אתגר דו שבועי - כותבים את המחר

[דוכסוסטוס]

כתיבת מדע בדיוני הייתה שנויה במחלוקת במשך שנים כי היא נחשבה כסותרת את האמונה בביאת המשיח בכל יום שיבוא והיא ביטוי לקהות החושים הגוברת בציפייה לביאתו. נוסף על כך - הקירבה לתחום חיזוי העתידות ודרישה במופלא ממך ובלמעלה ממך, הוסיפו להסתייגות.

בשנים האחרונות הועדות הרוחניות השונות הסירו את הוטו והסתפקו בהצהרה יבשה שהסיפור הוא לשם החוויה הספרותית בלבד ואינו עוסק בתחזית עתידית, או משהו בסגנון.
מבחינתי, די בהגדרה 'בדיון' כדי להבהיר את היחס לכתיבה הזו.

וכעת לתפקיד שלכם:
שנסו מקלדות ושתפו אותנו ביצירה ספרותית מעולם המדע הבדיוני. תנו ביטוי לשינוי התרבותי/אקלימי/גיאוגרפי/גיאו-פוליטי/תורני/טכנולוגי או כל שינוי אחר שעשוי להתרחש בפער השנים.
מדע בדיוני הוא גם אם סיפור על מחר בבוקר כל עוד מורגש בו פער הזמן.

שימו לב שלכתיבה הזו יש נטייה להיות ילדותית בגלל קרבתה הערכית לפנטזיה, עליכם להתגבר על זה, ההיגיון יוכל לסייע אבל גם לכתיבה בוגרת וחלקה יש כוח.
טיפ: לכו על פער שנים של עשרות בודדות כדי לשמור על אווירה הגיונית.
שירה ופיוט: אם אינכם חושקים בכרטיס הזכייה, זה יכול להיות כיוון. אני חלש בקריאת שירה, היא צריכה להיות ברורה מאוד כדי למצוא מסילות אלי.
ביאת המשיח: נושא לאתגר נפרד, כאן עוסקים בבדיונות.
מגבלת מילים: אין. סומך על הטעם הטוב שלכם.
מופע הנעילה: בעוד שבועיים מהיום.

בכפוף לתקנון

כל מה שלא יצירה עבור האתגר, השלך לנספח

 

[יאן]

כותבים על האתמול

לפני שבוע בערך ראש הקובץ קרא לי בסוף הלימוד. הוא אמר שהפטרון שלי שלח לו הודעה שמזה תקופה ארוכה שהעסקים שלו מצטמצמים והולכים, ו... (כאן צריך לבוא כחכוח של חוסר נעימות אבל לא היה לו איך לכתוב את זה) ולכן, בתקופה הקרובה הוא לא מתחייב לשלם לי את ה'תמכין'.

טוב, זה היה ברור.
השכרת מכוניות מעופפות זה כזה 2040. כנראה לקח אותי כסגולה לפרנסה שלא עזרה לו. אולי הסגולה לא למדה מספיק חזק.
אז עכשיו התפנו לי שעה ורבע מידי ערב. גם ככה לא הכי אהבתי את הסגנון . מחייבים אותך ללמוד שם דווקא מהשוטנשטיין המבואר, כאילו שאני לא יודע ללמוד מהשוטנשטיין הרגיל, כמו שיש לסבא.

אז שוטטתי לי באינפו, ומצאתי אתר מעניין טילים. שי, איזה ביטוי עתיק יצא לי.
לאתר קוראים גרופ אבל ראיתי שפעם קראו לו פרוג. מילים מוזרות היו פעם.
יש שם מדור שנקרא "כן זה היה" ובו מופיעים כל הגילגולים שהאתר עבר. לא ידעתי שפעם היו מקצועות כמו עריכת וידאו או צילום. היום אתה עושה הכל בוויזארד ברגע אחד. מי משלם על זה שקל.


יש שם קומונה שנקראת תשועה ברוב יועץ. נחמד. כאילו, הרוב בישולים וטיטולים וזה, אבל פה ושם יש כמה נושאים שכדאי לקרוא. חוץ מזה, זה מספק לך הצצה בלתי אמצעית ליהודים שחיו פה בתחילת במאה.
אתמול עברתי למשל על תקופת פסח תש"פ. לפי מה שזה נשמע, היה אז קטסטרופה גדולה בכל העולם. שני שליש חלו במגיפה מסתורית, ומיליונים מתו. צריך לזכור כמובן שזה היה לפני המלחמה, והאוכלוסיה היתה הרבה יותר גדולה. לא הבנתי את הקשר אבל נשמע שזו גם היתה שעת השמד גדולה. הממשלה סגרה את הישיבות והבתי כנסת, ויהודים נכנסו במסירות נפש לטבול במים קרים וירוקים ולהתפלל. אני לא בטוח שהייתי עומד בניסיון אם הייתי חי אז.


יש שם עוד קומונה שנקראת כתיבה אבסטרקטית, שזה שם שנשאר מהתקופה של לפני שלושים שנה, שכולם דיברו במילים שאף אחד לא מבין. די מעניין שם. אמנם הרוב כתוב בעברית של פעם, אבל נחמד לראות שגם פעם היה לאנשים הומור.
הכי הצחיק אותי, פתאום אני רואה אתגר, כותבים את המחר, משהו כזה.
זה פשוט הצחיק אותי לחשוב שאנשים ישבו וניסו לדמיין את היום עוד חמישים שנה. מוז'יק, הם כל כך לא בכיוון.
יש שם כמה שהצליחו לחזות את המלחמה, ואת האוטונומיה, ואת המטאור, אבל בגדול, לא ממש.

אז אני, שמילייזר מהעתיד, מזהיר אותכם עכשיו: אל תכתבו כלום - שלא תצאו קטנים!

(אהבתי את הביטוי הזה שלכם , אני יאמץ אותו גם אלינו).

 

[דוכסוסטוס]

לחמם מנועים, משהו שכתבתי פעם:
התנועה בנתיבי איילון הייתה דלילה להפליא בשעה זו של כניסת שבת ואפשרה לחלום גריל להתמכר לריפוד העור האיכותי של הקידושית ולהאיץ את המהירות ע"י טכנולוגיית 'מתעסק'.

אב הטיפוס של הקידושית – רכב השבת המונע באמצעות חגז, יצא אך בחודש שעבר ממכבשי הייצור של חברת קפנדריא המתמחה בקיצורי דרך הלכתיים וכבר גמא קילומטרים רבים בנסיעות מבחן.

ברקע התנגן זמריר הבית של קפנדריא 'אמא תדליק נרות, אבא ינהג בקידושית, מחר שבת, מחר שבת...', התחשק לחלום משהו קצבי יותר והוא העביר באמצעות מערכת 'שגגא' ללחיים טיש 31.

צליל אזהרת חירום נשמע מכיוון וויזתא – רובוט הווייז המתוחכם, 'הפרעה מתפרצת לכביש'. חלום רכן קדימה וניסה לבלום ידנית אך מערכת השגגא נעלה את כל לחצני 'אינה צריכה לגופה'. זיעה שטפה אותו וקוד החירום חמק מזיכרונו ברגע המכריע.

מחשבות שחורות רצו במוחו כאוטוסטרדה; מיליוני שקלים; שנים של עבודה מאומצת; מאות פטנטים רשומים ויישומים פורצי דרך; כולם עומדים לרדת לטמיון אם נסיעת המבחן הזו תסתיים בתאונת עבודה.

ערפילים שחורים הציפו את עיניו, זה כבר לא בידיים שלו, הוא איבד שליטה ובעיניים עצומות בכוח – המתין לפיצוץ.

ווייזתא צחקק קלות "סליחה על הבהלה, רק רציתי להסב את תשומת לבך ששכחת להעביר את הרכב למצב שבת מוחלט והוא נוסע כעת במתכונת בין-שמשות חצי-אוטונומית שכרוכה בחילול שבת".

חלום פקח שוב את עיניו והביט בשעון באימה. צאת הכוכבים מאחוריו והוא נוהג על רכב באיילון כאחרון מחללי השבת. הוא קרס מתעלף על ריפוד המנהלים המצוחצח.

ווייזתא קלט שהבדיחה לא הייתה במקום וניסה להרגיע את הרוחות "גם בנהיגה אוטונומית - מומלץ להתרכז בנהיגה ולא להסב את המבט מהכביש, בעוד מאתיים מטר במחלף ההלכה – המשך ישר".

------------------

התרגשות קלה הרעידה את נחמיה ואל-אור. השקת הקמפיין של עוצמה הלכתית לבטח תתפוס כותרות ראשיות.

בכוחות משותפים גלגלו אל מרכז המחלף את מערכת הסקילה האוטומטית והמתינו לרכב מחלל השבת שיתקרב למלכודת.

הנהג לא עשוי להיתקל בסכנת חיים של ממש כיון שמערכת הסקילה פועלת על בסיס דו תחמוצת הקיטור בעוד הרכבים האוטונומיים מונעים באמצעות שדות תת-מגנטיים שיערימו בקלות על מנגנון הסקילה. אבל כותרת אדומה והשתלטות על השיח הציבורי יבואו גם יבואו – פתיחה גאונית לקמפיין מנצח.

"תגיד" חשש קל הטריד פתאום את אל-אור "נניח שיפציע לכאן רכב על חשמל סינטטי, הוא חוטף את כל הלבנים על השמשה, לא?"

"עזובותך" נחמיה לא נבהל "איפה רואים היום רכבים כאלה חוץ מבנווה קלקיליה? בבני ברקת עילית? כולם שם באמצע הקידוש עכשיו".

שניהם חייכו בהקלה כשמרחוק התקרב במהירות מופרזת רכב יוקרה נוצץ. הם תפסו עמדת תצפית טובה והמתינו בעיניים כלות לראות את הנהג הנבעת תחת גשם הלבנים.

"מה קורה איתו?!" הם זינקו בבהלה קדימה למראה קולות הנפץ. במקום לבלום כמו כלי תחבורה נורמטיבי, דהר הרכב הישר אל זרועות המסקלה והלבנים צלפו בו בקצב אחיד, השמשות האקריליות נופצו ראשונות וכל לבנה נוספת שנורתה מן המסקלה מעכה עוד את שילדת הרכב שנמחצה לאיטה על ראשו של הנהג.

"בוא נרוץ לשם, איך עוצרים את זה?" נחמיה מעולם לא ראה דם שותת.

אל-אור הביט בו כאדם בתרנגול "השתגעת? טפס על הרחפיפון ונטוס מכאן, הנה שיטורית ראשונה כבר מתקרבת".

 

[הדוויג]

מורי ורבותיי.
לא איש דברים אנוכי, האמת היא שלא ממש הכנתי, אבל אין מסרבין לגדול.
נו, שששש.
טוב, רבותיי. אנחנו נמצאים בשמחה מרגשת מאד. היום זה היום השלישי והאחרון של השבע ברכות, אחרי חצי שבוע כזה נפלא, כבר בטח אין לכם כוח לשמוע עוד דרשות. שמענו כל כך הרבה בשבח החתן, ואני רוצה לומר לכם כמה דברים דווקא מהזווית שלי כשדכן.

אתם יודעים, בעולם הכללי אף אחד כבר לא מתחתן היום. נורא ואיום. דור המבול כפשוטו. אני לא מחדש לכם שום דבר, אבל כשאנחנו היינו צעירים, עוד היינו רואים את החילונים הערכיים של פעם שעוד היו מתחתנים. אני זוכר זוג שגרו לידינו שהיו נשואים יותר מעשר שנים! והיום, רחמנא ליצלן, החילונים חיים כמו בהמות ממש.
ברוך ה' שאצלנו עוד זוכים להתחתן ושומרים על התא המשפחתי, שומרים על מסורת הדורות, אבל ההשפעות מחלחלות מורי ורבותיי. אנשים מהדור שלי עוד חיים נורמלי, מחליפים אישה כל 6-7 שנים. אבל אצל הצעירים של היום, נורא ואיום אחרי שנה-שנתיים כבר מחליפים אישה. לאן הגענו רבותיי? מה, אישה זה גרביים?
אמנם אתם יודעים, לי כשדכן יש אינטרס שהזיווג לא יאריך ימים (צוחק בכוח. גיחוכים מאולצים בקהל מהבדיחה המוכרת) אבל הנה החתן שלנו, בגיל שלושים, זוכה להתחתן בפעם השלישית. וכולנו מברכים אותו שיהיה בנין עדי עד, והנישואין האלה יחזיקו אפילו עשר שנים!
תענו אמן! מה אתם שותקים.

אתם יודעים רבותיי, אני תמיד אומר לבחורים שלא יבואו אליי, אני לא אוהב לעשות זיווג ראשון. הזוגות של זיווג ראשון תמיד באים עם דמיונות וחלומות, אני אוהב את הריאליים של זיווג שני ושלישי והלאה.
אבל את החתן שלנו אני עוד זוכר כבר כבחור שהוא היה בוגר ואחראי. וכולכם זוכרים שהזיווג ראשון שלו החזיק ארבע שנים, לא מובן מאליו בדור שלנו. מי מחזיק היום זיווג ראשון ארבע שנים רבותיי?
וזה לא פלא, הרי הוא גדל בבתים כל כך מפוארים. האבא המקורי שלו, אני לא צריך לספר על הערליכקייט שלו, והאמא הצדקנית שלו, איך היא מגדלת את הילדים מכל הבעלים. והחתן בכלל, הייתם צריכים לראות איזה כיבוד הורים שיש לחתן. איך שהוא מתייחס יפה לכל האבות והאימהות.
איך הייתה אומרת אשתי הרביעית? 'לכבד הורים זה לא חכמה, בן אדם נמדד ביחס שלו להורים הלא ביולוגיים'.
וגם הכלה, שמענו עליה דברים מאד מיוחדים. זה לא סתם שהיא מתחתנת פעם חמישית. כזו מבוקשת, זה לא דבר פשוט.

אז נברך שוב, שבזכות המעלות המיוחדות האלה, יזכו הזוג להקים בית נאמן עד כמה שאפשר, או כמו שאבות אבותינו היו אומרים פעם 'בנין עדי עד'.

 

[@Simcha]

מאז החלו בקירוי כדור הארץ, החלטנו לעקור את ביתנו מן האדמה ולקבוע אותו כ-870 מטרים מעל פני כדור הארץ.

אנו בגישה שילדים זקוקים לשמש, לאוויר טבעי ולדרור. לא ניתן להם חיים דלוחים רק בגין החלטת מועצת העולם, שאמנם נבחרה בבחירות דמוקרטיות, אך עדיין ישנם 47 אחוזים מתושבי העולם שבחרו להניד את עפעפיהם לטובת המפלגה השמרנית יותר.

מאחר ומסורת משפחתית, אשר נתייסדה אי שם בתחילת האלף השלישי למניינם, מונעת ממנו לאפשר לילדינו לימוד מקוון, נאלצים הם, מדי יום, לנדוד בשיוטית לכדור הארץ. שם מקבלים הם את הקפסולות הרלוונטיות להשכלתם על פי קצב התקדמותם בחומר הנלמד. אמנם ניתן להחדיר את חומר הלימוד בשידור ישיר לשבב, אך אנו מאמינים כי אין כמו למידה אקטיבית על מנת לפתח את הילדים ולבגר אותם, לכן מעדיפיםאנו שילמדו בשיטת הקפסולות. כך צריכים הם לקחת אחריות על נטילת קפסולות הלימוד באופן אקטיבי ולפי הסדר.

נקישה קלה על גג ביתנו בישרה כי אליוקים שב מבית הספר. כמה שניות לאחר מכן רובוסטוס הזריז כבר הכניסו אל תוך הסלון המואר. אמא קיבלה את פניו בשמחה תוך כדי שהיא משדרת היישר למוחו של מנהל בית הספר כי אליוקים שב הבייתה בשלום. נוהל קצת מסורבל, אך בעולמנו המסוכן עדיף לנקוט ביתר זהירות.

אליוקים התיישב לארוחת צהרים טעימה ומזינה. אבות המזון הוכנסו במינון המדויק לגילו. הטעם הותאם במיוחד לחיכו.

לאחר מכן נפנה אליוקים לחדרו על מנת ליטול את קפסולות שיעורי הבית. תחילה לקח את הקפסולה השלישית של פרק ג בברכות. יש לו כמה קפסולות מכל פרק כדי שיוכל לחזור כראוי על החומר ובסוף השבוע כבר יוכל להיבחן בע"פ. ולסיום, לקח את הקפסולות של לימודי החול, אותם פחות אהב והעדיף תמיד לשמור לסוף.

בסיום שיעורי הבית, גילה אליוקים קפסולה נוספת, הטמונה עמוק בכיסו, עם הכיתוב המסקרן "ההיסטוריה על פי תוצאות הארכיאולוגיה". היסס קמעא מה לעשות, ולבסוף החליט אליוקים שהוא יבלע אותה ויראה במה יחכים. ילד סקרן הוא ועוד קצת ידע לא יזיק לו.

מייד לאחר בליעת הקפסולה, החלו לרוץ לנגד עיניו, עשרות שורות המתעדות את ניתוח החפירות הארכיאולוגיות שנערכו במזרח התיכון ואשר ממצאיה מתוארכות לתחילת האלף השלישי לספירה.

מאחר והתיעוד היה כה מרתק, החליט אליוקים להעלות סיכום מרשמיו לענני המידע, שם הם כבר יעובדו לקפסולות אישיות לכל דורש.

וכך הוא תיאר:
על פי הממצאים, בתחילת האלף השלישי, האנושות התרכזה כולה בכדור הארץ. על כן חילקו את הכדור לאזורים ותתי אזורים שונים, וכך מטבע הדברים האוכלוסיות התרכזו באזורים השונים על פי השתייכותם האתנית, הלאומית והדתית.

החפירות עליהם נסובה קפסולת המידע התרכזו באזור קטן בין הים התיכון לנהר הירדן. החוקרים גילו שם, באמצעות קרני הרנטגן והלייזר, ממצאים מאוד מרתקים, בעזרתם ניתן לנתח את אתגרי התקופה וסגנון החיים.

באזור זה, כנראה, היה ריכוז יהודי גבוה. רוב הטקסטים שהתגלו, היו כתובים בעברית העתיקה של אליעזר בן יהודה.

אפרט כמה מן הממצאים אשר תפסו את תשומת לבי.

הראשון, התגלו אולמות ענק, פזורים בכל רחבי האזור. בחצי מהם היו טקסטים מובלטים עם הכיתוב "אושר-עד", בחצי השני טקסטים פזורים ברחבי האולם עם הכיתוב "יש-חסד".
החוקרים מניחים כי אולמות אלו נבנו לאחר שנגיף הקורונה, שעל פי הידוע התחולל באותה תקופה, גרם לעצבון רב בקרב התושבים וכן לחששות מעתיד העולם. על כן הקימו סוג אולם אחד בו סיפקו אושר לאזרחים הדאובים. וכן אולם נוסף בו דאגו להקים מפעלי חסד מסביב לשעון וזאת על סמך האמונה היהודית על פיה "עולם חסד יבנה".

הממצא השני, נותר בגדר תעלומה לא מפוענחת עד תום. התגלו באיזורים מסוימים מעין מבני מתכת עם קירות מחוררים ובתוכם ספסל בודד נוקשה. בפתח כל אחד מהם ניצבת לה מעין קופת מתכת אשר דמותו של יהודי הדור צורה מוטבע עליה, בתוספת כיתובים של ישועות שונות.
יש חוקרים המניחים שמבנים אלו היו חדרים קדושים וכל הנזקק לישועה, היה נכנס לחדרון המתאים לישועה הנצרכת לו עד אשר נושע. חוקרים אחרים מפקפקים בהסבר הקשר בין קופות המתכת למבני המתכת, מאחר ותיאוריה זו לא מסבירה מה הם הדגלונים הצהובים אשר נקבעו בגגות המבנים הללו ועליהם טבועים מספרים ושמות של מקומות שהיו באותה העת.

הממצא השלישי והמסקרן מכל, החוקרים הצליחו לשים ידם על גליונות העשויים משביבי עץ מעובדים. בגליונות אלו כתובים טקסטים ארוכים אשר מתוארכים בפרוטרוט, מה שהביא בתחילה שמחה רבה לחוקרים.
על פי הנראה במבט ראשון אלו היו אמצעי התקשורת באותה התקופה. היו כותבים את אשר אירע בעולם ובאזור המתאים על אותם גליונות ומפיצים אותם בינות לתושבים. אך הקושי בהנחה זו, עד כדי שיש חוקרים הסבורים כי גיליונות אלו בכלל מזויפים, הינו שהתגלו מספר שבלונות שונות של אותם גיליונות, כך שנראה שהיו מספר גופים האמונים על ליקוט הידיעות והדפסתם. אך הבעיה היא שישנה חוסר הלימה מוחלט בין הגיליונות השונים, אף אלו המציינים את אותו התאריך. בעוד האחד מספר על גזירות שמד נוראיות המתרחשות באותה התקופה, באחר אין אף איזכור לכך. בעוד השני מתעד אירוע בינלאומי בסדר גודל חריג, באותם הימים, המתרחש באיזור זה בשלישי אין ולו רמז לאירוע. ויהי הדבר לפלא.

כאן אליוקים סיים את תיעוד רשמיו.

 

[מ"ם]

ב"ה.



היא הניחה את הטלפון בלב כבד, חשה מועקה מתפשטת בה.

'אם רק הייתי חושבת על כך בתחילת השבוע', ייסרה את עצמה. אך לא, היא לא חשבה על כך. בזבזה בלי חשבון על הילדים, על חברות, ממש שטויות לא קריטיות. ועכשיו, מי יודע כמה נותרו לה.

הביטה בשעון הסנגיטרוני. הוא וידא את טביעת העין שלה, מציג את התוצאה בספרה אדומה בולטת: 2. נותרו לה שניים בלבד! אין סיכוי.

הרימה את הטלפון שוב, הפעם לאחותה.

"שלום חיהלה, מה נשמע? הילדים בסדר, אני פחות. ניגש ישר לעניין: יש לך אולי להעביר לי?"

"ממש לא, מצטערת". קולה של חיהלה היה כן כתמיד, בסתירה גמורה לתוכן דבריה.

"איך יכול להיות?"

"הצעתי שידוך השבוע, את יודעת איך זה", נאנחה חיהלה. "השתמשתי בכל העשרה שלי, ועוד לוויתי את כל העשרה הנוספים האפשריים... העיקר שהוא נסגר בשעה טובה".

"בשעה טובה", הסכימה, מביטה שוב בשעון בלחץ.

נקשה על דלת השכנה ממול. כשאין ברירה, אין ברירה.

הדלת נפתחה. חשה את הסומק עולה בלחייה.

"אנחנו נוסעים לשבת לחמותי. ברגע האחרון. לא התארגנתי על זה... יש לך אולי להלוות? כמה שיש, יעזור לי ממש".

"אוי ואבוי!" ספקה השכנה כף על פניה. "כל כך מבינה אותך. אנחנו עוד זוכרות שזה לא היה כך, קשה לנו יותר... אבל מה לעשות, נשאר לי רק אחד!"

נעצרה פתאום, הסומק דבק גם בה. "אומ.. עכשיו. עכשיו באמת נשאר לי רק אחד".

*

לא תמיד זה היה כך, הצמידה מבטה לחלון השיפטובוס, בוהה בחוסר שימת לב בנוף המתחלף במהירות-על. עד לא מזמן איש לא הגביל אותם. הכול בגבולות ההלכה, אבל 'שקר לבן' היה עובר, וגם 'מותר לשנות מפני השלום' היה שחקן מרכזי.

עד שראש הממשלה הנבחר ממפלגת אמת, הקים את ועדת המפג"ר: מיגור פשע, גניבה ורמאות. אחד הצעדים הראשונים היה שימוש בצ'יפ השליטה הקיים. הגבלת שיתופי שקר, עד עשרה לשבוע בלבד. המערכת מזהה מיד ובדיוק רב את סימני השקר הקלילים: זיעת יתר, עפעוף ורעידה. אחרי עשרה, המילים הלא-אמיתיות לא תצאנה.

חשבה שלא תהיה לה בעיה עם החוק החדש. היא נזהרת משקרים תמיד, וגם כנה לפחות כמו אחותה חיהלה. מי חלם שהמערכת דרקונית ודקדקנית כל כך? למדה להסתדר בדרך כלל, אבל לשבת אצל החמות חייבים להיערך אחרת לגמרי.

ופישל, פישל הבטיח לעזור.

ננערה מהחלון ונפנתה אליו.

"אולי נעשה חשבון, כמה אנחנו צריכים בטוח?"

"אין בעיה". אמר פישל. "יש לנו את האבחון של שפרוש"...

אימא שלו תמיד לוחצת עליהם לקחת אותה לאבחון. בפעם שעברה הבטיחו לה. הכי טוב לשנות קצת מפני השלום... תלוי כמה יישארו להם.

"את השרשרת שלי!" התריעה. "שלא נשכח!"

רק לפני שבועיים העניק לה ליום ההולדת שרשרת פנינים פראיות יקרה מדי, מ"קראון". אימא שלו לא תאהב את זה. היא תמיד אומרת שהם צריכים להניח את הכסף בצד עבור הדירה. סיכמו להעלים את שוויה האמיתי.

"את הבייביגרו הצהוב, חובה"...

"והדגים"...

"כמה נותרו לך?" נזכרה לשאול. הוא הפעיל את השעון והראה לה מיד. 3 בלבד.

"היה שבוע עמוס בישיבה, את יודעת".

יודעת. כ'משיב' הוא חייב להקדים ב"שאלה טובה", "קושיה נפלאה" כפי שהורה לו רבו, ולפעמים המוח שלו מתנגד. הוא צריך להמשיך לעבוד על זה. להאמין באמת שהשאלה טובה והקושיה נפלאה.

"ולא חשבתי שניסע לשבת להורים שלי", מיהר להוסיף. אכן, בדיוק כמוה.

"בכל מקרה", רכן והתחייב, "אני אשמור את שלי. אשתדל כל הזמן להישאר קרוב, לחפות עלייך במקרה הצורך".

*

יום שישי עבר איכשהו. הוא השתמש על החדר, היא השתמשה על הבייביגרו הצהוב. הוא השתמש על האבחון, היא השתמשה על המזגן וזהו, נגמר לה.

חשה שאין לה אוויר לנשימה, ולא בגלל המזגן עליו ויתרה. ארוחת ליל שבת, זה הזמן הקריטי. מחר החשבון מתאפס. 'רק שהמערכת לא תזהה את הזיעה המוגברת מהלחץ כשקר...' הרהרה לעצמה באירוניה. אך לא, המערכת הייתה חכמה מהם בהרבה.

והנה, קידוש. טוב ששותקים. וממלאים את פיהם יין. ונוטלים ידיים. שוב אסור לדבר. חלות וסלטים.

"יופי של שרשרת!" כך השוויגער. "ליום ההולדת?"

"כן", מחה פישל בזריזות את פיו במפית. "קניתי ב"אחלמה", בתחנה מרכזית. נראית ממש כמו פנינים אמיתיות, אה?"

"יפהפה!" החמיאה החמות בכנות. או שהיא שמרה בשבילם כבר מתחילת השבוע.

הנה מגיעים הדגים. הגפילטע פיש של אימא שלו, אלו שהוא אף פעם לא סבל. מילדות הוא מכבד אותה ומציג כאילו הוא נהנה מהם. לדעתה הוא שוגה בזה, אבל מאוחר מדי...

רגע! מיהרה לחשב. נגמרו לו כל השלושה! מה יהיה? עמל של שלושים שנה!

הדם אזל מפניה, נשימותיה התקצרו, לא חשה שהיא נועצת את ציפורניה במפת השולחן במתח. דווקא פישל מצליח בינתיים לא רע להסתיר את הטרגדיה העומדת לבוא. אולי יקרה נס והיא לא תשאל? היא תמיד שואלת...

"...איך הדגים, פישי?"

"טעימים!" הוא משיב בביטחון רב. "מצוינים, כרגיל! הטעם של הדגים שאני מחכה לו תמיד..."

עיניה של השוויגער מתמלאות בנחת יהודית שורשית. כמה יופי. היא לא מבחינה בעיני כלתה הנפערות לרווחה. איך? אומרים שהעדפות הטעם של האדם מתחלפות בכל שבועיים... האם זה הפתרון?



בחדר, מיד כשהדלת נסגרה, לא יכלה להתאפק.

"איך הצלחת? זה... בלתי אפשרי! זה... לא אנושי!"

"אנ"... נעצר פתאום.

"אומ" קולו נקטע שוב.

נדל של חשש החל להזדחל בגבה, קר.

"ז".. פתח מחדש, ונחסם.

הוא נאנח והתחיל שוב. פולט במהירות את המילים, מנסה להיפטר מהם.

"הפנינים. השרשרת. היא באמת מאחלמה. היא... נראית ממש אמיתית",

- - -

"אבל... את אמרת שאהבת אותה!" הוסיף מיד, תחינה מתגנבת לקולו.

היא נענעה בראשה הלוך ושוב לשלילה, דמעות בזוויות עיניה וחיוך עקום על שפתיה.

"לא. אני לא אוהבת אותה. רק אמרתי".



שקט השתרר בחדר.

מחשבות הציפו את ראשה. מבולבלות, סותרות ומתאחדות. כן, זה פוגע. נכון, היא כועסת. ומאוכזבת ממנו. אבל איזו הקלה! הוא לא באמת שילם הון תועפות שאין להם על שרשרת שהיא לא אוהבת. היא גם לא צריכה לענוד אותה.



וניגון אחד, ישן עד מאוד, הזדמזם פתאום בחדר:

וְאַל יַבְרִיחוּ, וְאַל יַעֲלִימוּ, לֹא זֶה מִזוֹ וְלֹא זוֹ מִזֶה, מֵרֵאשִׁית וְעַד אַחֲרִית, מֵרֵאשִׁית וְעַד אַחֲרִית.

 

[יואב ברק]

פעם 'למדן' היה בן אדם אנושי
אברך נמרץ אם מבע ממשי
פחחח תראה איך אנחנו עכשיו
מדברים לחיישן, עם צליל ממוחשב

פעם היינו נהנים מסברא
מנסים לחתור לנוסחה ישרה
היום רק דיברת נדלקה אזעקה
פלוס הוצמדה לך תוית אזהרה

הכירו את 'למדן עמוק'
לא מזמן עוגן הוא בחוק

תיקר שורת קוד בעינך
שלא תשכח את תלמודך

כך הוקרן על גבי השלטים
שהכניס את 'למדן' לעניינים
מכשיר בשיעור כזית
וכבר הרגיש בבית
על הבימה, בארון הספרים
מתחת לסטנדר, מעל המתלים
אמרת סברא
הדלקת נורה.
הוספת שורה.

עבר חודש של ציטוט
למדן השלים מסכת שיטוט
והחברותא המסכן פוטר לצמיתות
אל תשאל איזה להיטות
תוך חודש תמה ההשתלטות
אומר זאת בפשטות
הקרב היה אבוד. עשינו שטות.

למדן עמוק זה רשת נוירונים
שבקי בראשונים
כזה שזוכר כל פסיק באחרונים
זאת בזכות סוללת מקרופונים
מעבד חזק עתיר קריטוריונים

הוא קלט שאלות ובחן תשובות
סרק ספרים וניתח תגובות
אומרים שעוד רגע גם יסרוק מחשבות
בנתיים עסוק הוא בשיקלול תוצאות

אז רצית הסבר, חיפשת מקור
לברר הלכה, שיטה לחקור
מה החילוק, ובמה זה שונה
רוב וספק, מקנה וקונה.
ריבית כילאיים מעשרות
עירובי חצרות וטהרות

ולמדן רשרש בקול מוזר
פסול אסור, כשר מותר,

רק משהו אחד צריך להבין
לימוד התורה זה מנגנון עדין
נדרש רוחב לב והרגש מדוייק
הרבה תפילות וחסד מזוקק

בדרך לא דרך אחרי הרבה נסיונות
מקוה שתצליחו לקלוט את האותות
מצאתי דרך לחזור לעבר
לספר לכם בערך מה שנשאר

בשביל תורה צריך להזיע
בשביל להבין צריך להשקיע

אתה פה כדי לשקוד
לא ללמוד מקוד

לא עוד מסד נתונים
אמור מעתה, בס"ד נתונים.



(כל אחד יצטייד בעותק לפני שרובוטים מהעתיד מסירים את הפוסט)

 

[yonatanr]

א' אלול התת"ח - 2048

אלחנן עמד דרוך בתחנת האוטובוס, כשעיניו מתזזות בחוסר מנוחה בין הכביש המתעקל, למכשיר ה'צדיק פלוס' שבידו, שמראה את הזמן המיועד להגעת האוטובוס.

נהמה מוכרת נשמעה מעיקול הכביש, הוא כבר אחז בידיו את ידית המזוודה, אך כשראה את החלונות הכהים, המכוסים היטב בווילונות, שב לעמידתו הדרוכה. האוטובוס המשיך מאה מטרים, ועצר בתחנת הנשים.

'נו כבר, מתי האוטובוס יגיע', סינן בעצבים, 'מצב הנקודות שלי כבר מזמן בקנטים, לא חסר לי לאחר לתחילת הזמן'.

דקות נוספות של המתנה עברו עליו כשהוא מעביר את משקלו בחוסר סבלנות מרגל לרגל, סוף כל סוף הגיע האוטובוס המיוחל, שידע לעצור לבד ולפתוח את תא המטען, לאחר שאלחנן הגדיר זאת מראש באפליקציה.
לאחר העמסת המזוודה בתא המטען, הוא עלה לאוטובוס בצעד קל, כשהתשלום לנסיעה יורד אוטומטית מהארנק הטעון שבמכשירו.

הישיבה במושב המרחף הייתה נוחה מאד, וכשהוא נזכר בעגמה בספסל העץ המיושן הממתין לו בישיבה, הוא פתח את אפליקציית הלימוד במכשירו הפרטי. כל דקה שהיא פתוחה, מוסיפה לו שברירי נקודות. במצבו הנוכחי, כל דבר יכול לעזור.

אלחנן הפליג במחשבות. בחיוך מר הוא נזכר בההעזה החצופה שלו, לשאול את אביו בשבת שאלות שאינן בלימוד, ואינן כתובות בספר 'כיבוד אביו ואמו השלם'.

"אבא, נכון לא תמיד היו לנו מכשירי טלפון חכמים?! שמעתי שפעם הרבנים הרשו מכשיר שמיועד לשיחות בלבד. מתי הם התחילו להרשות מכשירים כאלו?!"

אבא הסתכל עליו במבטו הקודר, השמור לאלו שלא מבינים-על-מה-מותר-לדבר, והשיב לו בנזיפה: "אתה לא מבין שלא שואלים שאלות על הרבנים?!"

הוא הוריד אז את עיניו בתחושת עלבון, מבין שמאביו הוא לא יקבל את מבוקשו, וחזר לקרוא את 'יתד השבוע'. בפעם המי-יודע-כמה הוא תהה לעצמו למה אין בעיתון תמונות של ראש הממשלה, צבי חוטובלי, וסגנו משה רגב. כן, פעם אחת חבר החדר שלו לחש לו שראש הממשלה הוא בעצם אשה ששמה ציפי, אלא שאסור לכתוב בעיתון על נשים, אך איך אפשר להאמין לבחור כזה, שהדירוג שלו הוא פחות מנקודה אחת, ואף שווער נורמלי לא יחשוב לקחת אותו.

רק בסעודה שלישית שאכלו בבית סבו, הוא מצא את הרגע שאביו לא שם לב, ופתח בשיחה שקטה עם דוד מנחם. הוא יודע שהמפגש ביניהם לא ימצא חן בעיני אביו, אבל זהו צינור הידע היחידי שלו. דודו סיפר לו כיצד נכנסו המכשירים הללו בכיסו של כל יהודי חרדי, עשרים ומשהו שנים קודם לכן.

היה זה בחורף תשפ"א, כשהגיע הגל השני והקשה של הקורונה. לראשי הישיבות, שנוכחו לראות את הירידה הרוחנית האיומה שבקרב תלמידיהם, לאחר הגל הראשון שהסתיים בערך בחג השבועות האחרון, לא נותרה כל ברירה, ובעל כרחם נאלצו להשתמש במכשירים חכמים ללמידה מרחוק, וכדי לעקוב אחר מצב הלימודים של תלמידיהם. הם הסתמכו כתקדים על הטאבלטים התלויים בפתחם של רוב בתי הכנסת החרדיים. הוכח שאפשר להחזיק מכשיר המחובר לרשת, כשכל השימושים הלא נחוצים חסומים הרמטית, ורק שימושים מסוימים מאד נשארים פתוחים. הדוד המשיך לתאר כיצד במקום להוציא מכרז מסודר שבו המביא את המחיר הזול ביותר יקבל את שיווק המכשירים, המשיכה ועדת העסקנים לענייני כסף להביא את המכשירים הכי גרועים, במחירים הכי גבוהים, אך את זה אלחנן כבר לא רצה לשמוע. יש גבול לפתיחות שלו.

חוט מחשבותיו נקטע באחת כשהמכשיר שבידו השמיע קול צלצול רועם. הגיע הזמן לרדת מהאוטובוס. 'אוח', הוא פלט באכזבה כשעל המסך הופיע הכיתוב המוכר 'שומר דפין, תוכנת הלימוד נסגרה עקב אי גלילה'. איזה שלומפר הוא. עכשיו רק יֵרד לו ניקוד. הגיע הזמן שהוא ילמד מאברימי אחיו כיצד לגלול שעות ארוכות בתוכנה תוך כדי חלומות בהקיץ.

גלגלי האוויר של המזוודה בלעו את רעש גרירתה על המדרכה. הוא הביט לכאן ולכאן, כשהוא מופתע לראות את יוסף-חיים צועד בראש מורם, מרכיב משקפיים שנראות מעט מוזר. יוסף-חיים זה עמד בראש חברת ה'צדיקים' שבישיבה, שלחמה בכל מי שהעז ללכת עם משקפיים ברחוב. ציפור קטנה לחשה לו שהיה זה בעידוד שקט של הצוות, שראו בעיניים כלות איך הישיבה שלהם ממשיכה להקרא 'מודרנית', בגלל שיש בה בחורים רבים המהלכים עם משקפיים שלא בשעות הסדרים.

'היי, יוסף חיים, מה קורה עם המשקפיים שלך?!'

יוסף חיים הביט לעברו וחייך. 'זה פיתוח מיוחד במינו, הלהיט האחרון בשוק. 'סִי פְרִי' זה נקרא, משקפיים שמסננות את כל מה שאתה רואה. כל דמות שאינה גברית הופכת למפוקסלת. אין, אין על זה. הנה, אתה רואה את החותמת כאן בצד? 'מאושר על ידי ועדת הרבנים לענייני משקפיים''. אלחנן הניד בראשו, מתפעל.

הוא סיים לסדר את חפציו בארונו, כשנוכח שנותרו לו עשר דקות עד לתחילת הזמן, אז יכנס המכשיר למצב קפיאה למשך ארבעים יום. הוא החליט לנצל את הדקות הללו כדי להתקשר לתאומתו יעל, שהלכה היום לפגישה ב'ארגון הארצי לשידוכים', כדי שתגדיר את העדפותיה, ויסבירו לה אלו בחורים עשויים להתאים לה. אמש הוא ניסה לשכנע אותה ממושכות שבשל צדקותה בוודאי שיתנו לה בחורים טובים, כאלו עם ניקוד ארבע ומעלה, אבל בינו לבין עצמו הוא ידע שהוא עובד עליה. עם הסכום המועט שאביו האברך מוכן להתחייב עליה, אין מצב שתקבל בחור עם ניקוד יותר משתים.

המכשיר השמיע כמה צלצולים, שלאחריהם נשמעה ההודעה המוקלטת 'המערכת מזהה קול שאינו מורשה'. אוווף. זה התקליט שנשמע בכל פעם שהמערכת מזהה קול נשי. אבל הוא עבד קשה בשביל שיאשרו את הקול שלה! בכל זאת הם תאומים!

בקדרות הוא נזכר בכך שלאחר שעבר עליה ליל שימורים, יעל קמה הבוקר עם עיניים אדומות וקול צרוד. כנראה שבגלל זה המערכת לא מזהה את הקול שלה. הוא עוד זוכר שבילדותו הייתה אפשרות של שליחת מייל, אך לאחר שנודע לוועדה על מקרה של התכתבות שאינה לצורך חיוני, האפשרות נחסמה 'עד למציאת פתרון'.

טרם יכבה המכשיר לחלוטין, הוא מיהר לבדוק את סטטוס הנקודות שלו. ליבו צנח באחת כשהוא גילה שבלילה אחד הוא נפל בנקודה שלימה, משלוש לשתים. הוא נלפת באימה. מה קרה פתאום?!

כמה דקות לאחר מכן הוא צעד בשתיקה במסדרונות הישיבה, בעיניים כבויות. המשגיח-קטן שעבר לידו, נצמד אליו ולחש לו: 'אתה חושב שאנחנו לא יודעים עם מי שוחחת בסעודה שלישית האחרונה?! המשגיח הגדול – עינו פקוחה'.

 

[שיילה]

שנת 2030 ה' תשצ"א

שאזו אקוטיפו יצא מאוהל הצ'יף פגוע, גופו המעוטר בציורי נבואות השמש הבריק מזיעה, אפו נשף בזעם מטלטל את נזם העצם שרטטה על שפמו המסתלסל.

מאז שריפת גופת הצ'יף המנוח וכניסת בנו הצעיר אלקמטה לאוהל הפולחן, אנשי השבט החלו לבוז לו, לשאמן הראשי של אלקוטיומו 'שאזו האדיר' שיכול בתפילותיו לחשיו ושיקוייו לרפא ולהמית. כל חטאו היה אמונתו ודבקותו במסורת אבותיו.

טקס החניכה המסורתי שהיה מעביר את צעירי השבט הוחלף בטקס סמלי של אכילת בשר ריקודים ושתיית משקאות לשוכרה. אנשים חדלו מלבוא לבקש כפרה על מעשיהם אפילו הסיפורים המסורתיים שסופרו לכל ילד לאור הגחליליות שונו לסיפורים בידיוניים על עולמות אחרים.

הכל התחיל מאז שג'יקיירולינג מספרת הסיפורים החלה להזות סיפורים אודות התרסקות גוש מתכת אל צוק הקרבן לפני שנים רבות ואנשים לבנים לגמרי שיצאו מתוכו עם כלים מוזרים המתקשרים עם כוחות חוצניים.

איש לא חשב שקצת דמיון יכול להזיק, אך בנו של הצ'יף אלקמטה היה סקרן מטבעו והאזין בקשב רב ועיניים בורקות לסיפוריה המרתקים על עולמם של החוצנים שהוא עגול, על בריכה ענקית של מים מלוחים שמפרידה בין נתחים של אדמה, על כלי נשק שמפוצצים הרים ועל חייהם השלווים בהירארכיה מוזרה שנקראת שלטון העם.

ועתה כשירש אלקמטה ההולל הצעיר את כיסא הצ'יף, החליט להנהיג שינוי מטורף במבנה השבט. 'דמוקרטיה' הוא קרא לזה. על כל תפקיד בכיר יערכו בחירות. כמו בסיפורים.

"השבט בחר בשאמן אחר" כך הודיע לשאזו באדישות, "אתה כבר זקן, אנשים רוצים משהו חדש. מהיום קאזופיטו הצעירה תהיה בתפקיד השאמן הראשי, זה גם יקדם את זכויות הנשים".

שאזו, נצר למשפחת שאמנים דגולה, לא יכל לסבול עלבון כזה. כל הלילה צעד בין העצים. החושך חיבק אותו חיבוק של ידידים והגן עליו מחיצים מורעלים ששרקו סביבו. כשעלתה הזריחה וטיפסה לחצי השמיים חצה שאזו את הנהר כשהוא סוגר את אוזניו מלשמוע את זעקותיו הפראיות של המפל.

בבוקר הגיע לצוק הקרבן, כאן היו אבותיו ואבות אבותיו מקריבים את נפשם העייפה מכדי לחיות. הרוח פיזרה את נוצותיו, מצחקקת לאידו ורצה בין צמרות העצים. ההרים בלעו את תפילותיו בדממה ולא זעו ממקומם גם כשקפץ אל מותו היישר אל שרידי מטוס מלזיה איירליינס.

 

[בונבוניירה פיקנטית]

2120

יועזר ניגב את משקפיו הוירטואליות, נאנח בסיפוק מול הלוח הקשיח. אח, הלימוד היה טוווווב.

'שתיה' הוא מנגן – והזרוע הרובוטית הלבנה והמתכתית מוזגת לו נענע מלוח עם טופו מתקתק. הוא מריק את הכוס לגרונו מוותר על ה'לוב' שיעשה זאת במקומו וחוכך את ידיו בסיפוק.

הוא מניד ראש זעיר והאוזניה בראשו עונה למצלצל "כן?" הוא שואל בלי קול. למה צריך לאמץ את מיתרי הקול אם הראש עושה הכול במקומו?

מרגע לרגע מסתחררים במוחו צבעים עמומים של פליאה ותדהמה. הוא מוריד במהירות את השלטר של קורא המחשבות ונותן לעצמו מעט פרטיות רגשית. אבל אם הוא הוריד את השלטר – הוא חייב לדבר. קצת קשה למערכת לבודד בין המודע הרצוי למערכת האישית. לא נעים לו שיונה יודע שהוא לא מסונכרן. יותר לא נעים לו שיונה יראה את מחשבותיו התמהות.

"יונה" הוא משתדל לא לקטוע, משתדל, אבל לא מצליח. אז הוא צועק, ומגביר את הווליום לדציבל המקסימלי שהמערכת לבריאות האזניים מאשרת. יונה צוחק, גם הוא מגביר את הווליום וצחוקו נשמע כנהמה מתגברת "אתה לא מאמין לי, אה?".

יועזר אפילו לא מחייך, הוא מביט בנוף הנשקף מהקיר ומהמים שהמבעבעים שברצפה ובאחת ננער. "יונה, בוא לפה, זה לא לטלפון!"

יונה מנתק, לוחץ על ה שֶׁגֶּר – ותוך דקותיים דמותו נוקשת בדלת. אלולא היה יועזר יודע כי יונה שוכן לבטח בכורסת הוופל שלו ונובח נמרצות על עובדיו היה בטוח שיונה הוא זה שנכנס. הוא היה כזה 'יונ'אי' טיפוסי אפילו העניבה המוקרנת במוקפדות צעקה יוקרה.

"אז הודו מעניקה למזרח התיכון אוטונמיה וכולם לא יודעים חוץ מיונה ברגשטיין?" נימת הלגלוג בכלל לא מוסוות. הודו היא דיקטטורית ידועת שם, ומאז הפלישה שלה למזרח התיכון ב2057 פורקו כל המדינות המרכיבות אותה ונקראו בשם אחד בנאלי ועתיק 'המזרח התיכון' מדינה אחת ענקית ומפוצלת ששנות הכיבוש הארוכות קרבו את הלבבות בין השכנים, איש לא זכר את עזה או לבנון, סוריה או ישראל. רק סיפורי קרבות סבתאיים שסופרו בלילות חשוכים נדמו כבלתי מציאותיים, מי מאיים יותר מהודו? אה? איזה ערבוצ'י כבוש? הברית שנכרתה בין כל חברי המזרח התיכון לא הועילה הרבה, אף אחד לא יכול לה, להודו.

יונה לא נפגע, ולא רק כי כיוון את פרצופו ל'מצב זחוח' הוא באמת היה זחוח.. מאז נכנס לנהל את 'המרכז לישראל ע"ש בנימין נתניהו' היה הרבה אקשן, והטריטוריה המתחרדת הפכה את הפוליטיקה למענינת ורוויה יותר.

רשמית, אסור היה לקרוא למדינות בשם, וגם לא היה צורך. אבל 'משרדי עם' יכלו לקום, וכך – בשטח הצפוני של המזרח הוקמו בשורה אחת 'המרכז לפקיסטן ע"ש בן לאדן" והמרכז לישראל ולירדן בשורה אחת שהיוותה סימבוליות ליחסי הידידות הקרובים.

אבל לא, יונה לא טעה, ו1440 דקות (מאז נכנסה ממשלת הודו לשלטון בוטלו השעות ומותר היה לכמת זמן בדקות בלבד. הדקה ה-36, הדקה ה-1210 וכו') לאחר הודעתו הסמויה של יונה הומצאה הצהרה רשמית של ממשלת הודו הדיקטטורית שלכבוד חילופי השלטון של 'הובי הבן' לאחר מותו של האב הדגול. לא מטוב לב חלילה החליט הבן להעניק אוטונמיה אלא מחישובי כלכלה נטו, הוא קיוה כי האוטונמיה תשכלל את הכלכלה היצואנית של מתכת ההיטק ואבק הזהב שנסחר גם עם חייזרי מאדים ונוגה ומגדיל את ההון העולמי המשתלשל לכיסו הרחב באחוזים נכבדים.

זה היה נראה טוב, חלומי, אבל לא עברו 144 דקות מההודעה ושטח העבר ש-מי זכר בכלל שהיה שייך לישראל? זכה לראות את ההסטוריה בפנים, את הפרמטיביות של מאה שנים אחרונית, חשוכה, של ימי האחרי ביניים. אזעקה מוזיקלית נשמעה וטילים מכל אזורי הסביבה נשלחו. יוצרים מופע זיקוקים מעל שטח אחד – שהיסטוריונים גאונים ידעו איך קראו לו פעם,

וישראל, שוב הייתה קרויה ישראל, על כל משמעויותיה.

 

[הפקות כתיבה]

בס"ד
תודה שעוד לא העפתם אותי מפה אחרי הרבה זמן שלא העליתי כלום... כיף לחזור

ליב-אגאין / Live Again

אני: הי מתי אתה מסיים את השיעור היום?
ג'ק: שעה בערך. למה?
אני: בא לך לעשות משהו יחד הערב, להנות? מלא זמן לא נכנסנו.
ג'ק: ישמצב. כתבי איתי אחרי ערבית
גק (לפני שתי דקות): אופס סורי, אנלא יכול הערב.
אני: למה?????? גק שנים כבר לא נכנסנו ביחד. כל החברות שלי נכנסות עם הבעלים לכל מיני ורק אני פה לבד. מה עובר
גק: מצטער שכחתי מזה. אנחנו עוברים הערב כתובת-כתובת ומסבירים על חשיבות הכשרות של הטעמים ב"ליב אגין" ((live again. יצא לנו בשיעור שאסור לעשות רי-טייסט ((re-taste לדברים שאינם כשרים
אני: דאייייי אינמצב נכנסנו היום למסעדה כמה חברות, בכתובת www.wi-food.il.com שהיינו בה לפני 4 שנים, זוכר, שנה אחרי שהכרנו, ועשינו ריטייסט לניוקי גבינה ממולא בבשר טחון מה הבעיה בזה?????
גק: טוב אני פה באמצע סוגיה אין לי זמן להאריך
אני: טוב לא צריך... תיכנס כתובת כתובת, עלי תדלג.
--- הודעה חדשה---
גק: את יודעת מה אני מעלה לך עכשיו את עצמי. חכי זה מעלה. הנה זה כותב לי- "העלאת פרי-סלפי נקלטה בהצלחה". תורידי את זה ותיכנסי עם זה ללייב אגיין.
אני: וואו תודה! איזה כיף, אבל איך כאילו, אתה לא צריך לעבור בין כתובות? לא תצטרך כאילו, ממש להיות שם?
גק: יעל, אל תדאגי. שכפלתי ושמרתי קובץ וחוץ מזה אני צריך רק ללוות את המשלחת רבנים. הם כבר ישכנעו את האנשים להתקין סינון על לייב אגיין באופן כללי. אני רק צריך להיות שם. טוב אני חייב לחזור פספסתי סוגיה. תהני.

*

יעל מתרווחת על ספת העור ההיברידית ומכוונת למצב מנוחה. הספה מתעגלת, המשענת מטה עצמה לאחור, ומוזיקה קלאסית נשפכת בחלל הבית. חלונית חדשה קופצת על המסך קיר שמולה: הורד קובץ. יעל פותחת את לייב אגיין ומגדירה הורדות > בעל. מעבירה לשם את ג'ק. הודעה נפתחת במסך הקטן על המכשיר שלה: אין אפשרות להוריד קובץ חלקי. כנראה הוא שלח רק את המחשבות והדיבורים. יעל קופצת את שפתיה. היום זה 5 שנים להיכרות ביניהם. 3 שנים לנישואים. היא כל כך חיכתה לערב הזה בו יחגגו שוב את החתונה. היא נזכרת בשיר הישן שהמורה שלה שלחה להן חודש קודם- "בזכות שושנה" כל כך ישן, בקובץ וידיאו. היא נזכרת בסיום הגדול שנערך לפני כמה חודשים, סיום הש"ס העולמי שבעלה זכה להיות חלק ממנו, ומשהו בה מתרחב. לפחות זה. הוא לא סתם לא איתה כרגע. אבל בכל זאת... איך מתאים לו. למה לא לשלוח רגשות??? מה היא תעשה עם המחשבות שלו? טוב ככה זה גברים. לפחות הוא ממש יהיה איתה הערב למרות שהוא צריך ללכת עם הרבנים.

לוחצת על לייב אין. מכבה. הולכת למטבח להכין כוס קפה. החלב נגמר, אין ברירה וצריך להזמין. חוזרת לסלון ונמרחת על הספה הנוחה. לוחצת על שתיה> קפה> הסגנון שלך. צור. הורדה. שתיה נעימה! נא המתן. אוף זה לוקח שעות. מסתובבת למדפסת ושם מוכנה כוס הקפה, רותח עם חלב מוקצף וסוכרזית. כמו שהיא אוהבת. רגע, היא לא הזמינה עוד משהו, מה עושה שם עוגיית אלפחורס במליוי ריבת חלב? היא אפ'פעם לא הזמינה את זה, איך המערכת זיהתה?

--- הודעה חדשה--- הפעם זה על המסך הגדול.

מאם, לפני שתי דקות: יעלוש, הרבה מזל טוב ליום הנישואין. תהני.
המערכת לא זיהתה, אמא עוקבת אחריה? כנראה שכן. אין לה חשק שהיא תיכנס איתה. בטל מעקב. זורקת את העוגיה לסל המחזור.

יופי, סוף סוף אפשר להיכנס. השלט בידיה, היא מכווננת את הספה למצב אדרנלין, ונכנסת. קול נעים מקבל את פניה-
"וולקם טו אקסולר 'לייב אגיין'. ווי אר הפי טו אינבייט יו טו פיל יור לייף אגיין. מור אקטיביטי, מור פאן מור אקשן >>> פור היברו – פרס וואן. פור אראביק- פרס טו.

היא לוחצת על עברית. התפריט נפתח, והיא מתלבטת. חתונה, או שנה ראשונה. אולי תבחר את ההיכרות הראשונה ביניהם... בהחלטה של רגע היא סוגרת את תיקיית "גק אנד מי" ופותחת משפחה-הורים. אולי תיכנס לשבוע לפני החתונה, אז היתה הפעם הראשונה שיצאה מהבית אחרי כמה שנים שזה לא קרה, והלכו לבקש ברכה מהרב סילברמן... היא לא תשכח את הערב הזה. הם לבשו חליפות מגן-קרינה וכיבו את כל המערכות האינטרנטיות המשותפות. היה צריך לתאם עם גורמים בין לאומיים, וזה לקח זמן. לפתע אבא קיבל הודעה שהענין מאושר והם יכולים ללכת לרב. יחידת in-95 ליוותה אותם כל הדרך, מסוככת במטרייה מסננת קליטה. היא היתה נרגשת; לא רק ככלה לפני חתונתה. לא הרבה חברות שלה זכו להתברך אצל רב שיש לו רק מכשיר חכם עם מייל וגישה לאתרים, ותו לא. כמו לפני חמישים שנה. היא לא תשכח את המילים שאמר לה אז, טוב שאבא העלה את זה מיד ללייב אגאין, כי היא לא היתה מספיק מרוכזת... אבל לא, לא לשם היא תיכנס... אולי תקפוץ לחגיגות יום הנישואים הראשון שלהם, אז נכנסו לחוף באלטלנה? היא לא תשכח את האכזבה הרבה שגילו שהים היה בצבעים כהים מדי, והחול לא הרגיש כמו חול אמיתי. הם ישבו על הרצפה בבית ומשהו בקישור שחבר שלו שלח לו לא עבד. אולי תיכנס לחוף בתל אביב. לא צריך ללכת רחוק.

כיבתה את הספה, וירדה אל הריצפה האלקטרונית. המגע היה חמים ורך, ומיד היא בחרה בתפריט תל אביב- החוף הנפרד. באפשרויות החיפוש הקישה מקום פרטי, גלים רכים וחול רטוב. חלוניות חדשות קפצו מול עיניה-

בקרו היום בחוף הקריבי, קבלו מחר במתנה!
היא בחרה "השהה", וחזרה לחוף תל אביב. הרוגע עטף אותה באחת. המסך מול עיניה התחלף לצבעי השקיעה, והים נפרש מול עיניה, רחב ועמוק. נתזי מים מלוחים הרטיבו את כפות רגליה והיא מיהרה לסלק את ערימת הכביסה שהמתינה לקיפול שלה מטווח החול והמים. היא לקחה שוב את המכשיר החכם האישי שלה ואז בחרה לארח את גק. הוא ישב שם מולה על המסך, התרווח על כיסא חוף וחייך. קולו הגיע אליה-

"נו, אז איך את מסכמת שלוש שנים"? אויש היא ממש לא התכוונה לשאלה הזו. היא לחצה על "השתק", וחייכה אליו חזרה. אני רק רוצה שנרגיש את הים. ואת השקט. את הביחד. הוא הנהן, והיא הבינה שהמסך הגדיר מערכת שיתוף אוטומטי. היא לחצה על ביטול, והזינה את התאריך בו היו אז, בשנה הראשונה לנישואין: 26.07.2094. כמו אז, גק הוציא את מגש הפיצה שהורידו בפיצה-קליק. היא הפעילה את מערכת הרי-טייסט והכניסה את הפֶּיון לפיה. בגמיעות איטיות היא מצצה את קצה הפֶּיון והטעם מלא את גרונה. משהו היה מוזר, הטעם היה חמוץ-מבחיל. היא לחצה על רי-סמל (re-smell) וריח של פיצה חמה מילא את הבית. יעל קמה במהירות, חשה צורך עז להקיא. היא לחצה בהיסטריה על כיבוי מערכות. החול התנדף במהירות אבל שמלתה היתה עדיין רטובה. המסכים דממו, והבית נעשה חשוך וקר. גל הבחילה חלף.

*

אני: ואוו גק היה מטורף איתך. מזמינה גם שבוע הבא.

גק: בכיף, אבל הולך להיות לי שבוע עמוס במיוחד. לא הספקנו לעבור הערב בכל הכתובות, חלק מהקישורים לא היו נכונים.

אני: אה, לא נורא, תוכל לשלוח העתק, כמו היום, רק בלי פיצות. צריך לנסות להיכנס לליב אגאין מותאם להריון, בלי פיצות וכל מיני ריחות מבחילים. אולי אנסה את של יפית אחותי. בי, היה מווווששש.

 

[המלמד מבני ברק]

ג'רלד המתין בתור המזדחל לאטו לפני אניית הענק 'טיטאנוס'.
המשקפיים המעוצבות שעל עיניו הפכו לפי איתות ממוחו לזכוכית מגדלת והוא בחן בסקרנות את האנשים שיארחו לו לחברה בהפלגה לארצות הברית.
האיש הנמוך שנכנס ברגע זה לאנייה קיפל את העיתון שאחז בידו וג'רלד הבחין בכותרת 'עקב השבתת מטוסי הנוסעים בעולם חזרו הנוסעים לנסוע באניות רחפות ואפילו צוללות' ובכותרת שנייה 'האימפריה האיראנית הגדולה הודיעה שמטוסיה ימשיכו לטוס באוויר אך רק אזרחים מוסלמים יוכלו לטוס בהם'.
ג'רלד נאנח, הוא ניסה בפעם המאה להדליק את הסיגריה המוחית שלו על ידי מצמוץ מהיר בעיין שמאל, ומשלא הצליח הוציא באנחה סיגריה מהקופסה האחרונה שנותרה שבכיסו ומצית מוזהב.
רק כמה שניות עברו והאיש שהמתין לפניו הסתובב ועל לחיו הופיעו המלים 'אסור לעשן בשטח ציבורי!'..
ג'רלד הרהר ועל לחיו הופיעו המלים 'תודה רבה' והוא כיבה את הסיגריה.
'מה נשאר לנו בחיים חוץ ממערכות הפנים שלנו אה?' הוא שכח לכבות את קורא המחשבות והמלים זרמו על לחיו בקצב מסחרר, ' הרובוטים כבר הושבתו, מערכות החיים האלקטרוניות הושבתו, כבר איננו יכולים לדבר זה עם זה רק בעזרת ה'וויוסעס טוצ'ר' משמיע המחשבות שעולה הון, מטוסים כבר אין לנו ואפילו סיגריה אף אחד לא יכול לעשן להנאתו, למה? כי זה מרעיל את האוויר המורעל ממילא? כי זה גורם לאנשים למות, אז מה? אחרי ש800 מיליון מתו במלחמת העולם השלישית ועוד 90 מיליון מתו בנגיף הקרוני?, אוח! באיזה עולם אלוקים שם אותנו?'
הוא לא שם לב שהאנשים גיחכו על האיש המוזר שלא יודע להפעיל את הברייק מיינד- בלם המחשבות, בצעד אטי שהזכיר לו שגם נעלי ההליכה המהירה הפסיקו לעבוד התקדם בתור לעלות על אניית הפאר שהבטיחה - בדיוק כמו ההיא אז לפני מאתיים שנה בשנת 1912 - הפלגה באניית פאר שלא תטבע לעולם...
כי ההתחממות הגלובלית ועשר השנים השחונות לפני 50 שנה כבר המסו ממילא את כל הקרחונים....
---------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
שלושה גילויים נאותים..
1. זאת הפעם הראשונה שאני מתנסה בכתיבה עתידנית, התוצאות לפניכם.
2. לא ממש כתבתי כתיבה עתידנית אלא הסתמכתי על דבריו של אלברט איינשטיין 'איני יודע איך תיערך מלחמת העולם השלישית, אבל מלחמת העולם הרביעית תהיה עם מקלות ואבנים בלבד'
3. אני ככל עם ישראל, מאמין באמונה שלימה בביאת המשיח וכו'

 

[לאלה]

היא הביטה לקו האופק. ים ושמים. וציפורים.

בעיניים מטושטשות מדמעות געגוע היא הביטה לאחור, לכולל 'ברכת אברהם' הנחבא בין עצי הדקל הנישאים, נראה כשוקע בחול הרך. מנסה לדמיין את אהרון ועיניו הבוערות מביטות בדף הגמרא.

8 בבוקר. מוקדם מכדי להתקשר לאמא מרחוב תדהר בעפולה. מוקדם מדי בכדי לשמוע את מילותיה המנחמות, את סיפוריה על עפולה המתחרדת של פעם, בטרם נקראה עיר התורה.

מוקדם בשביל לשמוע שלאמא, גם שקיעות במפרץ התאילנדי לא היו, רק בנייני מגורים אפורים, אספלט ושכן עם כלב.

היא קדה בתודה לתאילנדית נמוכת קומה שהציעה לה ממרכולתה, קונה פפאיה לארוחת צהריים, ופונה אחורה, לבית שעל החוף, לבנות בעשר אצבעות את קו סומוי המתחרדת.

 

[אי פה אי שם]

הוא נעל את התיבה המיושנת, ונכנס פנימה.

שימי שהצטרף אליו היום אל הביקור הקבוע אצל סבא בבני ברק, לא מפסיק למשוך לו בשרוול כשהם נכנסים למנחה, מסמן משהו שוב ושוב. אהרון יהודה מנסה להתעלם, ורק במשיכה העשירית מרמז לו בעיניו "לא עכשיו".

"לא מתאים לו", חלף הרהור בראשו. "כנראה זה ההתרגשות למראה בית הכנסת העתיק", הבין לליבו.

כשעמדו בחוץ ואבא מוציא את הטלפון מהתיבה, שימי נזכר - "אבא, ראית את השלט? איזה מצחיק.". "איזה שלט?" לא מבין אבא."נו, השלט המוזר שם בבית הכנסת, בוא תראה". הם נכנסו שוב, ושימי מצביע על השלט המוזר.

"באמת מצחיק שימי, אבל פעם זה היה תלוי בכל בית כנסת." אהרון יהודה מנסה להסביר לשימי תוך כדי רפרוף ביומן השיחות. "פעם זה היה אחרת. אפילו את התיבות האלו בחוץ לא היה. סבא מספר תמיד שזה היה נורא".

"אתה יודע מה שימי, בוא תכנס לשנייה, ואני מבחוץ יצלם אותך עם השלט. תהיה לך מזכרת יפה להראות מבני ברק".

למחרת בכיתה, נהנה שימי להסביר לכל החברים ש"ככה היה פעם". "כן, היו צריכים לתלות בכל בית כנסת שלטים ש'אסור לדבר בשעת התפילה וקריאת התורה'. מצחיק. מי מדבר היום בכלל בבית כנסת?!.

 

[3333ציפי]

האמת שירמי בכלל לא הבין מה סבא שלו רוצה ממנו
מה בדיוק הוא אמור לעשות עם דירה בכדור הארץ? לא חבל על הזמן? וזה עוד אמור להיות מתנה לגיל 18. מוזר.
הרבה יותר העסיק אותו, לדוגמא, זה שמאיר החברותא שלו עבר לדירה דור 7 ובגלל מהירות התעופה משפחתו עברה מוסדות , וירמי נשאר די לבד.
אחות של דוד שנפגעה מהמאיץ תנועה ששוגר מהעיר שלפניהם, זה מחדל!
אבל הכי העסיק אותו הרעיון של תורת היחסות .
מאז כיתה ד' יסודי הוא לומד במערכת שיעור כל יום על תורת היחסות, וגם שם מענין אותו כמה דברים כמו-איך זה שהאנשים שחיו על הכדור לא חשבו על המגורים על ערים הטסות במהירות העוקפת את מהירות אור, מה, לא היה חבל להם על הזמן שמרויחים בצורה הזו?
היום כמובן, ישנם שידרוגים ויש מהיויות גבוהות ביותר. כולם מסכימים עם זה שמגורים על ערי טיסה זה רעיון מעולה. אתה חי רגיל והזמן שלך עובר לאט, מדהים!
רק סבא שלו תקוע בדירות שלו בכדור הארץ ונותן מפתחות לכל נכד לגיל 18
במחיר הזה, הוא יכל לשדרג להם את המגורים , לדור 7 נאמר.
כמה בכלל עולה דירה בכדור הארץ?

בדרך לחדר אוכל הוציא ירמי את המפתח בלי משים, וסובב על האצבע
"הי, מה זה?" , "אה, זה..." הביט ירמי במפתח והרים מבט מתנצל ליעקב "כלום, סתם, מפתח שסבא שלי נתן לי, זה לדירה בכדור הארץ"
"ומה אתה אמור לעשות עם זה בדיוק?" ירמי לא באמת ידע מה לענות "אולי אם יגמר לי המקום בארון ולא ארצה לזרוק אני אנסה לקלוע לשם את החפצים שישמרו שם..."
"מה אמרת עכשיו?" תפס אותו מאחור מוטקה,"יש לך דירה בכדור הארץ?"
"כן , אה...."
"שמעת על המושג באג 2,100?"

לא יעברו שנים רבות עד ל 2,100 , וכל דרי הערים הטסות ישמעו בחרדה על תום חומרי השיגור מגבירי התאוצה.
על החללית ששוגרה להביא מכדור הארץ עוד חומר ולא שבה.
ערי הטיסה הענקיות יסעו לאט יותר יותר עד שינחתו על הקרקע, וגם זה בנס.
ומליארדי בני אדם ילכו לחפש את מקומם על הכדור.
כמה טובה המתנה שסבא נתן.

 

[מנוחה כהן]

חשבתם פעם מה קורה לדיו כשהוא נמשך החוצה דרך החור בקצהו?
התעמקתם פעם בתחושה של המקפצה כשילדים קופצים עליה?
תהיתם פעם על ההרגשה של דיסק המסתובב בטייפ?
הרגשתם פעם כמו שקל שנופל אל תוך קופת צדקה?

חדש!

חדר התחושות הנעלמות מגיע לארץ!
כל הדברים שאהבנו פעם ונעלמו מחיינו, חוזרים ובגדול!
במחיר מדהים של רק אלף זוזים חדשים תקבלו גם אתם את האטרקציה המובילה בשוק.

חוויה משכרת וממכרת, שתותיר בכם טעם לעוד!

החדר בנוי מאדוות d.p. המדמות בחלל את החפץ אותו תרצו לחוש. כל מה שעליכם לעשות הוא לבחור את הפריסה המבוקשת מתוך מיליארדי הפריסות שבמאגר, להיכנס לחדר, ולהרגיש.

מחכים לכם בקו הראיה S6# שלוחה L*.
*לבעלי מוגבלות ניתן ליצור קשר גם בקו המחשבה +78, יתכנו קצרים הקליטה עקב התיישנות המערכת.

 

[שוקולד מריר]

יש רגעים שאף אחד לא מכין אותך אליהם.
שנה אחר שנה, חודש אחר חודש שאתה מתכונן אליהם, בהמתנה מורטת עצבים,
וכשהרגע מגיע- אתה מופתע, בהלם, כאילו לא ידעת שזה יקרה.
כאילו לא מרטת את שערות ראשך בזו אחר זו, כאילו לא היה לך מספיק זמן לעכל, כאילו לא יכולת לדמיין בנחת את הרגע.
לא, הוא באמת לא יכל לדמיין, לא רצה להשלות את עצמו לשווא,הוא כבר שבע אכזבות, והעדיף להתכחש ולהשאר בבועתו,
וכעת עליו להתמודד לבדו עם בשורות חסרות תקדים.
הוא היה בטוח בעצמו, לא היה לו ספק שהוא יצליח להתמודד ברגע המיוחל,אך הוא מרגיש שבקרבו משתוללת לה סופת הוריקן, או טייפון,או כל סופה אחרת שמרעידה את אמות הסיפים.
בליל של רגשות עזים אופף אותו,
והוא מטלטל בין מצב רוח אחד למשנהו, רגע אחד הוא מרחף ורגע אח"כ שרוע על הקרקע, הוזה, לא מצליח להשאר יציב בנפשו.

20 שנה!
כמה מוזר להיות אחרי.
והנה הוא חובק לראשונה את בנו בכורו, חותם באחת 20 שנות נישואין.

 

[תלמוד]

אני זז למעריב.
ג'קי מתקרב לרכבו, הכפתור מעביר מסר למחשב לפתוח את הדלתות, ואלו מצייתות בדווקנות.
מחשב הרכב מזהה את הכפתור ומתניע.

כטרנד בשדה קוצים פשט לו הסטארטאפ המהפכני של חברת חולצנוגיה, שייצרה חולצות בעלות כפתור חכם, המזהה דיבורים ותוכניות, מעביר מסרים ומורה הוראות.

הכפתור החכם שלא מפספס פסיק, קלט את המשפט שאמר ג'קי לפני יציאתו, והורה לרכב לזוז לכיוון בית הכנסת איצקוביץ'. חמש דקות חלפו ודלתות הרכב נפתחות שוב, באלגנטיות מוריק את ג'קי אל עבר הקרופסולה המסתובבת בפתח בית הכנסת.
ג'קי נכנס לתא, תוך דקה או שתים מתמלאת הקרופסולה בעוד תשעה אנשים, וזו פותחת בדהירה לכיוון החדר הפנוי. תפילת מעריב.

לאחר התפילה ממלמל ג'קי כמה משפטים. בעצם הוא מעלה את רצונו לבקר את סבא, כבר הרבה זמן לא היה שם. הוא מבקש מהכפתור לעדכן את סבא בביקור. הכפתור מסרב פקודה: שגיאת קשר בכפתור הנמען, הודיע. ג'קי נזכר, לסבא אין עדיין את החולצות האלו.
הרכב קולט את התשדיר, מגביה עוף אל עבר ביתו של סבא. ממעוף הציפור רואה ג'קי את רחוב ז'בוטינסקי, כמו תמיד הוא יותר דומה לאתר בנייה. כבר שמונים שנה שלא מפסיקים לעבוד שם, ומה גם שכשיגמרו העבודות – אם יגמרו - לא יצטרכו בכלל רחובות, מהרהר.
שלש דקות חלפו וג'קי מוצא את עצמו משוטט מעל בנייני העיר 'כפר סבא רבה', מזהה מרחוק את הבית המיושן של סבא, שבכדי להיכנס אליו צריך ללחוץ על כפתורים. החיים שלו קשים, אולי נקנה לו אחת ולתמיד את החולצות האלו.

במהלך הנחיתה מתחיל הרכב לרעוד. ברתיעה מביט ג'קי כלפי מעלה, הוא רואה התרחשות מחרידה.
העננים נופלים. הם מתקרבים אליו בצעדי ענק.
פחד ובהלה. הוא מורה לכפתור לבצע נחיתת אונס מהירה, אך העננים מהירים ממנו. הוא כבר מסתכל עליהם מלמעלה.
ואם לא די בכך, תוך שניות אחדות הוא מבחין בדמויות אנושיות מסתובבות להן בתוך העננים. הנה סבא! וסבתא עומדת לידו מחויכת ושלווה, כאילו כל יום כך.
הוא מעביר מסר לכפתור לשאול בקבוצות על מה ולמה המהומה.
עד שהכפתור ביצע את הפעולה, הספיק ג'קי להתעופף מתוך הרכב ולמצוא את עצמו יושב לו בתוך הענן. איך כל זה קרה? מבולבל ומעורפל.

הענן התמלא לו עד אפס מקום, הוא רואה לצדו אלפי אנשים ונשים, ילדים וזקנים. מישהו יודע מה קרה? מנסה לשאול. ובתוך כדי דיבור הוא חש כיצד הענן מתרומם מעל הקרקע ופותח בדהרה.
ממרום מושבו הוא מבחין בעוד עשרות עננים עמוסים עד אפס מקום, כולם דוהרים במהירות עצומה של מאות אלפי קמ"ש.
מהפכני! חדשני! צרח מתלהב בקול גדול.

"כשהגלה הקדוש ברוך הוא את ישראל לא הגלם אלא בעבים, וכשהוא מכנסן אינו מכנסן אלא בעבים שנאמר מי אלה כעב תעופנה וכיונים אל ארובותיהם".

שיר בענין כאן

 

[Mendel Amitay]

תמוז התשפ"ה - 2025

אחמד טיבי התרווח בכסאו המפואר ושלח אצבע שמנמנה לתחתית המושב, כפתורי הפונקציות היו קבועים שם, פרי פיתוחה של 'הארגז' הישראלית, והוא ליטף אותם בנחת רוח. 'היהודים יודעים להשקיע יופי יופי בכסאות של ראשי ממשלה' עברה מחשבה זחוחה במוחו. רק הבוקר גילה כמה פיצ'רים חדשים.

'ליצמן' המהם המהום קטן לעבר המרכזיה הטלפונית והמאובטחת שלפניו שהתעוררה מיד לחיים והשיגה לו תוך רגעים את יעקב ליצמן.

'וואס הערט צ'אך יענקל'ה?' נהנה אחמד לגלגל את היידיש ולא טרח לטשטש את המבטא. 'ברוך ה', מה שלומך מר טיבי?' נשמע קולו של יעקב ליצמן. 'א גרויסע בראך', אמר אחמד טיבי, 'נתקענו בלי גז' - 'גז? עלא ראסי ועלא עיני, יש לנו כמויות מחצי האי סיני' ענה ליצמן.

'שוכראן, כמה אתה רוצה?', שאל אחמד, חובש כובע של תגר ממחניודא, 'יש לי גיטע גישעפט' אמר ליצמן אחרי שניה של מחשבה, 'תן לי 1,000 פועלי בנין לשנה, יש לנו פרויקט גדול'. - 'סגור!' צהל אחמד. אחלה שר-פנים הליצמן הזה.

אחמד הסתובב בכסאו תוך כדי מחשבות. על הקיר מאחוריו היה כתוב בגדול 'משרד ראש הממשלה' בערבית מסולסלת, ובשורה מתחת - בעברית, זכר לימים אחרים.

מבטו נדד גם אל המפה הענקית על הקיר השמאלי שתיחמה את גבול השיפוט שלו. 'עזוגנדה' בלטה הכותרת העליונה. אוי כמה השקיע עד שהגיע למקום הזה, המפלגה שהקים 'למה לא אוגנדה' שסחפה את חברי הרשימה המשותפת, שינתה את המפה הישראלית והקימה מדינה חדשה באפריקה.

מענין מה הפרויקט הגדול שליצמן מרים. 1000 פועלים?! - נדדו מחשבותיו של אחמד - אולי זה כי המשיח שלהם הגיע והם הולכים לבנות משהו על חורבות כיפת הסלע. האמת מה זה משנה, גם ככה כאן בעזוגנדה בנינו מקומות קדושים יותר מהכיפות המוזהבות והישנות בירושלים. צו געזונט שיהיה להם.

 

[עט להשקיע]

חשוון ה'ת"ת

שמיל ירד במדרגות כשאנחת רווחה מתפרצת מחזהו, ימים קשים עברו, כעת זהו הזמן לאכול את הפירות.

"תרצה", קרא לאשתו,"בעוד ימים ספורים נוכל לשדרג את הבית שלנו לדור G8.. "

*

שבועיים קודם במשרד ראש הממשלה

"אתה שומע? אני נותן לך את המצאת המילניום! צבא זבובונים ישרתו אותך!

" במקום לבזבז חיי אדם, הם עושים פשוט עבודה מושלמת, אין אף תוקף סייבר שיצליח לנצח את המערכת שלי.. "

ראש הממשלה כחכח בגרונו, השתעל מעט ואמר: קודם תראה במה מדובר!

שמיל הוציא טאבלט קטן מכיסו ולאחר הקשות ספורות, זיהוי פנים ואגודל והחלקה על נקודות, נפתח המכשיר. אלומת אור נשפכה על הקיר מאנשהו, וראש הממשלה צפה באשתו הנרגנת מקטרת באזניו ביום האמש.

שמיל בחיוך רחב המשיך להקרין גם את שיחת הטלפון עם נשיא זאיר, המעצמה המתבגרת, ובהחלקת כפתור נשפכה אלומה שנייה עם הדובר השני.

ראש הממשלה פער את פיו, "מנין לך ההסרטות הללו?" קרא בהשתוממות.

שמיל לחץ, האלומות כבו ושני זבובונים נחתו על ידו. זה הדבר הודיע.

כמחווה ביקש מראש הממשלה לומר איזה מנהיג הוא חפץ להעלים ברגעים הקרובים מהציביליזציה, וכשנענה - איסטמא קולולינא, מלך האיחוד הסוריאני, שמיל פתח בסדרת הקשות..

אלומה חדשה נפתחה, וציפור נצפתה מתרוממת. "זה הבסיס, בתוכה נמצאים הזבובונים שכושר התעופה שלהם קטן. אנחנו מטיסים שתיים בכדי לתעד!"

כעבור רגעים ספורים הגיעו הציפורים אל חורבות תדמור, "מניין לך המידע הזה?" קרא ראש הממשלה, "רק שלשום נודע לנו שהוא בנה שם מקלט תת קרקעי בעומק 200 מטר"!

אל דאגה, הכריז שמיל, הכל על מקומו יבוא לשלום!

הציפורים נחתו בסביבה צחיחה, כעבור רגעים עדת זבובונים בקעו משניהם איתרו לטאה וכבשו את מוחה. כעת גופה יפעל לפי התדרים שהם ישדרו לה.

הזבובונים נכנסו לפיה והיא החלה לזחול לתוך גומחה קטנה בזווית סלע. כעבור רגעים היא החלה לדהור במורד מנהרה קטנטנה עד להגעתה לאחד מפתחי האוורור של המעברים.

משם הכל נהיה פשוט...

לאחר מספר דקות, החוויר ראש הממשלה, הוא ראה מולו את מלך סוריאן דורך את נשקו. כשזווית הצילום זזה, הוא שם לב שהוא נמצא במטווח..

"כעת" , הכריז שמיל, זבובון יצא, נחת על ערפו של איסטמא ובלחיצה הבאה על ההדק זרם חשמלי נכנס בו.

סירנה נשמעה, המוניטור הקבוע התפרע ופראמדיק התפרץ לחדר, דפיברילטור בידו, תוך שניות איסטמא שכב כששתי אלקטרודות לגופו, אחת בכתפו הימנית ואחת לצד הצלע השמאלית האחרונה.

הפראמדיק לחץ על הכפתור לאיתור ההפרעה בקצב הלב, הזבובון שהחדיר זנב למכשיר לא הפריע לו כלל.

לאחר האישור לנתינת השוק, ניצוצות החלו להופיע, ריח חרוך ומול עיניו של הפראמדיק נצלה איסטמא בעוצמת זרם של 50 GHz..

אפקט מיוחד גרם להתפשטות הריח גם במשרד ראש הממשלה..

---
פנטזיה ישנה..