הביטוי חמור נושא ספרים הוא כינוי גנאי לאדם שלמד הרבה אך לא הבין את הדברים לעומקם והוא אינו מסוגל לעשות בהם שימוש מושכל.
קחו את זה לאיזה כיוון שרק תרצו.
כבר שתיים.
ונועה עוד לא פה.
הדס חשקה שפתיים, וחייכה אל עוד ילדונת מתולתלת שנשאה ערימת ספרים שהתנשאה עד מעל לראשה. "כרטיס, בבקשה?" היא חייכה בחביבות, והגניבה עוד מבט קטנטן לפינה השמאלית במחשב. שתיים ודקה. איפה נועה?
נגיד אלחנן יאחר היום. אולי יעצור במכולת לקנות שמנת לארוחת צהרים, זה יוצא רווח נקי של עוד עשר דקות. ואם נועה תבוא בחמש דקות הבאות, אז היא תוכל לצאת כבר בשתיים וחצי אחרי שתגמור את התורנות שלה, להספיק את האוטובוס של שתיים עשרים וחמש, ולהגיע הביתה דקה אחת לפני אלחנן.
נגיד.
ברעיון היא יכולה לסגור את הדלפק, היא לא חייבת להישאר מעבר למשמרת שלה. יש עוד שתי ספרניות עכשיו במשמרת, והן תוכלנה להשתלט על העומס עד שנועה תגיע.
אבל כל זה רק ברעיון. מבט אחד על התור הארוך גורם לצביטה קטנה בליבה של הדס. לא יפה. הן מחכות כזה הרבה זמן.
היא תישאר. עד שנועה תבוא, בטח תכף.
לילדה המתולתלת היה הרבה זמן, כנראה. היא הניחה את הספרים אחד-אחד, ורק אחר כך נפנתה לחפש את כרטיס הספריה בין שלל מטלטליה.
הדס הביטה אחורה, אל עגלת הספרים. אוי ואבוי. נראה שהיום הזה החליט להיטפל אליה. התורנות הקבועה של סידור העגלה תיקח לה מינימום עשרים דקות. ושום קצה של קוקו המזכיר את נועה לא נראה בפתח.
המתולתלת הועילה בטובה למצוא סוף סוף את הכרטיס, ולהתחיל להגיש את ערמת ספריה לסריקה ורישום. הדס הקפידה להשאיר את החיוך מתנוסס על שפתיה, למרות שהפינה השמאלית רשמה לה לבן על גבי שחור שהשעה ארבע עשרה ושש דקות. ושבע. הילדה שואלת אם מלח-מים של אל"ף הדרי חזר. הדס מחייכת חיוך רחב יותר ומתקתקת את שם הספר. "לא, לא חזר". נועה עוד לא פה. הילדה מסיימת ומתחילה להעמיס את הספרים בתוך שקית פלסטיק של רמי לוי. הדס עוזרת לה. הבחורונות מאחורה נואמת למכשיר שלה "לא, את לא מבינה, שיפי, אני עומדת פה בתור כבר שנים כלום לא זז! אני אומרת לך, זה לא לעניין השירות הזה פה. לא לעניין, אני אומרת לך".
היא אומרת את זה לא רק לשיפי, אלא גם לשארית קהל הממתינות בתור. הדס מרחיבה עוד את חיוכה, ומתפללת בכל לב שיבוא כבר הגואל ויפטור אותה לחיים ולשלום. בינתים, עד שיבוא אותו גואל, היא מתגברת במאמץ על הבחילה שגואה בה לגבי קולה הצווחני של הבחורה מאחורה, ומקדמת אותה בעוד חיוך מתקתק. "כרטיס?"
הבחורה מתמהמהת, לוחשת עוד משהו נזעם לשיפי בפלאפון שמן הסתם מלבה עוד קצת את עוצמת הכעס על התור הארוך, ומנתקת סוף סוף את השיחה. "אה?" היא שואלת, ומנחיתה את ערימת ספריה על הדלפק.
"כרטיס", חוזרת הדס בסבלנות. "כרטיס ספריה", מסבירה שוב, לנוכח עיניה התוהות של הבחורונת.
"למה?" או שהגברת מיתממת, או שהיא באמת לא מבינה. "מי צריך כרטיס?"
"המחשב". שיירי הסבלנות מתנדפים להם אט אט, אבל הדס לא מסכימה לפניה להראות אף לא שמץ אחד למה שמתחולל פנימה. הייתה צריכה ללכת מזמן. תישאר עוד קצת וזהו. "צריך כרטיס כדי להחליף ספרי ספריה, לא ידעת?"
"לא", מתחילה הגברת, "כלומר, כן", היא נמלכת מיד. "נאבד לנו הכרטיס. זה מה יש".
"אז תצטרכו להגיש בקשה לכרטיס חדש. אין אפשרות להחליף בלי כרטיס, מצטערת".
"נו..." אצבעותיה של הבחורה מטופפות על ערימת הספרים, "נו, באמת! רק פעם אחת, פליז!"
"מצטערת", הדס בשלה. נועה, תגיעי כבר. בבקשה, בבקשה.
חמש דקות היא רבה עם העקשנית. חמש דקות תמימות, שבסופן, באקט של זעם חריף, מסננת הבחורה "חמורה", נוטלת את ערימת הספרים ומסתובבת באחת.
אם הייתה שם דלת בטח הייתה טורקת אותה מאחוריה.
חמורה. זה מה שהיא.
לא תודה, לא שלום. אפילו לא יום טוב.
משהו איום וגדול גולש אט אט מעומק הגרון, יורד לו מטה ונוחת בכבדות על הלב. לוחץ לה שם, ומתעקש להישאר ולצבוט. חזק, חזק. גורם לה להרגיש חנק וחום איום. חותך שם את הבשר החי.
חמורה.
מישהי באה. הדס לא יודעת מי. זאת נועה. תופסת את מקומה. הדס חוטפת את התיק ובורחת מהעמדה.
העגלה. התורנות שלה היום לסדר את הספרים במקום.
מטושטש לה בעיניים. חמורות לא יכולות לראות טוב. אין להן משקפיים.
משקל העגלה מתחרה עם הכובד שעל הלב. מאיים לקרוס.
והיא נשארה! בשבילה! הייתה יכולה ללכת הביתה מזמן!
ספר. ועוד ספר. ועוד אחד.
חמורה. נושאת ספרים.
יצאה מהספריה. הלכה הביתה.
האוטובוס של שתיים ארבעים וחמש חלף לו בסערה על פניה. מי יעצור לחמורה.
*
אלחנן הכין פסטה.
הוא כבר היה באמצע לטגן את הבצל כשכנסה הביתה. "שלום אשתי!" דיווח בצהלה מהמטבח. "כיצד עבר עלייך יומך?"
"עבר". היא זרקה את התיק על הספה, והלכה לשמור שהבצל לא ישרף. "איכשהו".
"מה היה?" הוא הרים אליה עיניים שובבות. שיהיה בריא, הבעל שלה. בחיים לא תמצא אותו עצבני. אוף.
"בסדר גמור", השיבה, ובחנה את הבצל בעיון. "היום היה בסדר, אני – גמורה".
הוא נעץ בה מבט חד. "מי עצבן אותך?"
"אני". לבצל שלום, והיא פנתה אל השיש. פתחה את הברז על הזרם החזק ביותר, והשפריצה מים על פניה בבת אחת. המים רקדו לכל עבר. כפרה על המייקאפ. "ידעת שאתה נשוי לחמורה?"
"אין כזה דבר חמורה", הודיע בעלה הדקדקן. "יש אתון".
"בסדר". כיבתה את המים. הכינרת לא אשמה שהיא עצבנית. "אז אתה נשוי לאתון".
"איזו הודעה חגיגית!" הוא התמוגג. "זה אומר שאני חמור?"
הדס נשפה. הוציאה חמאה מהמקרר. ניסתה להוציא חמאה – לא היה. איזה כיף.
אלחנן כיבה את האש, ושפך את תכולת המחבת אל סיר הפסטה. הוציא מזלג מהכיור, שטף אותו, וערבב את כל המיקס מעלה האדים. "ידעת שקיבלתי עליה בשבת?"
"איזה יופי", זה לא יצא לה מספיק חגיגי כמו שניסתה. "איזו?"
"'רביעי'", סיפר לפסטה. "הבעל קורא הקריא מה-זה יפה. הוא ניגן ממש מיוחד, כשהגיע לפסוק י"ד".
"כן?" בערה מסקרנות. חסר תקנה, האלחנן הזה.
"יששכר חמו-ר גרם רובץ בין המשפת-ים..."
היא הוציאה את ראשה מתוך המדף באחת. "אה!"
"כן", הוא הנהן, ובעיניו הכחולות בערה פתאום כל הרצינות שבעולם. "זאת הברכה שיעקב נתן לבן שלו. יששכר משול לחמור גרם שאינו יוצא למרחקים, אלא עובד וחורש באדמה הקרובה. הוא אינו מביא לחמו מרחוק אלא נמצא בין המשפתיים".
"אוקי".
"חמור גרם מורה על חמור שיש לו עצמות חזקות, וממילא יש לו עוצמה גדולה. זהו חמור עוצמתי ועצמי, מלשון תוקף ומלשון עצם".
"אה".
"מישהו נתן לך היום ברכה, הדס".
"היא לא התכוונה לזה".
"היא גם לא התכוונה לזה שאת תלכי עם ראש מורכן, מן הסתם". הוא הוציא שתי צלחות חד פעמיות, והניח אותן על השולחן. יצק לתוכן פסטה. "אנשים אומרים כל מיני דברים".
"אה". שני עיגולים גדולים ושקופים התעקשו להתגלגל מעיניה.
"ואנשים ימשיכו להגיד כל מיני דברים".
"אה".
"וכל אדם צריך לשמוע את כל הדברים האלו עם מסננת, ולהחליט מה נכון ומה לא".
"ואם, נגיד", היא מחתה את שני העיגולים המפללים, "הם צודקים?"
"הדברים?"
היא הנהנה. נעצה את המזלג בתוך עיגול פסטה. הגרון שלה חנוק. לא תצליח לאכול.
"אדם צריך להקשיב למה שאומרים לו. תמיד, צריך להקשיב. לבחון, לבדוק את הדברים. אם הם לא צודקים – לזרוק אותם לפח. אם הם צודקים, אז הוא צריך להגיד אותן לעצמו. את מה שהוא עצמו אמר – יכניס ללב, ואת הטיוטה – יזרוק לפח".
"אה".
"יש משהו אחד שאת לא יכולה לעשות, הדס. את לא יכולה בשום פנים ואופן לשלוט על אחרים. האחרים ימשיכו להגיד שטויות גם אם את לא תסכימי להם".
"זה מתסכל".
"זה לא. כי אם הם בוחרים להגיד שטויות – זה לא צריך להזיז לך בגרוש. הדבר היחיד שאת יכולה לעשות – זה לשלוט רק על עצמך. ולהחליט מה את מכניסה לתוכך ומה לא".
היא הנהנה שוב. הגוש בגרון נופף לה לשלום.
הוא מזג מים לתוך שתי כוסות זכוכית גבוהות, והגיש לה אחת מהן. "ותחליטי להכניס גם קצת פסטה, בבקשה. תכף יש לי שיעור, ואני רוצה להספיק ללמוד גם קצת פרשת השבוע לפני זה".
*