל'? מה קרה לאחר מכן?



הציון הוא כזה:
50% כתיבה יצירתית ותקינה (כמובן).
50% דמויות מעניינות, מתוארות היטב, ועשירות המשתלבות היטב בעלילה.


לפטפוטים מחכימים עיצות והבנות לנספח

האתגר ינעל בי' בחשוון בחצות הליל
 
נערך לאחרונה ב:

מֶנַחֵם

קופי כובש, רייטינג מנצח
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
כתיבה ספרותית
פרסום וקופי
כולם הסתכלו עליו.

הוא נשם עמוק ודלה מתוכו פרצוף של 'לא אכפת לי ולא מרגש אותי בכלל' והמשיך.

הוא דמיין את קייל בעיני רוחו, שואב כוח. ותקווה.


את הנרתיק הוא ליטף ביד אחת, מסיר שכבה עבה של אבק. את הרוכסן פתח ביד השניה. כמה זמן חלף מהפעם הקודמת? שנתיים?! אלפיים?! וואו, איך שעולם מתהפך לו בחצי שנה.

הדרכון הקשיח דקר אותו חלושות מהכיס הימני. מנסה להסב את תשומת ליבו. אולי גואטמלה? אולי סיישל? גואה?

ושוב, בנצי דלה מאיפשהו את הפרצוף הכי קשיח בארסנל.

לא.

הוא נשאר כאן.

"אין צורך להפשיל שרוול, בנצי, כן?" גיחך לעצמו. אין מי שיכול היה לפספס את העיטור הצבעוני שהתווסף בקיבורת מאז הפעם האחרונה שהוא ביקר כאן.

ואף אחד לא פספס. הם חושבים שהוא לא שם לב ללחשושים הרמים, לקולות המהוסים, לעיניים הסקרניות ולמבטים המרחמים - כועסים.

לא שזה לא אכפת לו.

אבל הוא כאן. כדי להישאר. שולף את ה'של יד', דמעה חצופה ולא קשורה מרטיבה שני ריסים.

ואסור לדבר עכשיו, עד אחרי ה'של ראש'.

אבל הלב, לו מותר לדבר.

והוא מדבר.

וכשהלב מדבר, הוא לא משתמש עם מילים. הוא פשוט מוצף.

ואף אחד, מלבד הוא וק-לי.

לא יודעים את הסוד.
 

חודו של כל

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
כולם הסתכלו עליו.
הוא נשם עמוק ודלה מתוכו פרצוף של 'לא אכפת לי ולא מרגש אותי בכלל' והמשיך.
הוא דמיין את קייל בעיני רוחו, שואב כוח. ותקווה.


טוביה היה רגיל לזה שכשמסתכלים עליו הוא מאבד את הביטחון העצמי, אבל כל פעם מחדש הוא הופתע כמה זה משתק אותו, כמה הוא נכנס לסחרחורת בגלל זה.
אין ספור אימונים לא עזרו לזה, כל בוקר עמד מול המראה ודיבר ברהיטות, התאמן על הפרצוף של 'לא אפכת לי ולא מרגש אותי בכלל', אבל ברגע האמת זה לא עזר כלום. אפס. נאדה.
טוביה כבר היה על סף יאוש, נמאס לו לנסות, שבע כשלונות, רגע המשבר היה כשהכין שיעור לליל שבת למסור בבית כנסת קטן של 25 מתפללים, שיעור שהוא עבד עליו חודש, נושא שהוא ידע על בוריו ישר והפוך, וכשהגיע ליל שבת וטוביה נעמד מול הקהל הוא פשוט התאבן, שכח הכל, כאילו לא למד את הנושא מעולם.
הוא כבר חשב לעזור את זה לגמרי.

קַיֶיל

הכל השתנה מאז שטוביה הכיר את קַיֶיל וחבריו.

טוביה נכנס לעבוד בישיבה למתמודדים, ישיבה מאתגרת במיוחד, ישיבה שכל המוסכמות הקיימות לא קיימות בה..., זה לא היה לו קל, זה היה לו אפילו קשה, קשה מאד, אבל הזמן עשה את שלו, והאהבה האמיתית שהוא נתן להם, יחד עם העבודה העצמית שהוא עשה, התחילו להשפיע לטובה.

הראשון שהוא הרגיש שהיה שווה את כל המאמץ זה קייל, מיכאל במקור אבל הכינוי קַיֶיל היה השם השימושי, הדבר קרה במהלך אחד הטיולים כשהבחורים החליטו לשגע את הנהג הרוסי עד שיצא מדעתו באופן רשמי, אבל הנהג התגלה כסבלן בלתי ניתן לשיגוע, אגוז קשוח.
זה רק איתגר אותם יותר, הם עשו את כל מה שיכלו, כל השיטות המנוסות שעבדו על האנשים הכי קשוחים והכי רגועים, אבל הוא המשיך לחייך.
הקש ששבר את גב הגמל היה כשמיכאל מיודענו התחיל לשיר בקולי קולות "השם יתברך הוא תמיד אוהב אותי" אממה, מיכאל, על אף שהיה תימני, לא היה בעל חוש מוזיקלי מפותח, והנהג, מתברר שברוסיה הוא ניהל את אחת הלהקות המצליחות ביותר פיתח לעצמו שמיעה מוזיקלית רגישה במיוחד.
באיזה שהוא שלב הוא פשוט עצר את מיכאל ושאל אותו איך קוראים לו
"מיכאל" הוא ענה בגאווה.
ואז הנהג נתן משפט שהתברר כמשפט השנה בישיבה.
"קַיֶיל, אם לא יודעת לשיר, לא חייבים לשיר"
גלי הצחוק שנשמעו במיניבוס יצרו צונאמי...

מאז זה היה השם שלו, קַיֶיל, וככה טוביה הכיר אותו, לקח להם קצת זמן עד שהם מצאו ביניהם את הקליק, טוביה היה אשכנזי אמיתי ומיכאל תימני עוד יותר אמיתי, אבל גם על זה הם התגברו ולאט לאט נוצר ביניהם קשר חזק ובלתי ניתן לפירוד, קַיֶיל מצא בטוביה איש סוד, וטוביה השתדל לתת לו את כל הלב, וזה השפיע, קַיֶיל התקדם בצעדי ענק ועשה מהפכים שלא יאמנו, צלח את הנסיונות הכי קשים, הכי מאתגרים, התמודד עם הסטיגמות הכי חוסמות, עם שנים של חוסר אמון, עם אין ספור ייאושים ואכזבות, אבל הוא עשה את זה, הוא התהפך.

השיא היה בסוף הזמן כשקַיֶיל כתב חבורה ואפילו מסר אותה בפני כל הישיבה, טוביה לא יכל עוד, הוא קם לעבר קַיֶיל, ונתן לו חיבוק ענק במשך דקות ארוכות, חיבוק שקיפל בתוכו את כל ההאכזבות, את כל ההשפלות, את כל הנסיונות.

בבין הזמנים זה קרה, טוביה התבקש למסור שיחה לנערים בשכונה, לקרב אותם, לפזר עליהם חום ואהבה, לתת להם קצת משמעות.
הוא נכנס, חיכו לו שם כ20 נערים ועוד כמה אברכים שהיו שם בבית כנסת והיו עם עין אחת בספר ועין אחת בוחנת את האירוע...
הוא התכונן להתחיל עם הסיפור שהוא הכין, אבל שוב זה קורה, טוביה נאלם דום, השתתק, שכח הכל.

כולם הסתכלו עליו.
הוא נשם עמוק ודלה מתוכו פרצוף של 'לא אכפת לי ולא מרגש אותי בכלל' והמשיך.
הוא דמיין את קייל בעיני רוחו, שואב כוח. ותקווה.

אחרי חצי שעה טוביה פותח את העיניים ורואה עשרים וחמש בחורים מרותקים, וכמה אברכים שמתבוננים בו בהערצה.
 

חי מינץ

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
כולם הסתכלו עליו.

הוא נשם עמוק ודלה מתוכו פרצוף של 'לא אכפת לי ולא מרגש אותי בכלל' והמשיך.

הוא דמיין את קייל בעיני רוחו, שואב כוח. ותקווה.


כן! כדי שיהיה לו טוב הוא יעשה הכל!
--------------------------------------------------


יום קודם לכן

הדלת נטרקה בסערה.
"שלום אבא, שלום אמא" נשמעה צעקה מכיוון הדלת, וקייל פרץ אל הבית כמו רוח פרצים.
הוא הסתובב מפה לשם ומשם לפה, הפך את הסיר שהיה על האש ושפך על עצמו שמפו, ותוך שתי דקות הבית היה נראה כזירת קרב קשה במיוחד.
ליף ובאד הסתכלו אחד על השני בייאוש.
"לא נתת לו את הכדור היום בבוקר?" שאל ליף ומחה זיעה דמיונית ממצחו, "לכי תדעי מה הוא עולל היום בבית הספר; עוד מעט בטח נתחיל לקבל ד"שים"...
"מה פתאום? בטח שנתתי לו!" נזעקה באד.
"הבעיה היא שהכדור הזה כבר לא משפיע עליו כמעט, ואין לנו עדיין אישור לכדור החדש".
קול נפץ חזק נשמע מגזרת חדר השינה.
ליף ובאד פתחו בנוהל בקרת נזקים מהירה, פעולה שדורשת קור רוח יוצא מגדר הרגיל ועצבי ברזל.
בסיום החקירה הותר לפרסום שהלך לעולמו מדף המבשמים היוקרתיים של באד הי"ד.
"אני לא עשיתי כלום" טען קייל בחקירה להגנתו.
"רק רציתי להגיע למדף הגבוה כדי להוריד את הכדור שלי שנתקע שמה, אז טיפסתי על המדפים ופתאום המדף הזה התהפך; אני לא אשם!!!!".
ליף היה נראה לפני התמוטטות עצבים.
"תירגע, הוא באמת לא אשם - זו ההפרעה שלו שאשמה" לחשה לו באד.
"לא, המדינה אשמה! כי היא לא מאשרת לנו את הסבסוד לכדורים החדשים שעושים פלאות!" צרח ליף.
צלצול הפלאפון קטע את צווחותיו.
על הקו היה מנהל בית הספר.
ליף ענה.
באד לא הצליחה לשמוע מבעד לשפופרת, והתחילה לסמן סימונים נואשים לליף שישים על רמקול.
וליף כמובן לא הבין מה היא רוצה ממנו.
באד התייאשה.
ככל שהשיחה התקדמה היה נראה שליף הולך ונובל, הולך ושוקע לתוך עצמו.
"טוב, שיהיה לך יום טוב" סיים ליף את השיחה.
"מה הוא אמר" שאלה באד בסקרנות.
"בקיצור נמרץ, הוא אמר שקייל רצה להדגים איך נראית היום רצועת עזה, אז הוא הסתובב בכל הבנין והרס מכל הבא ליד, ולכן הוא מורחק מהבית ספר עד שיימצא לו טיפול מתאים".
"חייבים להשיג את האישור מביטוח לאומי לכדורים החדשים!" אמרה באד.
"נכון!, עכשיו אני נזכר שמישהו אמר לי היום שיש מומחה גדול למיצוי זכויות בביטוח לאומי, אלך עכשיו להיפגש איתו", אמר ליף.
"מיץ וזכויות? מה זה? לא שמעתי אף פעם על מיץ כזה!" תמהה באד.
"לא משנה" ענה ליף שגם לא היה בטוח שהוא יודע איזה מיץ זה ויצא אל המומחה שזאי שמירי.
כעבור שעתיים הוא חזר.
"מה הוא אמר?" התנפלה עליו באד.
"רגע, קודם תתני לי דו"ח נזקי קייל מפורט" ענה ליף.
"שתי נורות נופצו, שתי מעדנים נמרחו על השכן מר סמירד, ארונות המטבח רוקנו מכל תוכן, והשמיכות הפכו למדורת ל"ג בעומר ספונטנית במרפסת".
ליף נאנח בייאוש. "טוב, המומחה אמר שבדרכים הרגילות אין שום סיכוי שנקבל אישור. אבל מחר הולך להיות כנס גדול של בכירי המחלקה לביטוח רפואי של הביטוח הלאומי, ואם אצליח להכנס לשם ולדבר איתם יש סיכוי קלוש שהם יסכימו".
"אז מה אתה הולך לעשות?".
בוודאי שאני אהיה שם, אני רק צריך למצוא איך - אבל בשביל קייל אני אעשה הכל!".
----------------------------------------------------------------
למחרת
המומחה האגדי לטיפול במטופלים חמומי מח עקב מבוך בירוקרטי סיים את נאומו.
המנחה רצה לעלות לבמה ולהזמין את המרצה הבא, כשלפתע נפער חור בתקרה וממנו השתלשל אדם.
הוא נעמד ליד המיקרופון, והסתכל לעבר כל המומחים שישבו בפיות פעורים.
"שלום לכולם, אני ליף. נעים מאד".

כולם הסתכלו עליו.

הוא נשם עמוק ודלה מתוכו פרצוף של 'לא אכפת לי ולא מרגש אותי בכלל' והמשיך.

הוא דמיין את קייל (כשהוא חוזר מהבית ספר רגוע ושליו) בעיני רוחו, שואב כוח. ותקווה.


כן! כדי שיהיה לו טוב הוא יעשה הכל!

"אני יודע שמה שעשיתי זה לא מקובל, ואולי גם עבירה על החוק, אבל אני מבקש שתקשיבו לי עד הסוף".
ליף הסתכל בתחנונים אל עבר המנחה, שלמרבה ההפתעה הנהן לו בראשו וסימן לו עם היד שיש לו חמש דקות.
"יש לי בן בשם קייל, ולא - אין לו שום קשר לכרוב.
הוא סובל מהפרעת קשב וריכוז חמורה במיוחד, שאם היא לא מטופלת עלות הנזקים שהוא יכול לגרום בחצי שעה יכול להגיע לאלפי שקלים.
עד היום הוא טופל בכדור הרגיל וזה עשה פלאות, אבל לפני כמה שבועות הכדור הפסיק להשפיע.
מהבירורים שערכתי עלה שרק הכדור החדש יכול לעזור לו.
אבל כידוע לכם הכדור הזה עולה הון תועפות, ולכן פניתי אליכם כדי שתאשרו לי את הסבסוד.
ולא אישרתם לי, וכל הקשרים שניסיתי להפעיל גם לא עזרו.
ולכן החלטתי להגיע היום כדי להראות לכם כמה זה חשוב לי ולקייל.
אני לא עושה דברים כאלה בדרך כלל, אבל כדי שיהיה טוב לקייל אני מווכן לעשות הכל!
ולכן אני מתחנן בפניכם, אנא! תאשרו לי את הסבסוד!".
ליף סיים את דבריו, וכל הנוכחים קמו על רגליהם ומחאו כפיים במשך דקות ארוכות.
יו"ר המחלקה עלה לדוכן הנואמים, חיבק את ליף ואמר "אחרי שהפגנת מסירות אבהית מרשימה כל כך, אני לא יכול להגיד לך לא, ולכן אני מאשר!".
כל הנוכחים נעמדו שוב ומחאו כפיים.
ליף מחה את דמעות השמחה מעיניו, ומיהר להתקשר לבאד כדי לבשר לה את הבשורה המשמחת.
וגם שנים רבות לאחר מכן, בכל פעם שהתקיים הכנס בדקו לפני שאי אפשר לפרוץ דרך התקרה, כדי שלא יצטרכו שוב לאשר למישהו את הסבסוד.
 

מה שניחשת

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
כולם הסתכלו עליו. הוא נשם עמוק ודלה מתוכו פרצוף של 'לא אכפת לי ולא מרגש אותי בכלל' והמשיך. הוא דמיין את קייל בעיני רוחו, שואב כוח. ותקווה.
זמזום עמלני המשיך לרחוש באולם. שאר הנערים הורידו אט אט את מבטם, מתרכזים בעבודתם.
הוא חרק שיניים בשקט, מתעלם מויקטור אדום הפנים שעמד מאחוריו, ממתין להתפרצות.
ידיו חזרו לבדים, מתעסקות. הם צריכים כבר לקלוט שהוא כאן כדי להשאר, אין לו אפשרות אחרת.
רק בזכות קייל הוא מצליח לשרוד פה שעה אחרי שעה יום אחרי יום. אם לא היא- הוא מזמן היה נשבר.
***
דלת הכוך נפתחה, גרגרי אבק מרקדים מקרני השמש שחדרו פנימה.
"קיילי קייל, את פה?" הוא קורא פנימה, סוגר אחריו את הדלת בעדינות. מאוחר עכשיו, היא בטח נרדמה כבר.
קולות תזוזה נשמעו מפנים הכוך. גוש שמיכות נע. "מאירקה, הגעת!" פניה מאירות אליו, סמוקות.
הוא מתיישב לידה, מחייך אל אף העייפות. "למה לא הלכת לישון קייל?" זרועותיה הקטנות עוטפות את גבו. "דאגתי לך" היא צייצה. "וגם הייתי רעבה". הוא חיבק את הגוף הקטן, מצמיד אותו אליו. "אני ממש מצטערת דבשית שלי.." הוא נשך שפתיים, רואה אותה סוקרת בשימת לב את המכות שעל פניו, מצחה מכווץ. גיחוך מר נוצר בו. תינוקת שהחיים ביגרו אותה.
"אל תדאגי לי קיילי, זה עוד מעט יעבור--" ידו התרוממה למצחו, מסתירה למחצה את השריטה הגדולה. "בעזרת השם"
"גם על הרגל שלך אמרת שזה עוד מעט יעבור ואתה עדיין צולע" היא מעירה בתבונה, ידה מלטפת אותו.
מאירקה נאנח. קייל לא צריכה לדעת כיצד הוא נאחז בשיניים בעבודת המתפרה הנוראית הזו.
"זה לא משנה עכשיו" החיוך מנסה לחזור לפניו "העיקר שיש עבודה ויש כסף. נכון? יש אנשים שאין להם אפילו את זה.." הוא מזכיר. "נכון" מהנהנת קייל, דוחפת אצבע לפה. משקל שבע שנותיה ניכר עליה פתאום. מרגיע אותו.
"הבאתי אבל לחם קייל. אפילו עם ריבה!" הוא קורא, מנסה להכניס בה מעט עליצות.
היא מרימה אליו עיניים עגולות ותמות. "תודה מאירקה, אבל תדע שאתה הכייי טעים לי" עיניו מחייכות, צחוק הבס שלו מתערב בצחוק הפעמונים שלה, מטהר את הכוך הקטן שלהם. מנחם.
 

מוז'יניקית

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
כולם הסתכלו עליו. הוא נשם עמוק ודלה מתוכו פרצוף של 'לא אכפת לי ולא מרגש אותי בכלל' והמשיך. הוא דמיין את קייל בעיני רוחו, שואב כוח. ותקווה.

הוא המשיך לנגוס במנה במבטו המתריס, מוחו מדמיין את הרגע שיפגוש שוב את קייל, יתענג על טעמו המשובח בכל הנוגע לאוכל. זה שווה את זה.

"מייק הורנפלד!" הרעים קול הבס של טוביאס, לאחר שהאורח המהודר יצא מהחדר במבט סולד. הוא ליכסן את מבטו לכיוון הגבר רחב הכתפיים. "מה", אמר בחוסר אכפתיות, מתעלם מהנוכחים האחרים.

"מתי תבין שאתה- לא- יכול- לאכול- בזמן- שנורמן- נמצא- פה!!", טוביאס התקדם לעברו בתנוחה מאיימת.

"היי, טובי, תרגיע. נורמן צריך להבין שהוא לא מי יודע מה. זכותי לעשות כל מה שבאלי בכל זמן ובכל מקום, קלטת?", הוא המשיך, מדבר בעיקר אל בני גילו שעמדו מאחורי טוביאס במבטים מזועזעים.

"אבל נורמן הוא המפקח! וזה שכולנו קוראים לו בשמו הפרטי לא אומר שהוא לא אחראי על התקציבים! אתה רוצה שבגללך כל התכנונים ילכו לפח?!", חמתו של טוביאס בערה בו, ותנועותיו נעשו עצבניות.

"מה יש'ך, טובי, אמא אמרה לי לאכול משהו לפני שאני הולך לקייל, אי אפשר ככה לבוא על בטן ריקה!", הוא המשיך לנגוס במתאבן בהתעלמות מוחלטת מהסיטואציה.

"לא מעניין אותי לא אמא ולא קייל הזה שלך! השגעונות שלך עלו לי לראש! יודע מה- אם כל כך דחוף לך ללכת לקייל- עוף מפה, והרגע!", שאג טוביאס בעצבים, ידו המצביעה לכיוון הדלת רועדת בזעם.

פיו נפער בתדהמה. זה לא קרה לו מעולם. טוביאס נותן לו לצאת לפני סוף היום!

הוא לא בזבז זמן, חטף את התיק שלו ואת שאריות האוכל ורץ החוצה. בדרך לקייל.

דמיונו הפורה השתולל כשתכנן את המפגש החוזר עם קייל. אמא לא הצליחה להשיג אותו המון זמן, והנה, הגיע הרגע.

הוא פרץ לבית, והריח המגרה גירה את בלוטות הטעם שלו. זרק את התיק לחדר המבולגן ורץ למטבח.

קייל חיכה לו שם, עם חיוכו המזמין וריחו המשכר. הוא התיישב ליד השולחן, ונשם עמוקות.

"הי, קייל", לחש בחיבה לכרוב הממולא ששכן לבטח בצלחת. "רק אתה יודע כמה חיכיתי לך, חבר".


שתי דקות לאחר מכן, הצלחת הייתה ריקה, וחולצתו של מייק מוכתמת בגווני אדום- כתום.

מייק
1730229635866.png
 
נערך לאחרונה ב:

חני גרשון

משתמש רשום
כתיבה ספרותית
"אתה לא תעשה את זה". מבטו של קייל רציני עד אימה.
הוא מחפש שניות ארוכות אחר ההבהוב המוכר בעיניו הרכות בדרך כלל של המנטור שלו. ורק אז הוא מפנים שקייל לא מתבדח.
לא הפעם.
"אני שומע", קולו של סימון קריר במקצת, למרות שהוא נאבק לשמור על פני פוקר. "תודה".
קייל נאנח. "אני יודע שאתה תעשה מה שאתה רוצה ממילא, סימון. אבל תחשוב על זה שוב. בבקשה".
אם המנטור האגדי מתחנן, סימן שהוא באמת על הקצה.
ולמרות שהוא הקדיש לנושא שתי לילות רצופים ואת הימים שביניהם – הוא מתרכך. "אני אחשוב".

הוא הולך במורד המסדרונות השקטים, הנוצצים. מהרהר בכאב שזאת הפעם האחרונה לו לחצות אותם בגאווה, נושא תג עם פס אדום. חלום של כל חוקר. פירסט קלאס. ליבו הולם בין צלעותיו כמו שמעולם לא עשה. הוא, מטובי החוקרים של משטרת טקסס, מפחד.
לא, לא מפחד. הוא מעביר יד על מצחו, מופתע לגלות שהיא לחה. לחה מאוד.
הוא מתוח. מתוח, וחושש מתגובתם של מפקדיו וחבריו לצוות. אפילו המנטור שלו לא הסכים איתו, למרות הידידות רבת השנים שביניהם.
וכמו שהוא מעולם לא הפסיק להיות המנטור שלו, גם עכשיו הוא שואב ממנו כוח. זה הוא, ולא אחר, שלימד אותו לעשות מה שנכון. לא להיכנע לאיומים. לא להירתע.
כשידו השמאלית תקועה בכיסו הוא נעצר מול דלת מוכרת, ודפק עליה בשקט.
"איחרת", פניו של מפכ"ל המשטרה חמורות סבר כשפתח בפניו את הדלת. הוא ולא אחר.
גוש כיווץ את בטנו של סימון כשצעד פנימה בכתפיים יציבות, מבטו משוטט בסמכותיות הטבועה בו על פני היושבים סביב שולחן הדיונים הגדול. הכיסא שלו היה ריק, צמוד ללוח העץ המשוח בלכה. אף אחד לא נגע בו.
הוא כחכח בגרונו. בדיוק כמו שאמורים לעשות, כשבאים להצהיר בדרמטיות. זה בא בטבעי. "בהחלט. רציתי לוודא שיש לי את תשומת הלב של כולם, להודעה שאני עומד להודיע".
דממת אלחוט השתררה.
הנשימה העמוקה שהוא היה צריך לקחת לא הייתה כדי לסייע לו להתמודד עם עיניו היוקדות מזעם עצור של מפקדו הישיר או עם תווי פניו הקפואים של המפכ"ל. הוא צריך אומץ, ואת כל האומץ שהוא יכול לגייס, כדי לגדוע את עתידו.
"מישהו כאן בחדר, ואין לי מושג מי, התלבש על תיק היופריטיס". סימון נעץ מבט שליוו במפכ"ל, אבל בעצם דיבר לנוכחים כולם. "אותו ג'ון דו החליט לקבור את התיק, וכיוון שאני הוא הממונה החוקי עליו – אני לא מוכן להמשיך ולסייע בעקיפין. איך כתוב בתנ"ך? 'ידינו לא שפכו את הדם הזה'. אז אני בחוץ. אחזור לתפקידי שיטור רגילים".
כולם הסתכלו עליו. הוא נשם עמוק ודלה מתוכו פרצוף של 'לא אכפת לי ולא מרגש אותי בכלל' והמשיך. הוא דמיין את קייל בעיני רוחו, שואב כוח. ותקווה.
כן, הוא יעשה את הדבר הנכון. תודה, קייל, על האימון חסר הפשרות.
אולי מישהו בחדר ייקח על עצמו את הטיפול בנושא. לא ייתן למושחת לקבור את התיק.
והוא?
הוא יתמודד עם פירות הבחירה שלו.
עיניהם של המפכ"ל וסגנו נפגשו לרקע קצרצר. "שב", פקד המפכ"ל בנוקשות. "אמנם הגבול המקסיקני הפרוץ הינו נושא חשוב מאוד", המשיך בטבעיות, מפנה את פניו אל היושבים סביב השולחן, "אך אין ספק שתיק היופריטיס חשוב יותר. סימון, שתף אותנו בפרטים שאינם ידועים לנו".
 

מימיי

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
פרסום וקופי
כולם הסתכלו עליו. הוא נשם עמוק ודלה מתוכו פרצוף של 'לא אכפת לי ולא מרגש אותי בכלל' והמשיך. הוא דמיין את קייל בעיני רוחו, שואב כוח. ותקווה.
אחד החוקרים שמולו מתקרב בצעדים מאיימים ולוחש לו בעריסות שאם לא ימחק את הפרצוף הזה, הוא ידאג שבשעות הקרובות הפנים שלו יהיו נפוחות.
אחרי שלושים שניות הוא קולט שהחוקר לא מאיים סתם. האגרוף שהתנגש לו בפנים משאיר סימני דם מהאף ועין שמתנפחת במהירות.

אחרי חקירה נוקבת הוא חוזר לתא.
התא שלו, כמה הוא נעים לעומת חדר החקירות הנורא, וכמה הוא מזעזע ליד הסוויטה המפנקת שמחכה לו בבית, ואולי התחכה לו לנצח. יחד עם קייל.
הוא עולה לדרגש העץ העלוב שלו, מנסה להירדם ולא מצליח, מחשבה רודפת מחשבה שרודפת מחשבה, חש שאט אט שפיותו נלקחת ממנו.
כדי שלא ישכח מי הוא באמת, הוא החל לשנן את קורות חייו.
''אני ג'ון קונלי, אשתי זאת סטי ויש לנו בת אחת. קייל''.
ברגע שג'ון הזכיר את קייל, דמעות זלגו מעיניו.
קייל שלו גדלה לאבא מכור, אבא שלא מצליח לשלוט בעצמו ועושה שטויות נוראיות שלא ברצונו.
ילדה אומללה, אבא שלה חודש בכלא ושבוע בבית, אלו חיים יש לבת שלו?
בכי מטלטל ממלא את התא המצחין.
ג'ון בוכה את העבר, את ההווה.
ומתוך הבכי הזה הוא נרדם.
הסוהר שבא להעיר אותו בבוקר מצא אותו ער, רטוב מדמעות, אבל עם עיניים חדורות מטרה ותקווה.
אני אצא מכאן, ג'ון חושב לעצמו, למען קייל.
 

אוראל סולטן

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
כולם הסתכלו עליו. הוא נשם עמוק ודלה מתוכו פרצוף של 'לא אכפת לי ולא מרגש אותי בכלל' והמשיך. הוא דמיין את קייל בעיני רוחו, שואב כוח. ותקווה.

''נו, מתי אתה מסיים?" המשיך להביט בו מוסטפה בדאגה, "כבר פעם שמינית שאני אומר לך שהסיפור צריך לצאת עד סוף החודש!"

"אני רואה שאתם לא מבינים פרצופים", השיב להם בזעם מתריס, "אתם לא מבינים שאני לא כותב סיפורים בשביל קהילת כתיבה של גויים?"

"אז לאיזו קהילה אתה כן כותב?" שאל ג'ון, האמריקאי שבחבורה.

קהילה יהודית ייחודית לכתיבה, בראשי תיבות קיי"ל. אבל הם מעדיפים לקרוא לעצמם 'קהילת כתיבה מקצועית'".

"איפה הם נמצאים?" הסתקרן צ'אנג מלוכסן העיניים.

"בפרוג".

"פרוג?" תמהו כולם.

"כן, זה איזה מין אתר כזה ליהודים אורתודוקסים, יש בו קהילת כתיבה. אבל עזבו, אתם ממילא לא תבינו משם כלום אם אתם לא יהודיים".

הוא חמק משם מיד, ממהר להיכנס לקהילת הכתיבה המקצועית, ולרשום שם את מאורעות יומו האחרון תחת שם הניק @אוראל סולטן ...
 

אולי מעניין אותך גם...

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק קיט נ'

קה נֵר לְרַגְלִי דְבָרֶךָ וְאוֹר לִנְתִיבָתִי:קו נִשְׁבַּעְתִּי וָאֲקַיֵּמָה לִשְׁמֹר מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ:קז נַעֲנֵיתִי עַד מְאֹד יי חַיֵּנִי כִדְבָרֶךָ:קח נִדְבוֹת פִּי רְצֵה נָא יי וּמִשְׁפָּטֶיךָ לַמְּדֵנִי:קט נַפְשִׁי בְכַפִּי תָמִיד וְתוֹרָתְךָ לֹא שָׁכָחְתִּי:קי נָתְנוּ רְשָׁעִים פַּח לִי וּמִפִּקּוּדֶיךָ לֹא תָעִיתִי:קיא נָחַלְתִּי עֵדְוֹתֶיךָ לְעוֹלָם כִּי שְׂשׂוֹן לִבִּי הֵמָּה:קיב נָטִיתִי לִבִּי לַעֲשׂוֹת חֻקֶּיךָ לְעוֹלָם עֵקֶב:
נקרא  6  פעמים

לוח מודעות

למעלה