כולם הסתכלו עליו.
הוא נשם עמוק ודלה מתוכו פרצוף של 'לא אכפת לי ולא מרגש אותי בכלל' והמשיך.
הוא דמיין את קייל בעיני רוחו, שואב כוח. ותקווה.
טוביה היה רגיל לזה שכשמסתכלים עליו הוא מאבד את הביטחון העצמי, אבל כל פעם מחדש הוא הופתע כמה זה משתק אותו, כמה הוא נכנס לסחרחורת בגלל זה.
אין ספור אימונים לא עזרו לזה, כל בוקר עמד מול המראה ודיבר ברהיטות, התאמן על הפרצוף של 'לא אפכת לי ולא מרגש אותי בכלל', אבל ברגע האמת זה לא עזר כלום. אפס. נאדה.
טוביה כבר היה על סף יאוש, נמאס לו לנסות, שבע כשלונות, רגע המשבר היה כשהכין שיעור לליל שבת למסור בבית כנסת קטן של 25 מתפללים, שיעור שהוא עבד עליו חודש, נושא שהוא ידע על בוריו ישר והפוך, וכשהגיע ליל שבת וטוביה נעמד מול הקהל הוא פשוט התאבן, שכח הכל, כאילו לא למד את הנושא מעולם.
הוא כבר חשב לעזור את זה לגמרי.
קַיֶיל
הכל השתנה מאז שטוביה הכיר את קַיֶיל וחבריו.
טוביה נכנס לעבוד בישיבה למתמודדים, ישיבה מאתגרת במיוחד, ישיבה שכל המוסכמות הקיימות לא קיימות בה..., זה לא היה לו קל, זה היה לו אפילו קשה, קשה מאד, אבל הזמן עשה את שלו, והאהבה האמיתית שהוא נתן להם, יחד עם העבודה העצמית שהוא עשה, התחילו להשפיע לטובה.
הראשון שהוא הרגיש שהיה שווה את כל המאמץ זה קייל, מיכאל במקור אבל הכינוי קַיֶיל היה השם השימושי, הדבר קרה במהלך אחד הטיולים כשהבחורים החליטו לשגע את הנהג הרוסי עד שיצא מדעתו באופן רשמי, אבל הנהג התגלה כסבלן בלתי ניתן לשיגוע, אגוז קשוח.
זה רק איתגר אותם יותר, הם עשו את כל מה שיכלו, כל השיטות המנוסות שעבדו על האנשים הכי קשוחים והכי רגועים, אבל הוא המשיך לחייך.
הקש ששבר את גב הגמל היה כשמיכאל מיודענו התחיל לשיר בקולי קולות "השם יתברך הוא תמיד אוהב אותי" אממה, מיכאל, על אף שהיה תימני, לא היה בעל חוש מוזיקלי מפותח, והנהג, מתברר שברוסיה הוא ניהל את אחת הלהקות המצליחות ביותר פיתח לעצמו שמיעה מוזיקלית רגישה במיוחד.
באיזה שהוא שלב הוא פשוט עצר את מיכאל ושאל אותו איך קוראים לו
"מיכאל" הוא ענה בגאווה.
ואז הנהג נתן משפט שהתברר כמשפט השנה בישיבה.
"קַיֶיל, אם לא יודעת לשיר, לא חייבים לשיר"
גלי הצחוק שנשמעו במיניבוס יצרו צונאמי...
מאז זה היה השם שלו, קַיֶיל, וככה טוביה הכיר אותו, לקח להם קצת זמן עד שהם מצאו ביניהם את הקליק, טוביה היה אשכנזי אמיתי ומיכאל תימני עוד יותר אמיתי, אבל גם על זה הם התגברו ולאט לאט נוצר ביניהם קשר חזק ובלתי ניתן לפירוד, קַיֶיל מצא בטוביה איש סוד, וטוביה השתדל לתת לו את כל הלב, וזה השפיע, קַיֶיל התקדם בצעדי ענק ועשה מהפכים שלא יאמנו, צלח את הנסיונות הכי קשים, הכי מאתגרים, התמודד עם הסטיגמות הכי חוסמות, עם שנים של חוסר אמון, עם אין ספור ייאושים ואכזבות, אבל הוא עשה את זה, הוא התהפך.
השיא היה בסוף הזמן כשקַיֶיל כתב חבורה ואפילו מסר אותה בפני כל הישיבה, טוביה לא יכל עוד, הוא קם לעבר קַיֶיל, ונתן לו חיבוק ענק במשך דקות ארוכות, חיבוק שקיפל בתוכו את כל ההאכזבות, את כל ההשפלות, את כל הנסיונות.
בבין הזמנים זה קרה, טוביה התבקש למסור שיחה לנערים בשכונה, לקרב אותם, לפזר עליהם חום ואהבה, לתת להם קצת משמעות.
הוא נכנס, חיכו לו שם כ20 נערים ועוד כמה אברכים שהיו שם בבית כנסת והיו עם עין אחת בספר ועין אחת בוחנת את האירוע...
הוא התכונן להתחיל עם הסיפור שהוא הכין, אבל שוב זה קורה, טוביה נאלם דום, השתתק, שכח הכל.
כולם הסתכלו עליו.
הוא נשם עמוק ודלה מתוכו פרצוף של 'לא אכפת לי ולא מרגש אותי בכלל' והמשיך.
הוא דמיין את קייל בעיני רוחו, שואב כוח. ותקווה.
אחרי חצי שעה טוביה פותח את העיניים ורואה עשרים וחמש בחורים מרותקים, וכמה אברכים שמתבוננים בו בהערצה.
הנושאים החמים
הנושאים החמים
