בס"ד
כולם הסתכלו עליו. הוא נשם עמוק ודלה מתוכו פרצוף של 'לא אכפת לי ולא מרגש אותי בכלל' והמשיך. הוא דמיין את קייל בעיני רוחו, שואב כוח. ותקווה.
אם היה מביט עליו בעיני הבשר שלו באותו הרגע, כנראה שהיה שואב רק ייאוש וחרדה, לכן הוא נשאר עם הגרסה שבעיני רוחו.
"אוקי דַאמִי", הוא מלמל לעצמו, כמו שתמיד עשה כשהיה לחוץ
"אתה חייו לתת את הנאום של החיים שלך, כי אם לא תשמיט פה את הלסתות של כולם, ישמיטו את הלסת של קייל בלווי של הפה, האף, העיניים ומה שנשאר מהשיער שלו. קלי קלות, בכלל לא מלחיץ, בקטנה, מי לא יכול לעשות את זה?"
בצורה מפתיעה, הביצים והעגבניות הרקובות שנזרקות לעברו מכל עבר מההמון המתפקע, לא שיפרו את מצב רוחו.
הוא כחכח בגרונו פעמיים לפני שנעמד לפני הפודיום המאולתר, קייל זקר לעברו שני אגודלים לעידוד מבעד לחורי הגליוטינה.
יומיים קודם לכן
היום התמזל מזלו של דאמי להתעורר בקרבת השוק, כך שהיו לו הרבה אפשרויות להשיג את מחייתו.
מאז שאיבד את הוריו לפני שנתיים, הוא הפך לנווד, כשבכל בוקר מחדש הוא לא יודע איפה יניח את ראשו לשנת הלילה היום. אפשר לקרוא לזה סוג של שגרה.
"ביטחון, יציבות ומשפחה תומכת זה לחלשים", לחש דאמי לעצמו בכל ערב כשהיה עובר בשדרות המגורים, הצחוק והחמימות המשפחתית בליווי ריח הארוחות המבושלות גרמו לליבו ולקיבתו לקרקר יותר מתמיד, כך ניסה לעודד את עצמו, לא בהצלחה מרובה למדי, אבל תמיד שווה לנסות.
"סליחה גבירתי" הוא פנה אל הקשישה בדוכן התפוחים.
"את מכירה כאן אדם בשם ג'ון סמית'?" בכוונה הוא בחר את השם הנפוץ ביותר שהכיר, אין פעם אחת בה הוא איכזב אותו.
"ימינה ושמאלה ברחוב הבא, ילדי" היא ענתה במהירות ופנתה ללקוח המתקרב.
"אני זקוק לכמות גדולה של תפוחים, בכמה מסתכם הדוכן שלך?" שאל האדון הגבוה.
"50 תפוחים בדיוק, אדוני" היא השיבה.
"49 למעשה" רצה דאמי לומר לפני שהוא וכיסו התפוח התרחקו מהמקום.
בעולם בו אדם לאדם זאב, צדק לא ישאיר אותו שבע. הוא לא מכנה את מעשיו כגניבה, אלא כהלוואה, הוא יחזיר את הכול ביום מן הימים, אולי, בגלגול הבא.
שטיחון קטן ומפואר לכד את עינו מהדוכן הסמוך, אחד כזה יפרנס אותו לזמן רב אם ימכור אותו במקום המתאים.
בזמן שהביט לכל הצדדים הוא שלף במהירות את ידו ולקח את השטיחון, הוא אל הצליח למשוך אותו, משהו הדביק אותו למקום. כשהרים את עיניו הוא ראה את ידו החסונה של בעל הדוכן אוחזת בשטיחון בצד השני.
"ג-נ-ב, ג-נ-ב" קולו הצווחני נישא ברחבי השוק.
דאמי חשף חיוך מובך מלא שיניים, ונמלט מהמקום בזריזות חתולית.
היום זה לא יספיק, הוא הגיע למסקנה ששמע את פסיעותיהם של שלושה שוטרים חסונים מאחוריו.
הוא הכפיל את מהירותו, פנה בחדות בסמטאות, נכנס בפינות צרות וקפץ מעל גדרות, אבל השוטרים היו מאומנים ממנו.
בהחלטה של רגע הוא פנה ימינה לסמטה ארוכה וחשוכה, בתקווה ששם השוטרים לא ימצאו אותו. הוא רץ בלי לראות לאן הוא הולך, קולותיהם של השוטרים התרחקו ממנו ובדיוק כשהתקווה נראתה באופק, כל מהירותו נבלמה בקיר לבנים, מבוי סתום.
ההתנגשות הייתה קולנית ותוך שלוש שניות הוא שמע את קולותיהם של השוטרים יותר ויותר מקרוב.
אין לאן לברוח, נראה שברור מי המנצח היום בשוטרים וגנבים.
בדיוק שנייה לפני שהושיט את ידיו לאזיקה, כדי למנוע מעצמו כאב מיותר, יד עלומה הגיע משום מקום ושלפה אותו משם.
חושך, עשן, ורעש בלתי נפסק, זה כל מה שהצליח דאמי לחוש כשנכנס אל המבנה שגאל אותו. הוא יכול היה לשמוע את קולות השוטרים מהדהדים הרחק ממנו באכזבה.
קופסה מוזרה, אותה לא ראה מעולם, בה לכודה אש הופיע כשני סנטימטרים מפניו, מובילה אחריה פנים קטנות ומצומקות עם שני עיניים חומות גדולות ובורקות.
דאמי קפץ אחורה בבהלה.
"אז, צעירצ'יק" הדמות התזזיתית שאלה אותו בגבה אליו.
"זה לא קצת מאוחר מדי בשביל להסתבך בצרות הערב?"
בזמן שדאמי ניסה לעכל את מצבו החדש, מושיעו כבר הספיק לטפס על סולם רעוע, לטפל במשהו לא ברור בתקרה, ובבת אחת החדר כולו נמלא אור.
עכשיו מקור הרעש ברור, היכן שלא הניח את עיניו, ראה דאמי גלגלי שיניים בכל הגדלים והצבעים שהסתובבו ללא הפוגה, ממלאים את החדר בעשן סמיך ומאובק.
החל משלוש פלטות מתכת עם ספוג בקצה ש נעו בצורה ספירלית וקרצפו את מגדל הכלים בכיור בסרט נע, דרך עמוד עץ ענק בעל שלושה להבים שהפיח רוח נקייה בחלל החדר, שום דבר בחדר סביבו לא היה כמו שהכיר, הכול זז ופעל בדרך מסתורית ומכושפת,, הוא לא יכול היה להתיק את עיניו מהמחזה.
"הי, פשפשון" צעק לעברו בעל הבית.
"כולא הזבובים עדיין בפיתוח, אז אני ממליץ לסגור את הפה" דאמי הנהן וסגר את לסתו שנשמטה.
"אה.. אדוני" הוא פנה אל הדמות המשונה ביותר שנתקל בה מעודו, הוא היה בגובהו בדיוק, למרות שדאמי היה רק ילד בן שלוש עשרה. על שיערו האפור והדליל עמדו זוג משקפיים ענקיות בכלות שלוש שכבות של עדשות בצבעים שונים. אל מותניו הייתה מחוברת חגורת עור עבה בה היו נעוצים כלי עבודה שונים, מחזיקה את בגדיו שהיו גדולים מאוד מכפי מידותיו.
"תוכל אולי לומר לי כיצד אוכל לצאת מהעיר בלי שאף אחד יראה אותי" האמת היא שלא הייתה לו ברירה, כי אם הייתה לא, לא היה פונה אל האיש, חזותו הפחידה אותו מעט.
"ומדוע שתרצה לעשות את זה?" מסתבר שגם הכיסא עליו ישב לא היה רגיל, מכיוון שבבת אחת קפץ האדון עם הכיסא מהקצה השני של החדר לעבר דאמי, מתבונן עליו בעיניים עמוקות וטובות.
"אה... אני והמשטרה לא בקשרים כל כך טובים" הוא גמגם את המשפט החוצה.
"הבנתי, יש לך הספקים צעירצ'יק, אתה יודע מה, גם אני עוזב את העיר הלילה, אלווה אותך" אשר יגור לו בא לו.
מה שהיה חסר לא ברזומה זה להיתקע עם זקן מטורלל שאי אפשר לצפות את הפעולה הבאה שלו.
"לא... אדוני, ממש אין צורך, אני לא רוצה להטריח, וגם, אני ממש ממהר, ייקח לך זמן לארוז את הכול".
"שטויות, שתי דקות ואני מוכן ליציאה, רק תן לי כמה שניות, ומומלץ שתחזיק חזק" דאמי הביט סביבו וחיפש דרך מילוט.
"להחזיק חזק במה" הוא צעק אליו, ולפני שהספיק לגמור את המשפט כבר הספיק לקפץ לחצר האחורית.
"מומלץ בגלגל הגדול על הקיר המזרחי.... רק, צריך, לשחרר, את, פו, המוט, העקשן, הזה, או, סוף סוף".
מבלי שיכל להתכונן לזה, הרצפה התחיל לרעוד, לעלות ולרדת, עד שבקול חבטה עמומה ארבעה גלגלים עצומים הופיע בארבעת דפניה החיצוניים של הבקתה.
הבית התחיל להידרדר לאחור, לעבר ירכתי הגבעה עליה היה ממוקם.
"אה.... אדוני, זה היה אמור לקרות" הוא צעק בפאניקה למבוגר שנתלה על החלון האחורי.
"וודאי פשפשון, תפוס את ההגה וסובב אותו שמאלה, שמאלה" דאמי חיפש נואשות אחר החפץ העגול. שברירי שנייה לפני שהידרדרו לנהר, תפס דאמי את ההגה וסובב אותו שמאלה, לא מאמין למראה עיניו, הוא נסע, בלי סוסים ובלי עגלון, אם חייו לא היו תלויים בהגה שלפניו, היה מרשה לעצמו להתעלף.
הבית המשיך להתגלגל בהמשך הרחובות הנטושים, מעיף בוץ ואבק לכל עבר, מזל שאין להם קהל צופים.
"ככה, פשפשון, מרגישים בחיים" הוא צעק אל דאמי כשהם מתקדמים במהירות מסחררת.
"כששמים אותם בקצה, חווים את כל מה שיש להם להציע"
דאמי ניסה להשיב את ליבו לקצב הסדיר, זיעה של חרדה זולגת על פניו, אבל בתוך כל החרדה, הוא התחיל להבין על מה הוא מדבר, הוא מעולם לא הרגיש חי יותר מאשר הרגע הזה. נותן את כל מה שיש לו, ויש לו הרבה מה לתת.
ברק עבר בעיניו כשהבין שלצד האיש הזה, הוא יוכל להיות מה שלעולם לא יהיה כנווד.
"אה.. אדוני, מה שמך בעצם, אם אפשר לשאול?" האדון כבר נכנס דרך החלון ותפס את מקומו לצד ההגה.
"אמ... תן לי כמה דקות להיזכר, כבר הרבה זמן לא השתמשו בו.."
הבזק של חמלה עבר אצל דאמי על האיש הבודד הזה.
"הו, נזכרתי, קייל זהו שמי, למרות שעבור חינוכך הטוב, אעדיף שתמשיך לקרוא לי אדוני. ושמך, פשפשון?".
"דאמי"
"דאמי... דאמי... זה שם מוזר, אני עדיין אמשיך להשתמש בפשפשון".
הוא היה בסדר עם זה, כל עוד בטנו תישאר מלאה בסוף היום.
"אה.. אדוני, חשבתי שמכיוון שאין לי משפחה או מקום לחזור אליו, רציתי, זאת אומרת אם זה אפשרי, לגור איתך כאן".
"להצטרף אלי לדירה הנאה והנעה שלי? יש לך אומץ פשפשון, מה בדיוק תוכל לתרום לי?"
"אה... אוכל לסדר קצת את כל החפצים".
"יצירות, צעירי, יצירות אומנות של קפיצים ומתכת, יבוא יום והעולם יהיה מוכן לכל הטוב הזה, ואז יעמדו בתור לקנות את המצאותיי, לבינתיים, תוכל לעזור לי למכור את הטריקים הפשוטים יותר כמו מספריים וקומקומים חשמליים".
שתי מיטות נשלפו מהקיר, וקייל נשכב על אחת מהם בבגדיו.
"אני תמיד מוכן לאורחים" הסביר בשעה שחילץ את נעליו, משקפיו וחגורתו והתכונן לשקוע בשינה.
"אה.. אדוני"
"כן פשפשון"
"האם אתה מכשף, אדוני?".
"אוי, מה שאנשים פרימיטיביים עושים למוחות צעירים, לא יקירי, אני משתמש בכוחות הטבע שחנן הבורא בעולמו ומתאים אותם לצרכי. אתה יודע, החשמל שגורם לליבך לפעול, יכול לגרום למים לרתוח מהר".
"אתה עומד להשתמש בי לניסוייך אדוני?".
"לכל הרוחות יקירי, ממש לא, להוציא חשמל מתפוח אדמה פשוט הרבה יותר".
בנימה מרגיעה זו, נרדם דאמי בביתו החדש.
"שני זוגות מספריים עבורך אדוני" וצפצוף הציפורים היו הרקע להתעוררותו של דאמי בבוקר.
"סליחה אדוני, לא שמתי לב לשעה" אמר דאמי בהתנשפות כשהוא מקפץ על רגלו השמאלית בניסיון לקשור את שרוכיו.
"הסר דאגה מליבך יקירי, הלוואי וכולם כמוך היו מבינים ששינה ביום היא הדבר המבורך ביותר, אז הייתי מצטרף אליך והיינו מנמנמים בנחת עד חצות, עד אז נֵאַלֶץ למכור בשעות הבוקר, אז תפוס לך עמדה".
הוא התחיל לחבב את האיש המוזר יותר ויותר.
"את מתעניינת בקומקום גבירתי? הו, כמובן, את הלקוחה הראשונה שלנו" קייל פעל בתזזיתיות כפולה להפעלת הקומקום, הוא הניח קערת תפוחי אדמה מחוברת לשלל חוטי נחושת.
"הוא מתרגש" הסיק דאמי.
השלושה הביטו בקומקום שרתח תוך 3 דקות בלבד, מי מהם בסיפוק, מי מהם בהתפלאות ומי מהם בחרדה.
הגברת התרחקה במהירות מהדוכן המאולתר כשכף ידה מונחת על מפתן ליבה.
"אני מניח שאינך מעוניינת" צעק קייל לעברה.
"נו טוב, אי אפשר לכפות את הקידמה" אמר בשאננות.
שלושים הדקות הבאות עברו עליהם במכירת זוגות מספריים נוספים, כשקול המון זועם קטע את השלווה.
"מוות למכשף!" הם שמעו את הקול מהדהד קרוב יותר ויותר.
כנראה הלקוחה הראשונה הלכה לחוות את דעתה בפני יושבי העיר.
"אתה יודע מה השעה פשפשון"
"אה... לא אדוני"
"אומר לך, השעה לברוח"
בהבזק של שניות הם קפצו לדירה הנאה והנעה עם כל מרכולתם, אך ההמון השיג אותם לפני שדאמי הצליח למשוך את הידית.
בעיניים כלות הביט דאמי בהמון שלקח את קילל הרחק ממנו, אזוק בשרשראות מתכת, לכיוון כיכר העיר.
הוא חייב לעשות משהו.
"פרקליטו של הנאשם יציג את דבריו" קרא שופט המחוז, לבן הפאה ושחור הזקן.
כולם הסתכלו עליו. הוא נשם עמוק ודלה מתוכו פרצוף של 'לא אכפת לי ולא מרגש אותי בכלל' והמשיך. הוא דמיין את קייל בעיני רוחו, שואב כוח. ותקווה.
אם היה מביט עליו בעיני הבשר שלו באותו הרגע, כנראה שהיה שואב רק ייאוש וחרדה, לכן הוא נשאר עם הגרסה שבעיני רוחו, בה קייל מציל את המצב עם רעיונותיו הלא שגרתיים בעליל.
"אוקי דַאמִי", הוא מלמל לעצמו, כמו שתמיד עשה כשהיה לחוץ "אתה חייו לדפוק את הנאום של החיים שלך, כי אם לא תשמיט פה את הלסתות של כולם, ישמיטו את הלסת של קייל בלווי של הפה, האף, העיניים ומה שנשאר מהשיער שלו, פו, בכלל לא מלחיץ, בקטנה, מי לא יכול לעשות את זה?"
בצורה מפתיעה, הביצים והעגבניות הרקובות שנזרקות לעברו מכל עבר מההמון המתפקע, לא שיפרו את מצב רוחו.
הוא כחכח בגרונו פעמיים לפני שנעמד לפני הפודיום המאולתר, קייל זקר לעברו שני אגודלים לעידוד מבעד לחורי הגליוטינה.
"גבירותי ורבותי, נכבדי כולם" (זה משפט שלמד מדודו בצעירותו)
"אתם טוענים שהאיש היקר שלפנינו, כישף את המים החמים תוך מספר דקות. ובכן, אני שואל אתכם, אתם אינכם מכשפים את האש באח כשאתם מדליקים אותה? אינכם מכשפים את גופכם כאשר אתם מזיעים ממאמץ? כוחות הטבע שברא הבורא סביבנו הם אדירים ומסתוריים, ורק מחכים שנחכור אותם, אדון קייל הנכבד רק עוזר לנו לעשות זאת, לא מכשף דבר, ולא פוגם בכבודם של בני הקהילה".
הקהל היה בדממה, הוא חשב שכבר השיג את שלו כאשר אחד מהאוולים שבקהל היה חייב לצעוק:
"מה הם סיבוני השכל האלו, מעולם לא שמעתי הוכחה מטופשת כזו".
הקהל נדלק כאש בשדה קוצים, האנשים צמאי הדם לא יתנו להופעה שלהם בכזו קלות.
דאמי לא ידע אנא יבוא עזרו, בגדיו כבר היו נראים כמו מטבל עגבניות וביצים, וכל הקהל חיכה לגזר הדין של השופט.
בחסות ההמולה, השתחל קייל דרך חורי הגיליוטינה שהיו גדולים בהרבה מכפי מידותיו ונעמד על במת הפודיום.
"רואים, אמרתי לכם שהוא מכשף, הוא יצא לבדו מהגיליוטינה" צעק אותו אוויל מרודך.
"הס" פקד קייל על קהל השומעים המרותק.
"בעבור טוב ליבכם, הניחו לילד המדומיין, לא נתתם לי אפשרות להסביר את עצמי, מאז ומעולם אני מגדל ומאלף גחליליות, חשבתי שהגיע הזמן לנצל אותם לטובת בני האדם, בניתי להם כלובים קטנים בתחתית הקומקום, ועם אורם וחום גופם המים מתרתחים במהירות".
ניצני הבנה התגלות על פני ההמון.
"ומה בדבר תפוחי האדמה?" שאלה הלקוחה הראשונה בקול חרד מעם הקהל.
"הו, זה האוכל המועדף על הגחליליות, ולגבי הגיליוטינה – אני ממליץ להתאים אותה לגודל הנאשם בפעם הבאה".
השופט לחץ את ידו של קייל כשהוא מנקה אותו מכל אשמה.
עשרות יחידות של קומקומים נמכרו כאות סליחה על הכפשת שמו הטוב, כל לקוח קיבל אזהרה מיוחדת שלא לפתוח את כלוב הגחליליות, או שייכווה.
"אדוני... אוכל לשאול אותך שאלה?"
"אחרונה להיום פשפשון"
"למה לא יצאת מהגיליוטינה מוקדם יותר?"
"ולהפסיד כזו הופעה טובה? בעד שום הון שבעולם".
הדירה הנעה והנאה התגלגלה הלאה להרפתקה חדשה.
הנושאים החמים
הנושאים החמים
