משפחת כהן עושה רושם רגיל לגמרי. שכנים טובים, עדינים, מנהלים סדר יום רגיל, מלווים בשמחה, מחייכים אליכם בחדר המדרגות, קופצים להגיד מזל טוב בשמחות ומשלמים וועד בית.
עד ש...
מגיעה השעה 2:00 בלילה. מהתקרה שלכם נשמעים רעשי בימבה. מתברר שזו לא באמת בימבה. למשפחת כהן יש סוד מפתיע/ מצחיק/ מרגש/ מפעים/מבהיל/מבעית -שאותו אתם הולכים לחשוף ברב כשרון באתגר הזה. פשוט מאוד.
בהצלחה!
מקום להעיר ובעיקר להאיר, לפרגן ולהתדיין ובחזרה לאתגר: https://www.prog.co.il/threads/%D7%90%D7%AA%D7%92%D7%A8-%D7%93%D7%95-%D7%A9%D7%91%D7%95%D7%A2%D7%99-%D7%98%D7%95%D7%91-%D7%94%D7%90%D7%9E%D7%AA-%D7%A9%D7%96%D7%94-%D7%A1%D7%95%D7%93.664362/
בזרועותיו המגוננות, הוא מרים את עוצמת החוויה לפסגות של ריגוש.
זה רק הוא, החושך והדבר הנוסף.
שתי נרות, על מגש מתכת עטור פרחים, השלהבות עולות, נרעדות ברוח לילה קרירה.
חשוב לנעול את הדלת, אבל לא לעשות רעש. הוא גחן לעבר תחתית ארון התלייה, גרר משם את קופסת הכובע הישנה, משך אותה אל הריצפה.
עדינות רכה עם רטט של ריגוש, חלפו בו כששלף אותו.
הניח בזהירות על כיסא הפלסטיק, מעל שמיכת טלאים ישנה, וכרע על ברכיו.
מילי היתה בטוחה, שוב, שזה חלום. היובש בפה העיר אותה סופית, והקולות ששמעה היו בהחלט מוחשיים. קולות עמומים של גרירה, עולים מהחדר של שמשי.
הבן שלה, ילד מתוק וחלק. בחור מצטיין, מקובל חברתית. משהו עובר עליו בישיבה גדולה,
"הבחורים של היום, צריכים יותר משטר" אמרה לאבריימי בעלה. " בזמנך, מילא, לא היה איפה לעשות עבירות. אבל היום, מה שהולך שם אצל הבחורים, שה' ישמור. שמעתי שיש כאלו, שמעשנים נרגילה של הערבים.
עכשיו, אבריימי במיטה ליד, ישן בקולניות מטרידה. אי אפשר להירדם ככה.
האמת שלא בא לה להיות האמא החפרנית, קצת לא יזיק.
הדלת של החדר של שמשי, בקצה המסדרון, רק חצי נעולה.
אפלולית כבדה, שמיכות על החלונות, ושני שלהבות של נרות, מרצדות בצלליות כבדות על ארון הבגדים. בקצה החדר מוסתר חלקית על ידי הארון, שמשי רוכן למול משהו. חפץ גבוה עם זרבובית, מעוטר בזכוכית זוהרת.
"אני לא מאמינה! נרגילה בבית שלנו." מילי חישבה להתעלף.
"תרגעי אמא" שמשי התחנן במבט מבוהל, "זה לא נרגילה זה פסל, לא צריך לעשות עסק"
"פסל?! אמיתי כמו של פעם?"
"כן, מה יש?"
אם אבא שלי לא היה מתעורר, זה היה נגמר בצורה מסודרת.
אבא שלי נהיה פאנט. כמו אברהם אבינו, שבר לי את כל הפסלים. מה יש לו? הוציא לי מהמחבוא את הקטורת, גם המקלות גם החומר לגלגול. את האשירה, עקר מהאדנית. עם אש בעיניים, באטרף וצרחות.
מה נהיה אבא? מה אני תרח? אפשר לחשוב מה הוא היה בתור בחור?
גם אמא שלי. מה היא רצה ומעירה אותו? ניסתי להסביר לה, שבחורים צריכים קצת להשתחרר, אז משתחווים קצת.
אין להם מושג מה הולך בפנימיות, עם ה'בעל פעור'. ובישיבות היותר פתוחות עם ה'מרקוליס' שמעתי שיש חברה שבבין-הזמנים מעבירים למולך. מגניב.
ולי הם עושים עסק, מהפסל הכי פשוט בשוק.
אז הם ביקשו שאני אשאיר את זה בסוד. מפחדים מהשכנים. שלא יהרוס לי בשידוכים, אין להם מושג שהבת של רוזן מלמטה, היא מכשפה. והבן של מועלם נביא בעל.
ריח כבד של עשן היכה באפה, ריח של סכנה. עשן סמיך מילא את החדר ונכנס אל מוחה העייף, מעביר אותה באכזריות ממצב שינה למצב מצוקה. היא השליכה את השמיכה מעליה, ליבה הולם בפראות. עדיין לא הבינה את המצב לאשורו, אבל החדר מלא העשן היה מספיק בשביל שתזנק מהמיטה באינסטינקט ותרוץ כל עוד רוחה בה אל המסדרון.
חושיה המחודדים קלטו שהאש קרובה לחדרם של רותי בת השנה וחצי ואלי בן השלוש. עניין של בין שלושים שניות לדקה. היא צעקה את שמם באימה, חשה את החום מתקרב.
בחושך הכבד היא לא יכלה לראות אם הם ערים, או שמא ממשיכים לישון בשלווה, לא מודעים לאסון שעומד להתמוטט על ביתם. שוב.
זעקה את שמו של אלי ובו זמנית משכה את רותי ממיטתה. הריחה את האש, קרוב קרוב אליה. האימה לפתה את גרונה. לקחה את אלי בידה השניה ופנתה לצאת מהחדר. לברוח, כשאוצרותיה בידיה.
נשימתה נעתקה בבעתה כשגילתה חומת אש חוסמת את דרכה. רותי יבבה בחוסר הבנה, אלי עוד ישן. או אולי בעצם… היא הניחה אותו על הרצפה, חסרת אונים.
היא פתחה וטרקה את דלתות הארון זו אחר זו, ביד אחת, מחפשת משהו אבל מעורפלת מדי בשביל לדעת מה. על אוטומט המשיכה, נשימותיה קצרות ומבוהלות.
הסתובבה לכיוון הדלת, יודעת שהאש כבר בתוך החדר והיא וילדיה כלואים במלכודת מוות. אבל להפתעתה, ראתה שהאש נעצרה בכניסה לחדר ולא נכנסת, כאילו קיר מים בלתי נראה חוסם אותה.
היא הרגישה פועלת על זמן שאול. הריח חנק אותה ומוחה היה מעורפל, אך היא ידעה שהיא חייבת לעשות משהו. זכרה במעומעם שפעם שעברה הם התגלשו מהחלון על מזרן. איפה ברוך שיוציא את המזרן, שיוריד את הילדים, שירגיע אותה שעוד רגע הסיוט הזה ייגמר?
היא לבד. משכה את המיטה הנפתחת שחרקה בקול נורא. רצה לפתוח את החלון, רותי עדיין בזרועותיה, צורחת באימה. שמטה אותה לתוך מיטתה, משכה בשתי ידיים את המזרן מהמיטה הנפתחת והתחילה להשחיל אותו דרך החלון. עוד רגע והם בחוץ.
"ריקי!" קול מוכר חדר לתודעתה. היא הסתובבה בבלבול. ברוך עמד בכניסה לחדר, מוקף בלהבות.
"ברוך! תברח! אל תיכנס לפה!" היא זעקה, דמעות פתאומיות מעוותות את ראייתה. "ברוך! תציל אותנו!"
היא נאחזה בדלת החלון, חבטה אותה אל הקיר. האדרנלין בער בה, טס בעורקיה. עד עכשיו נמנעה מלהסתכל שוב על האש שבכניסה לחדר. העדיפה לפעול. אבל עכשיו, אחרי שראתה אותה שוב, הייאוש מילא אותה. התמונה הייתה ברורה והיא הבינה את הסוף הבלתי נמנע. הנס קרה עשרים פעם, שלושים, אבל הפעם זה משהו אחר.
לא רצתה לוותר. פתאום שמה לב שברוך לא פה. ומעבר למסך הדמעות היא ראתה את אלי ורותי שוכבים שוב במיטותיהם, ישנים בשלווה.
רצה אליהם, נחושה בדעתה שהיא תציל אותם. היא תזרוק את המזרן, ואחר כך אותם. אם היא לא תינצל, לפחות הם.
היא הושיטה את ידיה להרים את רותי, כשהרגישה מישהו מושיב אותה. מתיישב לידה.
"ריקי, אני פה. את יכולה להירגע, הכל בסדר."
היא ניסתה לקום, לצעוק לו שכולם ישרפו בסוף בגללו. בכתה. אבל היא הייתה כל כך חלשה. אישה קטנה ואבודה, אישה שנלחמת כבר חודש, מדי לילה, להציל את ילדיה מהשריפה שמשתוללת בביתם. שריפה שפעם כולם ראו, אבל עכשיו רק היא.
נכנעה. סובבה את ראשה וראתה את ברוך עדיין יושב לידה. לא הבחינה בעייפות המצטברת שהייתה בעיניו, בדמעות. לא שמה ליבה לפחד ולחוסר-אונים שהיא מסבה לו. לבושה שקצת מכרסמת בליבו, למרות שבעצם אין על מה. ראתה רק את ידיו הרועדות מחזיקות בקבוק קטן.
הוא הניח כדור קטן בידה ודחק בה לבלוע אותו. הבטיח לה שזה לא באמת קרה שוב.
"אתה מתקדם מעולה. לא נשאר לך עוד הרבה להתאמן כדי להצליח להיטמע בציבור החרדי. בוא נחזור שוב על כמה תרגילים. שים לב: "מה נשמע"
"ברוך ה'" "איך הולך?"
"אחלה. אה... חסדי ה'".
"לא. לא טוב. זה צריך לבוא לך באינסטינקט. 'אחלה' אחד כזה יכול לחשוף אותך. חוץ מזה תגיד חסדי ה', במלעיל. לא חסדי ה'".
"בסדר, סליחה".
"בוא ננסה שוב. איך הולך?"
"חסדי ה'"
"מעולה. איפה אתם לומדים?"
"אצל הרב שטרית, זה כולל קטן". "יפה, יפה. מה לומדים?"
"עכשיו התחלנו עיטור ועשר".
"איסור והיתר. לא עיטור ועשר".
"אה, אוקיי. איסור והיתר. איסור והיתר".
"בסדר. הלאה. איך אמרתם השם שלכם?"
"פרויזליך"
"השתגעת?? מה פרויזליך?"
"מה הבעיה? זה נשמע שם חרדי".
"מה הבעיה?! זה ישר מזמין חקירות. 'איזה פרויזליך? קשורים לפרויזליך מרחובות? היה לי בישיבה קטנה אחד פרויזליך, שמן כזה. מעניין מה איתו היום'.
"אבל בדקתי באגרון ואין בכלל שם כזה פרויזליך".
"זה לא משנה. לכל אחד היה בישיבה קטנה גם שמות שאין".
"אז איך אני אקרא לעצמי?"
"כהן, רק כהן. זה השם היחיד שלא מזמין חקירות".
"אוקיי. אז אני כהן".
"שוב. איך אמרתם קוראים לכם?"
"כהן" "איזה כהן?"
"אמרת שזה לא מזמין חקירות.."
"צריך להיות ערוכים לכל תרחיש. איזה כהן?"
"במקור במקור מבני ברק, אבל ההורים מירושלים".
"פרפקט.
הלאה - מה הרבנית עובדת?"
"בורוך ה'. בורוך ה'".
"את התנועה ביד עשית מושלם. אבל בפָּנים, עם חיוך יותר קטן תעשה את זה.
עכשיו שאלות בהלכה. שכן שואל שאלה דחופה בהלכות שבת. איך אתה מגיב?"
"אומר לו: לפי האשכנזים זה בעיה".
"יפה. הוא אומר לך: אז למעיישה, מה לעשות? מה אתה עונה?"
"זה נידון שלם. מדברים על זה. לא פשוט".
"מעולה".
"טוב, לסיום, נעבור לתרגילים ברחוב.
תלך שניה כאילו אתה ברחוב.
לא, לא טוב. אתה הולך כמו בעל-הבית על העולם. חרדי לא הולך ככה. תלך בהליכה חצי שפופה, לא בולטת.
אתה צריך לזכור כל הזמן, חרדי צריך להיות אחד מכולם. השאיפה המרכזית שלו היא לא לבלוט, שלא ידברו עליו. שהוא יעשה רושם רגיל לגמרי. שאם ישאלו עליכם מישהו, הוא יגיד משהו כמו: כן, כהן. שכנים טובים, עדינים, מנהלים סדר יום רגיל, מלווים בשמחה, מחייכים בחדר המדרגות, קופצים להגיד מזל טוב בשמחות ומשלמים וועד בית".
"הבנתי".
אוקיי. אז אתה הולך ברחוב בבוקר. מישהו עובר מולך ואומר בטון סתמי: שוֹלֶם. מה אתה אומר?"
"בוקר טוב".
"לא!"
"אה נכון, סליחה. אני רק מהנהן עם הראש".
"זהו. ובפנים רציניות.
עוד יותר רציני.
בדיוק".
התרגלתי כבר לרעש בלילה, אשתי אפילו לא נרדמת בלעדיו. לקח לנו בערך שבוע להבין שאצל משפחת כהן מלמעלה מסתובב אי-רובוט בבית.
לא היינו מופתעים, הילדים שלהם לומדים בממ"ד בפתח תקווה ושם הרי לכולם יש אי-רובוט. מספרים שהייתה שם תחרות אי-רובוטים וההוא של משפחת כהן השאיר לכולם אבק.
בהתחלה הם התביישו, כשהיינו עולים לבקש כוס שמן, הם היו מפזרים קצת לוטוס על הרצפה, שלא נראה את הקרמיקה המבהיקה ונרנן.
אך כשהילדים של כהן ירדו לבקש צלחת בורגול עדשים ואורז, מיד הבנו שהם מאמנים איזה אי-רובוט, האימא כהן הרי לא יודעת להכין שום דבר שכולל תהליך כלשהו, מלבד חימום במיקרוגל.
כשהם הבינו שהשכנים יודעים עליו, הם החלו להוציא אותו לשאוב כל יופי ממעט הטבע הפראי שליד המרזבים, תוך שהוא פוער פיו כנגד הפרחים העדינים, עפרא לפומיהו.
יום אחד כשיצאתי לתפילה פגשתי בו לבדי, הוא נצמד לרגליי ובעטתי אותו למרחוק, לא בכוונה תחילה, מבלי משים. תכלס, אין לי מחושים וחיישנים כמו שלו.
כשגהרתי מעליו לראות כמה הנזק, כל השקלים של וועד הבית התפזרו לכל עבר. מיד הוא נדלק והחל לאסוף מטבעות, ניסיתי לאסוף בעצמי כמה שיותר, ידוע שעובר אצלו הרבה כסף מלוכלך.
ואז, לילה אחד הוא השתגע. כמו גולם שקם על יצרנו, שמענו אותו דוהר ברחבי ביתם של הכהנים, נתקע ברהיטים ומצפצף על כולם.
למחרת דפקו אצלנו הילדים של כהן וביקשו מטאטא ויעה. יודעי דבר סיפרו שאי-רובוט שם קץ לחייו ושרף את עצמו מול שקע 220v, מסתבר שהוא היה טעון כבר הרבה זמן.
ישנה אגדה סודית על כך שאי-רובוט חי וקיים באיזה בוידם, שם הוא מתאבק יום יום. כמו שהנחיל לאוהביו, תמיד לשאוב רחוק.
צל המיתר השמיני השתקף על המדרכה במטושטש, קו ישר משוער סימן לאייזיק כמה מיקומים אפשריים תחת הגשר, שעונו הצביע על השעה 01:59 והוא החליט בלית-ברירה להתמקד בנקודה אחת ולהישאר נאמן לשעה 2:00 בלילה. הסביבה הייתה נקייה מהולכי-רגל סקרנים, רק מכוניות שעטו. הוא שלף משקית של קידי-שיק ראש מגרפה שבור, הציץ ימינה ושמאלה וניסה לחפור באדמה הסלעית העקשנית. הוא הגיע לכאן באוטובוס, את הדרך חזרה – כך קיווה – יעשה במונית נוצצת.
יד קרה של שוטר סיור קרח טפחה על שכמו "גבר, מה אתה חושב שאתה עושה? עזוב את הברזל הזה ובוא איתי לניידת, אני רוצה ממך פרטים", הוא לקח ממנו את המגרפה וחיטט בשקית, היו שם רק תפילין וסנדוויץ'.
היתקלות עם משטרה לא עלתה בדעתו, החשש שלו היה בעיקר מילדים וארכיאולוגים חמדנים, הוא חכך בדעתו והחליט להיצמד לסיפור האמיתי, "אני יגיד לך את כל האמת" הוא היישיר אל השוטר זוג-עיניים כנות "ראיתי בחלום שאני מוצא אוצר גדול מתחת לגשר-המיתרים, בקו ישר מהמיתר השמיני בשעה שתיים בלילה. אמרתי לעצמי 'חלומות שווא ידברון' ולא התייחסתי, אבל אחרי שהחלום חזר על עצמו שוב ושוב, הבנתי שאולי יש כאן משהו אמיתי. יש לי כמה בנות לחתן ואוצר כזה ממש יכול לעזור לי. בבקשה, תן לי להמשיך לחפור, אני מבטיח לסתום את הבור אחר-כך".
השוטר פרץ בצחוק רועם, לקח ממנו תעודת-זהות ובדיקת ינשוף, "חח איזה סרט, כזה עוד לא היה לי, ואני חלמתי שמתחת לדלונגי של אייזיק כהן מבני-ברק מחכה לי אוצר, חה, עשית לי את הלילה" הוא התרצן פתאום והקשיח מבט "תקשיב טוב בחור, אתה עף מפה הרגע הביתה, אם אני עובר פה ורואה אותך - אתה הולך לישון במגרש-הרוסים. הברזל הזה נשאר אצלי" הוא הכניס את המגרפה לניידת.
אייזיק צעד מובס לכיוון הטרמפיאדה בכניסה לירושלים, בתקווה למצוא קו-לילה שיאסוף אותו ואת החלום שלו.
ספסל המתכת הקר הפריע לו להירדם, תובנה מעניינת עלתה בליבו פתאום והאיצה בו חלום חדש. הוא התנער מהספסל בפנים מרוצות ועצר מונית.
הנסיעה החלקה והשקטה אפשרה לו לתכנן את דרך הפעולה החדשה. הכלל הכי חשוב הוא סודיות מוחלטת, בדירה מתחתיו גר הירש שהוא בין-היתר טוען-רבני ממולח, הירש עשוי לנשל אותו בקלות מכל אוצר שיתגלה בין הריצפה שלו לתקרה של הירש.
את הימים הבאים הוא ניצל לעבודת-שטח. אשתו של הירש עובדת מהבית מאז הקורונה, ולכן שעות היום פחות רלוונטיות, האורות בביתם כבים בטווח הזמן שבין 11:45 ל-00:10, בירור אצל חוקרי-שינה העלה ששנת-ליל מתחלקת למחזורים של שעה-וחצי שעה-וחצי, שינה עמוקה וחזקה מתחילה במחזור השני, מה שמגדיר את שעת הקסם האידיאלית לחפירה: 2:00 בלילה, שעה זהה לזו שהוזכרה בחלום הראשון.
אייזיק לא יכול היה לדעת שהירש מאזין לפני שנרדם לקווי-נייעס ולתחזית של אורי בץ במשך קרוב לחצי שעה בכל לילה.
הוא בחן את השטח שתחת התנור, היו שם רק שאריות אוכל וכתמים-שומניים, לא ניכר סימן למטמון כלשהו.
דממת הלילה מנעה מאייזיק שימוש בכלי קידוח טכנולוגיים ואילצה אותו לגרד ידנית את הריצפה עם מזלגות ומברגים. בתחילת הדרך נראה היה שמאמציו לא חודרים במילימטר פנימה, אבל הוא זכר היטב: 'אבנים שחקו המים – המים שחקו אבנים', כל-שכן וכל-שכן מברג שוחק אבנים.
שש שנים של גירודים; עשרות מברגים שבורים; מאות מזלגות מעוקמים; אלפי שעות נטולות שינה; לילה אחד זה הגיע, הוא הקיש על הריצפה המגוררת ושמע הד חלול. גירוד מאסיבי גילה קופסת פח חלודה נעוצה ביציקת הבטון. בשבועות הבאים הוא גירד שעות נוספות והוסיף קידוחים קצרים בשעות היום, כאלה שלא יביאו הלשנות לעירייה, הוא זכר על-בשרו את המפגש הקצר והמביך מול השוטר.
הירש חישב להשתגע, כבר שנים הוא שותק על הרעש המטריד מהבית של כהן, אבל לאחרונה הרעש התחזק והתארך אל עומק הלילה. הוא כבר שקל לערב את רשויות הרווחה, אבל בהחלטה של רגע החליט לעלות בשעת מעשה, לדפוק בדלת ולדרוש שקט.
אייזיק העיר את אשתו ובמאמצים משותפים הצליחו לחלץ את תיבת הפח ולפתוח אותה, המראה שנגלה לעיניהם היה מדהים, עשרות חפיסות של דולרים, מטילי זהב, אבני-חן, ושקית קטנה של מטבעות מבוזרים. אייזיק עצם עיניים וברך בדמעות-אושר 'הטוב והמטיב'. דפיקות זועמות נשמעו מכיוון הדלת.
מוחו פעל במהירות, זו כנראה המשטרה, עליו להתחבא ולהחביא איתו את האוצר, הוא יכול לנצל את הבור הפעור, אשתו תגרור את התנור למקום ותתמודד עם השוטרים. הוא קפץ פנימה בכוח אלא שאז נבקעה שארית הבטון ומטח אבנים וחלקי בטון נפל אל מטבח משפחת הירש בקול רעש, שבר שתי קלאפות וניפץ את האינדוקציה. אייזיק עצמו הצליח להיאחז בדפנות הבור, כששמעון הירש גוהר מלמעלה וגברת הירש זועקת זעקות שבר מלמטה.
אל התיק הסבוך בבית הדין הצטרפו בעלי עניין נוספים: יובל – השוטר הירושלמי שהספיק בינתיים לחזור בתשובה, פישמן שמכר לו את הדירה, יורשי בנק שווייצו-פלשטינה שאמנם פשט את הרגל אך האוצר תאם לפריטים שנשדדו מכספת הבנק. בהחלטה השנויה במחלוקת, נקבע שהאוצר אמנם מגיע לאייזיק כהן שמצא אותו, אך עליו להעביר את כולו להירש תמורת הנזק שנגרם לדירה וכפיצוי על שעות השינה שנגזלו ממנו, אם -כי הירש צריך להחזיר לו חצי בגלל השיימינג והפשקווילים שהפיץ עליו.
אלא שאז הגיע ההד מהדיון הנרחב לידיעת אנשי האפוטרופוס הכללי שתבעו להעביר לידי אוצר המדינה את האוצר כולו.
יש מעשים שאי אפשר להחזיר לאחור, וכשישב יענקי אפלבוים במשרד הקטן של מערכת 'החשיפה החרדית' והצטמרר מהמזגן המקפיא ומפחד בלתי מוגדר, ידע שמעשה זה היה אחד מהם.
מנדי הכתב האזין לגרסה המקדימה של סיפורו כשהוא מחייך חיוך מקצועי, מהוקצע ומזוייף. הוא המהם המהומי השתתפות במקומות הנכונים, והחניק קריאות צער באחרים. "אני אלך להביא את הצוות", אמר כשסיים יענקי את דבריו, שלח בו עוד מבט שבע רצון ונעלם מהחדר, מותיר אותו להתבשל בקור ובמחשבות. אם רק היה זהיר יותר, אם רק היה מתנהל בחכמה.. אולי לא היה צריך להגיע בסוף כגנב בלילה למשרדי 'החשיפה', לחשוף את הצד שלו בסיפור ולנסות לעורר אהדה.
"אתה בסדר?" עורר אותו קול עמוק, והקפיץ אותו מהכיסא.
"מי זה?" שאל ברעד.
"תירגע.." גיחך הקול, "זה רק אני, הקיר".
יענקי הסתובב בבהלה גוברת לאחוריו, לא היה שם איש.
"איזה שטויות.." אמר בשיניים נוקשות. "איזה שטויות.. אין שום הגיון שקיר יוכל לדבר.."
"ומה יותר הגיוני? שאני אעמוד ככה לאורך שנים ואשתוק? זה כן מסתדר לך?"
"אהמ.." יענקי מעולם לא חשב על הדברים מהזווית הזו, "עכשיו כשאתה מציג את זה ככה.."
הקיר לא הותיר לו אפילו רגע לעיכול המצב. "אז כך חולפת תהילת עולם", אמר בקול מתנגן, "וגם יענקי אפלבוים הגדול מגיע היישר אל המשרד של מנדי. נו, איזה עולם.."
יענקי נלחץ. "מאיפה אתה מכיר אותי, חתיכת בלוק?"
"זו לא השאלה הנכונה יענקי יקירי. השאלה האמתית היא איך יוצאים מהברוך. חתיכת ברוך, לא?"
יענקי נע על כסאו באי נוחות. "אני לא אשם, אני הייתי בסדר גמור".
"עזוב אותך מתירוצים," אמר הקיר בלעג, "הרי הכול היה צפוי מראש, נכון? הכתובת היתה על הקיר.. גם הרב שטרן אמר לך לא לתת אמון בזאבי, וציפי כל כך ביקשה שלא תפקיד את כל הכסף של החברה בידיים של הטיפוס הנכלולי הזה.."
"איך אתה יודע?" שיניו של יענקי חזרו לנקוש ברעד. "מאיפה אתה יודע את כל זה?"
"שאלה מצויינת. אולי, ממש אולי, סיפרת את כל זה למנדי לפני חמש דקות?"
"רגע, אתה פשוט מקשיב לכל מה שקורה כאן בחדר? אתה חתיכת חלאה, לב של אבן!"
"הופה הופה, התחלנו עם משחקי המילים. יש לנו עסק עם בחור שנון. החוקרים במשטרה מתים על טיפוסים כמוך".
יענקי נע שוב על הכיסא, הפעם היתה החריקה עזה יותר.
"אבל הנה הזווית החיובית. זה יום המזל שלך. כיוון שאני כאן... איך לכנות את זה? 'קיר על זבוב'? אז בוא נאמר שאני די מעורבב. יש כמה וכמה פרטי מידע חסויים שאני יודע ויכולים לעזור לך. אני יכול לגלות לך דברים שחברים שלך מנסים להסתיר, ויוכלו לעזור לך בתדמית הציבורית ואפילו בחקירת המשטרה, אם תהיה".
"באמת?" התרגש יענקי.
"כן, אני כמובן אצטרך שתחלוק אתי קצת מידע על החלק של האחרים, אבל - כן".
"אני לא יודע", מלמל יענקי, "זה לא כל כך נשמע לי. זה קצת.. רכלני, לא?"
"תשמע, זה לא שאני גאה במה שאני עושה אבל כל אחד והעבודה שלו. אז נכון, אני לא כותל המזרח. אבל גם אני עוזר לאנשים. הנה, עכשיו אני אעזור לך אם רק תאפשר לי".
יענקי שתק בתגובה, אבל רגליו תופפו על הרצפה בעצבנות.
"אין בעייה. אין בעייה." הגיב הקיר מיד, "רצונו של אדם הוא כבודו, ככה אתם אומרים.."
למשך כמה רגעים שתקו שניהם.
"ומה הכי משונה בכל העניין?" מלמל פתאום הקיר כאילו לעצמו, "שזלמנוביץ חושב, וככה הוא גם מספר לכולם, שאתה אשם בכל הסיפור. אבל באמת מעניין לאן נעלמו כל הכספים שהוא היה אמור לדווח עליהם למס הכנסה בשם החברה."
"אני.. אני לא רוצה להלשין", יענקי נבהל. "אני בכלל לא.. לא התכוונתי לדבר על זלמנוביץ. רק לספר קצת על הרמאויות של הוועד המנהל, וגם זה כי לחצו אותי אל הקי.. כלומר, כי אין לי ברירה".
"הו, כמובן.. כל כך אצילי", חרק הקיר, "האמן לי שהייתי מוריד כובע בפניך אם רק הייתי יכול. חבל, כל כך חבל שזלמנוביץ יישאר עם הכסף ואתה תסיים בסוף עם כל הצרות. שמעתי שאפשר להגיע למאסר בפועל.."
"מ.. מאסר בפועל?" גמגם יענקי.
"רק שמועה.. רק שמועה.. אני באמת יכול לעזור לך. אתה יודע, יש לי גישה לחלונות הגבוהים. אבל.. נו.. שויימער פיו ולשונו.. אני דווקא מעריך את זה".
"הוא אומר שאני אשם?" זעמו של יענקי התלקח פתאום, "הנבל הערמומי!"
"כן, כואב כמה שהעולם הזה אכזר" נאנח הקיר מקירות ליבו. "כל כך חבל לי עליך, שתשב בכלא שלא בצדק. מה כבר תוכל לעשות שם? רק לדבר אל הקירות. ממש זולגות לי דמעות".
יענקי לטש עיניים "דמעות?"
"מטאפורית. מטאפורית. אתה חסר רגישות לבעלי מוגבלויות שזה פשוט לא ייאמן. מצד שני אתה שומר-לשון יותר מאנשים צדיקים ממש. אם היית יודע מה הרב כהן, למשל, שפך כאן.. זה ממש בגדר 'מה יגידו אזובי הקיר'".
"הרב כהן? לא הגיוני!" פסק יענקי.
"גם אין שום הגיון שקיר יוכל לדבר, שכחת?" השיב לו הקיר מיניה וביה וסכר את פיו.
"הוא החביא הכול בעסק שלו ברהיטים.." יענקי פלט פתאום את המילים מהר, כאילו בלע משהו חם. "יש לו את המחבוא מתחת למגירות בארון. זה בשביל הבת שלו, שבשידוכים".
"זאת שכמעט סגרה לפני חודשיים? איזה סיפור עצוב זה היה, השם יירחם. טוב. אני אראה מה אפשר לעשות בשבילך".
"ובבקשה.. אל.. אל תספר לאף אחד.."
"הו, זה מובן מאליו יקירי", הגיב הקיר בקול ענוג, "אתה לא יודע שאצלנו בעיתון הדיסקירטיות מובטחת?"
והוא פרץ בצחוק גדול שהלך והתגבר. החדר רעד, יענקי עצם את עיניו באימה.
ואז פרץ מנדי למשרד בקול תרועה, צוות צלמים והקלטה מאחוריו.
"הנה יענקי, הכול סודר. אנחנו מיד מתחילים בראיון!"
יענקי קפץ כנשוך נחש ומיהר אל הדלת.
"אבל למה אתה בורח?" התפלא מנדי, וסידר על ראשו את כיפתו הקטנה. "נסדר לך יופי של כתבה אוהדת. בעמוד השער. תקבל תמיכה מקיר לקיר!"
"הו, לא.." יענקי ברח מהחדר כל עוד רוחו בו, והלך לשפוך את ליבו בכותל המערבי.
ר' גרוינעם ניגש לכלוב הקטן ושפך עוד חופן מאריזת ה'גודלי' לתוך השוקת הקטנה.
"אני רעב", קרא ר' גודל מהכלוב.
ר' גרוינעם נאנח. קשה עד בלתי אפשרי לתפעל קו הלכה בימים טרופים שכאלה. והר' גודל הקטן הזה שהוא רכש לאחרונה לתגבור הקו לא ממש עונה על הציפיות.
- ר' גודל, יש לך קריאה.
- הטלפון עלי.
"שלום... אהה. רציתי לשאול..." קול דק וצפצפני נשמע מהפומית.
"טיגנתי בטעות במחבת בשרית עם מזלג פרווה..."
"כושר".
"ורציתי לשאול... אם צריך..."
"אמרתי כבר. כושר וזהו."
• • •
ר' יוצמח הספקון היה נסער ממש.
"משהו לא תקין לאחרונה בקו ההלוכה. על כל שאלה – כושר. נשמע שיש שם איזה תקליט.
"אני סומך על ר' גרוינעם" ר' טויב לב לא אהב שפוסלים כך אנשים.
"כנראה רב שיותר מקל, לא רואה סיבה לחשוש."
• • •
"ר' גודל. הבאתי לך חבר, אחד ספרדי. ילקוט יוסף מהלך."
- שולעם עליכם ר' ילקוט.
- עליכם השלום ר' 'פסקי', סידור יש עליך?
- אני בעל פה.
"פתח אליהו נביא זכור לטוב..."
"שקט שם!"
ר' גרוינעם חשב שהוא משתגע. עם השחרית של ר' גודל הוא איך שהוא הסתדר, אבל נראה שהחדש קצת בעייתי.
הוא ניגש לכלוב הקטן.
"גודלי 'בית יוסף' הולך?"
"אבל שיהיה שקט, יש פה שכנים".
"תשע עשרה."
מאי קרע פיהוק מול מסך הלפטופ ושלף אוזניה אחת. "מה?"
אפריל כלא אנחה. "היום חשפנו את היתונש התשעה-עשר."
"יתואיש*." דייק מאי במורת רוח. "אין מילה כזו 'יתונש'."
אפריל נעץ מבט עייף בנורה הדלוחה. תשעה-עשר זה מרשים עבור שני ציידי יתונשים מתחילים. בעוד שלושה חודשים הם אמורים לארוז את עצמם חזרה למַטֶה, בדרך לאזור חדש וזהות חדשה. התהפך על צידו כלפי מאי. "לאן תצא מחר?" מדי כמי ימים הם עוצרים את הפעילות החשאית. מנמיכים את להבות החשד.
שותפו תלה בו מבט חתום. שלף אוזניה. "מה?"
אנחה נפלטה מגרונו. "קוהנס ביקש שאערוך לו קניות, אז אני אתחיל מזה מחר. לילה טוב."
"לילה טוב."
[]
'אתם חייבים להתערות בסביבה! כל החודש הראשון מיועד לקשרים חברתיים.' כך חרץ המפעיל שלו אי אז, לפני ששלח אותו לשטח עם מאי. 'כמה שיותר חברויות, ככה יותר מידע שיצנח לידיים שלכם.' אי אז, אפריל היה סוכן קר ושכלתן להחריד, ותהה רק אם מאי יצליח לעמוד בקצב קשירת החברויות שלו.
עוד קומה עם השקיות ושתי נקישות. מיסטר קוהנס, השכן מלמעלה, פתח לו דלת בהבעה עגומה. "תודה רבה! שמעת על מה שקרה עם דייסון?"
הבעה מיתממת היתה האליפות שלו. "לא, מה קרה?"
אנחה עמוקה נעקרה מחזהו של קוהנס. "יחידת שוטרים פרצה אליו לבית אתמול."
"אוי ואבוי! למה?"
קוהנס משך כתף. "כי הוא לא דיווח שהוא יתואיש. באיזו אכזריות גררו אותו... כמה אשתו בכתה..." ניצוץ רטוב הבליח בעיני שכנו המבוגר, אגב אנחה נוספת.
אשתו גם צרחה, שתק אפריל לעומת שכנו. ושני אחים שלו הגישו עתירה נגד המשטרה במהירות שלא תיאמן. "למה הוא לא דיווח שהוא יתונש, וזהו?"
"למה???" מיסטר קוהנס נעץ בו מבט מזועזע. "כי היו לוקחים אותו ישירות למעבדות הניסויים שלהם! עכשיו בטח ישפטו אותו למאסר, ושם, רק אלוקים יודע מי יגן עליו מהניסויים ההם..."
אז זו דעת הקהל על התרופות שמייבא המטה באינסוף מאמצים ליתונשים חסרי האמון. "מעבדות ניסויים?"
שתיקה ארוכה עלתה מצידו של מיסטר קוהנס. הוא הביט באפריל בעצב. "אם באמת אלו מרפאות, למה אף אחד לא חזר משם? בכל אופן, אני מקווה שהאחים של דייסון יצליחו לחלץ אותו משם. יום טוב לך, ותודה רבה."
אפריל מתח חיוך שובה לב על פניו. "יום טוב." ואחרי עוד כמה מילות פרידה הוא ירד במהירות את המדרגות עד לחצר.
ואחר כך הוא רץ קלות לפארק. ושם הוא רץ ורץ ורץ בפנים חתומות. קצר נשימה ורדוף.
הם חוזרים. אחרי שנגמר הטיפול הרפואי המטה מחזיר אותם הביתה. 'רק שהטיפול אורך לפחות שנה וחצי.' הסביר המפעיל שלהם כשאי מי העלה את השאלה בתדרוך. 'וכמו שכבר הסברתי לכם, חלק מהסימפטומים של יתשת זה איבוד אמון קיצוני בממסד מסודר. ולא בכל הסימפטומים אנחנו יכולים לטפל. בכל אופן, אנחנו חייבים להציל את היתונשים מידי עצמם.'
אבל דייסון לא השתולל או התנגד כשהוא ומאי האזינו לכל אירוע המעצר דרך חיישני הציתות שהתקינו. דווקא אשתו, הבריאה, צווחה בהיסטריה. והשכנים כולם כעסו. ובפינה נסתרת ומוכחשת בתוכו, תהה הגיונו אם נכון הוא עושה. אם להיות צייד יתונשים זה אידיאל, או עוול.
[]
שלושה ימים אחר כך הרים מאי ראש מהלפטופ. "צדקת." התמתח. "כל הסימפטומים מופיעים אצל ג'ובס."
עייפות פתאומית פשתה באיבריו של אפריל. "השגת תמונות?"
"חלקית." מאי נרכן למסך. "תמונה שלו הולך ביום, זה היה קל. השגתי צילום שלו קונה מנות דם, ותיעוד של קניית קביים. אבל חסרה לי תמונת לילה שלו."
"אין בעיה. הלילה נשיג אותה." היתונשים סובלים מסימפטומים שונים ברובם. אחד המובהקים שבהם נגלה בלילה. יתונשים לא יכולים לצעוד בלילות.
שעתיים אחר כך, בתום ביום נזילה והשתלת סוכן בצוות האינסטלציה, נפרשו שלוש נקודות אסטרטגיות מביתו של ג'ובס על המחשב.
הם חילקו ביניהם את הלילה למשמרות ואפריל, יגע בלי סיבה, עלה למיטתו.
אחרי שעתיים, אולי, מישהו נענע אותו. לחישות בהולות נורו לתוך אוזנו מטווח אפס. "אפריל!... קום כבר!..."
אפריל פקח עיניים טרוטות לעומת מאי החיוור, מצטלל באחת. "מה קרה?!"
"ששש..." חברו דמם, נועץ בו מבט תובעני. מה הוא רוצה? העיף מבט למחשב. סרטון מוקפא תיעד את ג'ובס מדדה על קביו בלילה.
"מה-" קולו גווע.
רחש מהקומה העליונה. ברור. גלגלים. נגררים על רצפה.
חיוורון לא מודע כיסה את פניו של הסוכן הקשוח. כי למה דווקא קשיש חביב מלמעלה צריך להיגרר בכיסא גלגלים כל לילה. ולמה, למה הרשה לליבו להיקשר קצת מדי לאדם בסביבה שורצת יתונשים.
*יתואיש- אדם החולה ביתשת (מחלה גנטית שבהתפרצותה חש החולה דחף בלתי נשלט לשתיית דם).
בעקבות האתגר החביב יצא הסיפור ארוך ומסועף משחשבתי (והעליתי)... האם הייתם רוצים אותו כסיפור בהמשכים?
יום אחד הגיעה טויבי גיטל עם רעיון מוזר. היא רוצה לקנות נעלי עקב, והיא אפילו בררה איפה כדאי לקנות והיכן הכי זול.
אבא התחלחל, אמא החביאה את פניה בסידור.
"את רוצה להרוס את השידוכים של אחים שלך?" אבא כעס, "אין על מה לדבר, טויבה גיטל, וחוץ מזה" החליט אבא כהן לאלפה בינה, "עקבים זה שיקצע".
וכך נסתם הגולל על חלום העקבים.
אך לא אחת כטויבי תוותר, לאט לאט אספה שקל לשקל. פעם מכרה את חטיף השוקולד שקיבלה, ופעם לקחה לעצמה את הכסף שנתן לה אבא בכדי שתקנה בו ספר מתמטיקה, היא עצמה השתמשה בספר של אחותה.
כך וכך חסכה טויבי את החמישים שקלים בכדי לקנות את הנעלים שריצדו בחלומותיה בלילות האחרונים.
היום המרגש הגיע וטויבי אחזה בקופסת בהתרגשות היא הצפינה אותה מתחת לשמיכות הפוך החורפיות וחכתה לעת שתוכל לחדשן.
דא עקא, עת כזו לא הגיע כיוון שאבא כהן לא מסכים בשום פנים ואופן לנעול נעלי שיקצע.
אך טויבי מצאה רעיון, היא כיוונה שעון מעורר לשעה שתיים בלילה בכדי לנעול בשעה מרוממת זו את הנעליים.
כשהחלה טויבי גיטל לצעוד עם נעליה, היא שמה לב למשהו נורא. הנעליים השמיעו רעש בכל עת שהיא הניחה את רגלה על הרצפה.
ולא שחששה שאין מן המתאים לבת ישראל להסתובב כך, היא לא רצתה שחלילה הרעש יעיר את אבא משנתו.
החלה הבחורה לגרור רגליה על הרצפה, ומצא הרעיון חן בעיניה.
ומאז כל לילה כשעתיים אחרי חצות חווה טויבי גיטל כמה רגעי הנאה עם נעליה.
משפחת כהן מאופיינת היטב, היא והרובוט הסודי האוכל-כל שלה. אם הייתי בוחרת לצטט משפטים נבחרים הייתי מסתבכת ולכן אני נמנעת מלעשות את זה, פשוט תקראו שוב בעצמכם את כל המשפטים שהופכים את הקטע הזה לקטע נהדר.
לא מכירה את הגרסה של חיים ולדר על החלום האגדי על האוצר מתחת לגשר אבל הגרסא הזאת עדכנית מאוד, כתובה נפלא ולוקחת בחשבון את כל הגורמים ויש כל כך הרבה מהם! פרשייה מהדהדת, נפתלת עלילה ומושלמת ממש.
למרות שמדובר בסיטואציה עצובה של חיכוך אמוציונלי בין הורים פנאטיים לבן המריר-ציני שלהם שנתפס על חם בשעת ליל מאוחרת זה גם קטע משעשע בגלל.. מה בעצם?! ניסיתי לזהות מה הופך אותו לכזה. לא מצליחה לשים את האצבע על הנקודה, אולי הפער, הדיוק, הדימויים, מה שלא יהיה זה קטע מנצח!
כל יתר הסודות המרתקים, האפלים , המשעשעים, המקוריים והעצובים נשמרים לי בבטן המטוס.
הייתם יצירתיים כולכם, כתבתם נהדר, כל אחד מכם היה מיוחד בדרכו שלו, אין כמוכם!
הנושאים החמים
הנושאים החמים
www.prog.co.il
