שיתוף - לביקורת אתגר דו שבועי - חופש הביטוי

הפצחן

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
עריכה תורנית
פתגמים הם חלק מדרכה של כל שפה לתאר ולסכם בצורה עשירה ומתומצתת מגוון רחב של מצבים חברתיים, דרכי התנהגות, מנהגים והגיגים.
האתגר שלנו הפעם הוא לכתוב סיפור על בסיס פתגם / מטבע לשון / ביטוי שהוצא מהקשרו.
כדוגמה אפשר לקחת את הביטוי 'קופה של שרצים מאחורי הגב', ולכתוב על ח"כ בכיר ומוערך שמתגלה כי הוא מחזיק בביתו אוסף גדול של שרצים שונים.
אפשר למצוא כאן מאות פתגמים לבחירתכם.
הקטע המוצלח ביותר יזכה את כותבו בפרס - ניהול האתגר הבא.
הנספח מחכה לכם פה לכל פרגון, ביקורת, הערה, הארה או סתם מילים.
בהצלחה.
 

7שבע7

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
תווי פניו המשקיפים היטלטלו בין הגלים נשובי־הרוח.

הוא חבט בידו בתסכול במים, ובבואתו נעה בפראות רבה יותר. כף ידו צרבה, והוא הוציא אותה במהירות, מוצץ את אצבעותיו כדי להפיג את תחושת השרפה. לא, הוא עוד לא מוכן, ותעיד על כך היד צרובת־המים. ומתי כבר יהיה? מתי כבר יצליח להניח את תמצית נפשו בתוך כף־ידו?

כף־הנפש שלח אותו לכאן, אל המים המקודשים. המים שכעת לועגים לו בשלל הגוונים ששולחת השמש השוקעת. "אתה מוכן," הוא טען בקולו הצרוד והתקיף. "הגיע הזמן שתעבור את שלב החניכה הזה. הגיע הזמן שתניח את נפשך בתוך כפך."

הוא האמין לו, בתחילה. שעות שהצטברו לימים, וימים שהצטברו לשבועות, שבהם ישב בבקתת ההתבודדות, לכד בעיניו את קרני השמש, השחיל אותן פנימה אל תוך לבו, פרש את לבו כקלף לפניו והתבונן בו – הוכיחו לו שהוא כבר מסוגל לשלב הבא. או כך, לפחות, הוא היה בטוח.

עכשיו, על שפת הנחל שבפאתי הכפר, התערער בטחונו. אולי הוא צעיר מדי, אחרי הכול. רוב בני הכפר מגיעים לשלב הזה רק בסביבות גיל חמש־עשרה או שש־עשרה. ומה הוא? בן שלוש־עשרה ויום, בסך הכול. מי החליט שהוא מסוגל להצליח?

"אתה לא כמו כל נערי הכפר," אמר לו כף־הנפש פעם אחת, עוד בתחילת ימי החניכה שלו אצלו. "אתה, שלא כמותם, מסוגל לפשט את לבך, לפשוט אותו לנגד עיניך, ולנער אותו מכל הפגמים. אתה, שלא כמו השאר, לא עסוק בעליצות החיים הזולה, לא רודף אחרי ציפורים לשם השעשוע, לא מבלה למרגלות המים המקודשים כאילו היו סתם מי מעיין לרחצה ולמשחק."

הוא באמת לא היה כמותם. חייו כיתום מגיל צעיר הכריחו אותו לקחת את עצמו בידיים, לדאוג לעצמו כדרך המבוגרים, לפעול למען חניכתו השלמה בעצמו. הוא זה שהעז וביקש מכף־הנפש בכבודו ובעצמו שידריך אותו.

אבל הכול היה לשווא.

לא העז לחבוט שוב במים. המשיך לבהות בבבואתו, מנסה ללכוד בתוכה רמזים לתהליך הנפשי שעליו לעבור. איך יצליח? איך יהפוך לבוגר, סוף־כל־סוף?

קולות צעקות וקריאות התיקו את מבטו מן המים ומן הבבואה. הוא התכווץ על מקומו. הם באו לכאן, באו להשתעשע. אם יראו אותו – לא יהססו להשתעשע גם על חשבונו. תמיד לעגו לו על הרצינות היוצאת דופן לבני גילו.

הוא רצה לקום, לחמוק מחבורת הנערים המתקרבת, אבל לא העז להתיק את עצמו מישיבתו ליד הנחל. הוא הרי עוד לא הצליח במשימה. ואיך ישוב לכף־הנפש, ויאכזב אותו כך?

"הנה הוא!" קול תרועה מאחוריו. הוא השיב את עיניו בכוח אל המים. עכשיו! עכשיו זה חייב לקרות! הוא חייב להצליח – ואז מהר לברוח מכאן. לפני שיפילוהו למים כאילו היה גזיר־עץ למשחק.

"הנה הוא! הסגפן של הכפר!" הריע נער אחר. "תראו אותו! יושב ליד המים כאילו הם יכולים לדבר אליו!"

הם באמת יכולים. זקני הכפר יודעים לדווח את זאת. אלה מהם שיודעים להקשיב, שיודעים להיענות. אבל רק הוא מכל הנערים יודע להאמין בזאת.

"אם הוא כל־כך אוהב את המים האלו – בואו נשליך אותו אליהם!" הקול התנשף ממש מעליו. הוא נרעד. רק לא זה. שוב יצרבו אותו המים כיוון שלא סיפק את הצורך שהוטל עליו?

הוא קם בבת־אחת. למרות הכול, למרות הרצינות וההתבוננות המתמדת, הוא היה זריז למדי. יצר הישרדות נושן של יתום. ידיו של הנער מאחוריו רפרפו באוויר למשך כמה רגעים – ואז, ואז הוא מעד. החליק על הגדה הרטובה, ונפל. הישר לתוך המים.

פורק־לצון, הנער המדובר, היה בין היחידים בכפר שלא ידעו לשחות. גופו המגודל פרפר נואשות. המים שסביבו בערו בקרני השמש השוקעת, ושיוו לו מראה מפחיד. שאר הנערים שמאחור פרצו בצווחות משל היו נערות.

הוא הסתכל עליו, על פורק־לצון, אחד הנערים שהכי אמללו אותו בחייו הקצרים כיתום בעל־שכל. הסתכל עליו, מניף את ידיו בפראות, משתנק ללגימת אוויר, ואז שוב נבלע מתחת לגלים שהשיבה הרוח, שסערה היום יותר מהרגיל.

ואז – הוא הרגיש בה. מחממת את כף ידו, זורמת לתוכה אט־אט.

הייתכן?

והוא קפץ. עם נפשו בכפו הוא קפץ לתוך המים. והיא לא החליקה גם כשאחז בידיים רזות ואיתנות בגופו הכבד של פורק־לצון. הוא חתר במרץ ברגליו, גרר עמו את הנער המגודל שכבר הספיק להיסחף מן הגדה, ואז, מתנשף כאילו נפשו בל עמו, השליך אותו על הקרקע היבשה למחצה.

הוא נשאר עוד כמה רגעים במים החמימים, הלא־צורבים. מישש את כף ידו האחת באמצעות האחרת, חש בנוכחותה של נפשו בתוכה. הוא הצליח.



אחר־כך, בבקתתו של כף־הנפש, הוא חייך במבוכה תחת השבחים שהרעיף עליו הזקן.

"מי היה מאמין שכך תצליח לאחוז בה, בנפשך," הוא אמר, כמתפעל. "דווקא מתוך פעולה, מתוך מאמץ, מתוך התרכזות באדם אחר – במקום ההתבוננות הרגילה לתוכך פנימה. מי היה מאמין..."

הוא השפיל את מבטו אל כף ידו החמימה. היא עדיין השתלהבה שם, נפשו, בלתי־נראית אבל מורגשת. גם כף־הנפש הרגיש בה, והתפעלותו גברה.

"נדמה שנפשך עברה שינוי משמעותי בשעות האחרונות. היא כבר לא נפש רגילה כשל שאר בני־האדם. כמדומני ששם חדש יש לקרוא לה." כף־הנפש נשא את מבטו אל החלון הקרוע בבקתה, על הכוכבים הזורעים את השמים באלפי נקודות של אור. "כן... אני יודע. היא כבר לא נפש – כי אם נשמה. ומהיום – מהיום ייקרא שמך, שמך כבוגר עלי האדמות, בשם נשמת־הנהר. אפילו הנחל – הפכת לנהר."

הוא הרים את מבטו ברתת, הסתכל גם הוא על הכוכבים, הקשיב לרחשיו המרוחקים של הנחל המקודש, לטהרה שהוא שלח לאוויר־הליל.

שוב ליטף את כף ידו הבוערת בחום רטוב. הוא שם את נפשו בכפו – והיא הפכה לנשמה.



הסיפור כאן הוא כמובן משל, והמבין יבין... :)
 

Talya kadosh

משתמש מקצוען
הלילה חשוך.

דייגו סוקר את היער במבט עוין. הוא רוצה להדליק אבוקה, אבל אסור. צמרמורת תוקפת אותו בגלים קרים.

אשפת החיצים מכבידה עליו. הוא מתיר את הקישורים שלה בזריזות, מעביר לפנים. האצבעות שלו מתהדקות סביבה באימה. הקשת מסתרבלת, נשמטת על האדמה בקליק שקט.

דייגו קופא. הידיים שלו נקמצות לאגרופים קטנים, חסרי אונים. האגדה מספרת שזאבים אוכלים בני אדם, בעיקר את האומללים שבהם.

כשנולדתי, החוזה בכוכבים בישר לאבא שיש לי שתי ידיים שמאליות. הוא בוחן אותם בכאב, דמעות תסכול מבצבצות מעיניו.

שלחו אותי למוות בטוח.

הוא מתכופף, מרים את הקשת הסוררת וממשיך להתקדם באיטיות. הרעשים הליליים של היער לא מוסיפים לשלוות רוחו, להפך.

דייגו מרגיש את האדמה הלחה תחת כפות הרגליים היחפות. זה טיפשי, כל כך טיפשי לחשוב שילד בן עשר יכול לצוד זאב, לבד.

הוא בולע רוק יבש, זורק את כל החיצים המכבידים ומשאיר אחד. האצבע שלו ממששת את הראש החד. מסכן הזאב, או אני. הראשון מביננו שימות במשחק הקטלני הזה.

חכמי הכפר אומרים שכאן, אוהבים הזאבים לשהות בלילות. דייגו נעצר, מתכופף. מחפש בצעד נואש עקבות.

אם אבא היה כאן, הוא היה מפליק לי כמה צביטות חיבה. ככה לא צדים, ככה נטרפים. אבל אבא לא כאן. ולי, לא אכפת מה צריך לעשות. אני רק רוצה לברוח מהמקום הזה, עכשיו.

אבל אי אפשר.

דייגו חושק שפתיים, מתקדם הלאה. שמעתי יללה. הוא נעצר בחרדה, בודק את הסביבה סנטימטר אחר סנטימטר.

כבר התרגלתי לחושך, אני רואה. ואני חושב שזה בין הדברים היותר גרועים שקרו לי בחיים.

זוג עיניים יוקדות ננעצות בו מתוך החשיכה. הוא מהדק אצבעות נוקשות סביב הקשת, מכניס את החץ למקומו.

אל תחשוב, דייגו. אל תחשוב. נכון שהזאב הזה יפהפה וחבל על החיים שלו שהולכים להסתיים בגלל חוק מטופש של אבות אבותינו. נכון שאולי יש לו גורים או איך שלא קוראים לילדים שלו שיבכו לאחר מכן, או ייללו. זה יהיה עצוב מאוד.

אבל עצוב עוד יותר יהיה להרגיש את הנשיכה של הזאב ההדור הזה, ולמות גם כן. סתם.

דיי. דייגו מנער ראש בחופזה. השיער הארוך והחלק שלו נע מצד לצד כמנסה להיפטר מהמחשבות המשתלטות. עיני השקד השקטות מתמקדות בזאב העומד, עדיין מסתכל עליו.

משום מה זה מפחיד את דייגו. הוא מסתבך עם החץ והקשת. כל השיעורים שאבא לימד אותו, הצחוק, הכעס, האהבה. הכל בשביל שיגיע אל הרגע הזה מוכן מאי פעם מתערבלים בו, גורמים לכאב בטן נורא.

דייגו לוקח נשימה רוטטת, פוקד על עצמו. 'תתרכז, תתעלם, תתמקד', ומושך באצבעות מזיעות.

הרעש הקל של חץ הטס באוויר מכה באוזניים שלו כאילו כל גדוד הפילים של דוד מירם, לפחות, השתגע.

הוא עוצם עיניים. הריסים הארוכים, השחורים, סוגרים על הפחד המצמית. על הצביטה הפנימית, המכווצת.

יללה כאובה, חבטה. שקט איום.

דייגו מעז לפתוח עפעפיים לסדק צר, מינימלי. הוא ממצמץ בהפתעה, אור אבוקות מקדם את פניו, ריח דק של עשן קלוש.

אני חולם, בוודאות.

אבא טופח על כתפו בטפיחה שכמעט ומפילה אותו ארצה, מדביק נשיקה לוהטת אל המצח הרטוב. אנשי האבוקות מתקרבים לעברו, זקני הכפר וחכמיה.

הוא נרעש, הוא מבולבל. הוא לא יודע מה לעשות עם עצמו, והשאלה היחידה שנמלטת מפיו ללא כל תכנון מוקדם היא, "איפה הזאב?"

רוזו מבליע חיוך. כורע ברך, ומלטף את פניו הסמוקות של בנו. "מולך, ילד".

"אני לא מבין", הוא מחקה את צורת הישיבה שלו. "אבא".

"אני, הייתי הזאב".

"מה?" דייגו עדיין לא מבין. "אבא... אבל-"

"אתה באמת חושב שניתן לך להתמודד לבד מול חיות טורפות?" רוזו קוטע אותו בעדינות. מתרומם, מגיש לו יד איתנה לאחיזה. "אנחנו רק רצינו להכין אותך הלאה, להמשך הדרך. ואת הטקס הזה עובר כל נער שמגיע לגיל עשר". דייגו נאחז בו, קם בקלילות.

רוזו מצביע על פרוות הזאב שזרוקה על האדמה. "זה מה שנקרא, חישול".

דייגו שקט לרגע אחד, נרעש. מעכל. ואז, הוא פוסע נרגש אל תוך המעגל, הקול שלו צלול וברור, "אדם לאדם, זאב?"

חיוך מלא נחת עולה על פניו של רוזו. הוא מושיט לו את כף ידו ללחיצה איתנה. האבוקות מטילות צללים חשוכים על קרחת היער הקטנה, משוות לטקס כולו הילה של מסתורין. "אדם לאדם, חבר. הזאב, הוא רק האמצעי".

כי גם בין האויבים הגדולים ביותר, יכולה לשרור חיבת אמת. גם כשהדרך אפלה, מוקפת שבעים זאבים. בעצם, בזכות.
 

הנף מקלדת

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
"זה עוד יתפוצץ לך בפנים, יענקי."
גייסתי מבט חמור עד קשיחות, טון נמוך, נעימת דיבור החלטית ובלתי נעימה.

בני הזאטוט, עשה עצמו כמתעלם מהנחרצות שהפגנתי. ישב באותה תנוחה הפגנתית מתחת לשולחן במטבח. ונעץ את שיניו הקטנטנות בבלון הצהוב שקיבל מאיזה סבתא.
בסוף זה התפוצץ לו בפנים. קמתי באנחה לנחם את הילד הכואב.

ככה עושים חופש, האישה בעבודה והבעל שומר על יענקי. כבר בארוחת בוקר התחילו הבעיות. קיוותי שהוא לא יטמון ידו בצלחת. אבל תמיד היתה לו חיבה לקורנפלקס עם חלב. משיתי את ידו משם. הילד פרץ בבכי דימעותיו זוגות ישר אל שאריות החלב.
"די מה אתה עושה אתה בוכה ישר על החלב שנשפך. תפסיק!"

יצאנו להמשיך את הארוחה בחצר. הילד שמכור לצבע הירוק, זחל כהרף עין לדשא של השכן. תחת עץ התפוח הוא ניסה ללקט לו פרי שנשר.

למזלי התפוח לא נפל רחוק. כעבור זחילה קצרה חצי תאוותו היתה בפיו.
ניסיתי לחשוב איך למנוע ממנו לגשת גם לשמנת. לא הייתה לי ברירה הנחתי אותה למשמרת ליד החתול.

בעודי רודף אחר בני היניק, גייסתי את שאריות שלוותי בכדי להיזכר איפה טבעת הנישואין. האישה מבלה בעבודה והשאריה לי לבדוק איפה השווה פרוטה שנתתי לה כקניין אירוסין. האשמה המיידית נפלה על אחד העכברים שהסתובב בבתינו לאחרונה. אלו שלכבודם הגיע החתול.

אז נפל לי האסימון. רכנתי להרים אותו. אסימונים בימינו הם מוצרי נדיר.
איך קראו לפועל הסודני החמור ההוא שנשא את הספרים למחסן?
'חורא'. קראו לו.
אהה הרעמתי. לא העכבר גנב חורא גנב. אני לא מזמין את הסודני ההוא שוב. הסודני יכול ללכת הוא כבר עשה את שלו. אבל קודם שישיב את הגזילה.
רציתי לצלצל לחורא ההוא ולאיים עליו בכל לשון של איום. אלא שבדיוק יענקי פצח בסדרת שיעולים מבהילה. שהסתיימה לרוע המזל בהקאה על השטיח בכניסה.

תיזזתי אליו מנופף בחבילת מגבונים. בערמת השחת הסחי והמאוס זיהתי חפץ מנצנץ. נמצאה הטבעת.
הילד הזה חמד את טבעת הנישואין. ופשוט אכל אותה. כולנו אכלנו אותה.

ושוב הוא רעב כי כבולעו את כל האוכל כך פולטו. שלפתי פרוסה, ומילמלתי לו את תאוריית חיי.
"תאכל צדיק. גם את הקשה. קשה יש רק בלחם לא בלחמניה."

איך אומר הפתגם. 'בינזמנים לא מיועד להורים'.
 

הזדמנות

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
עד כדי כך אי אפשר לסמוך על אילה.
ביקשתי ממנה סך הכל שלושה דברים לפני שהלכתי לנוח.
היא הוציאה את תפוחי האדמה מהתנור אחרי שהם קצת נשרפו, תלתה את הכביסה על החבל ברישול, כמה פעמים הסברתי לה למתוח אותם על החבל נורמלי כדי שיתייבשו בקצב אחיד ושלא יהיו מקומטים כל כך אבל בסדר, את שני הדברים האלה אני עוד יכולה לבלוע. "בקטנה". בדבר העיקרי היא פישלה בענק. ביקשתי שתשגיח על דודי שעשה בריכה בגיגית בחצר. איפה דודי? שאלתי בהיסטריה כשקמתי משנת הצהרים כשפסים אדומים מתוחים לי על לחיי הימנית, כמזכרת קצרת טווח מהכרית שתמכה בשנתי החטופה. איפה דודי? דודי! היא נתקפת אימה. כשהוצאתי את התבנית מהתנור אפרת התקשרה ואז הלכתי לחפש גיגית לכביסה. יצאתי לחצר ואז פתאום שמעתי סירנה, באוזן ימין אפרת סיפרה לי איך אבא שלה נפל מהקיאק והסירה המשיכה להתקדם במורד החצבאני עד שה"בני דודים" עצרו את הקיאק ועזרו לאבא שלה לטפס חזרה ובאוזן השניה שמעתי את הסירנה, העיניים שלי היו מופנות אל האורות המהבהבים והלב שלי חשב- את מי מהשכנים הגיע האמבולנס לפנות, תוך כדי זה רוקנתי את ..רוקנתי את האמבט עם התינוק והלכתי למלא אותו בכביסה!
שתינו שעטנו לאורך המסדרון, חצינו את הסלון קצרות נשימה ומשם אל המרפסת.
לדודי שלום. הוא זוחל על הדשא וטועם פרחים מהאדנית.
 

שיילה

מהמשתמשים המובילים!
כתיבה ספרותית
כשהייתי גור העולם היה טוב יותר, התייחסו אליי בחיבה, גרגרו מולי והשתטו.

עכשיו כשבגרתי אנשים נרתעים ממני. מה קרה? אז אני מנשנש קצת 'דוגלי' בין הארוחות, אז מה?

יש לי חבר מהקאנטרי לקקן מוכשר, כולם מלטפים אותו. אני לא שולט כל כך בלשון זה לא בשבילי, אבל מגיע לי שיאהבו אותי.

גם המאמצת שלי כבר לא צוחקת כשאני מושך לה צלחות או עושה את צרכי באדנית הכניסה, היא רק צועקת כמו פודל.

האמסטף של השכנים ממול כבר הצליח בחיים, אומרים שהוא במשטרה עכשיו, אצל איזה שוטר מאלף.

אבל אני לא בדיכאון, אמנם אני לא מגרגר משמחה ואוזניי שמוטות, אבל אני יודע שהחיים בסוף יזרקו לי איזה עצם.

אמא שלי תמיד אמרה: "כל כלב יבוא יומו, מתוק שלי, גם במקרה האבוד שלך".

כלבה.
 

פרוגמטי

צוות הנהלה
מנהל
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
פרסום וקופי
D I G I T A L
הוא הרגיש שהגיע לטופ. העסקה שהוצעה לו זה עתה, באה בזמן. אי אפשר היה לסרב לה.
היו רגעים קלים שהמצפון ניסה לפלס לו דרך לליבו, אבל הנוגדנים שלו היו מספיק חזקים.
הוא התחספס. השנים והדרך בה בחר, אולי לא בכוונה, עשו את שלהם.

נמרוד היה פרפקציוניסט. הוא שנא את החסר ואת הלא מושלם. לשיטתו, לא רק לטיפש לא מראים חצי עבודה, אלא לאף אדם, כי חצי עבודה זה לא מושלם, ולא מושלם זה לא.
בירור מקיף ומעמיק שערך, הוביל אותו לתחום ייצור ופיתוח נשק. שם, אין מקום לטעויות.
הוא פנה לתחום של פיתוח הכוונת. כי גם הרובה הכי טוב והכי חזק, לא יקלע למטרתו אם לא תהיה לו כוונת איכותית ומדויקת.

למפעל שהקים קרא בשם ''The caliber''. ועד מהרה יצא לכוונות שיוצרו בו, שם בעולם, והן היו נחשבות לכוונות הטובות ביותר שקיימות.
כל מדינה שהיה לה מספיק כסף כדי לרכוש אותן, עשתה זאת ואכן זה נתן לה יתרון רב, והוסיף לביטחונה.
ארגוני הטרור רק חלמו להשיג לעצמם מהטוב הזה. לו רק הייתה להם אפשרות. כסף לא היה חסר להם וגם כח, אבל מי ימכור להם כזה דבר.

שמועה שהגיעה לבכירי אחד מארגוני הטרור הגדולים, הציתה תקווה בליבם. הם הבינו שבראש הפירמידה עומד אדם שמוסריות היא לא האידאולוגיה שעליה גדל, לא רק מוסריות, הוא היה ממש חסר אידאולוגיה.
לפי הפרופיל שקיבלו, מדובר היה, באדם שכל מה שהעסיק אותו היה שיקולים של רווח מול הפסד, ופה, הם ידעו שידם על העליונה.
הם שלחו אליו שליח ובידו הצעה שלא יוכל לסרב לה. תמורת 1000 כוונות שייספק לארגון, הוא יקבל מיליארד דולר במזומן. ברגע שראה נמרוד מי השולחים כמעט השיב בשלילה, ידע הוא היטב מה רב כוחן של כוונותיו וכמה הרג עלול להיגרם על ידן, אמנם בעקיפין, אבל זה עדיין תלוי בו.
כבר אמרנו, לנמרוד יש נוגדנים, לא כאלו שנעלמים במהרה, הם היו בגופו וכבר הפכו לחלק ממנו.

והוא חתם.

העסקה בוצעה ואביזרי הנשק החליפו ידיים. לא חלף שבוע אחד והתוצאות ניכרו בשטח, פיגועים שעד היום דווחו עליהם בעיתונים כ'ניסיון פיגוע ללא הצלחה' הפכו לדיווחים בסגנון של 'טבח נוראי', 'רצח המוני' ועוד.
הוא הבין שכבר אינו יכול להמשיך בחייו הרגילים, למעשים שאדם עושה יש השלכות, וההשלכה הישירה במקרה שלו, היא שמעכשיו הוא צריך להתחבא, ברור לו שכל כוחות הביטחון יהיו בעקבותיו.
הוא הכין את עצמו היטב למקרה כזה. בבעלותו היה בונקר מאובזר היטב בערבה הרחוקה, הוא יכול היה להתקיים שם כמה שנים טובות וזאת מבלי לוותר על הפינוקים אליו הוא היה רגיל בביתו.
עם זאת היה זה מקום מוסווה היטב, הוא האמין שייקח הרבה זמן עד שיימצאו אותו, אם בכלל.

הוא לקח את תיקו האישי, אותו מעולם לא עזב, ובו הנוסחה הסודית של החומרים מהם עשויות היו הכוונות שלו ויצא לכיוון המתחם הסודי. זו הייתה נסיעה ארוכה, שבסופה היה צריך לפסוע ארוכות דרך שבילים מפותלים וקשים, בינות למכתשים עמוקים ומטילי אימה.
הוא ירד מרכבו בקצה הדרך, במקום האחרון בו הרכב מסוגל היה לנסוע והחל לפסוע ברגל. זה היה מפרך, אבל בלב הוא הרגיש משוחרר, כאן יהיה לו שקט, כאן הרודפים הרבים שבטח יש לו, לא ישיגו אותו.

בפיו התנגנה מנגינה עליזה והוא ריחף קלות, אך לפתע שם לב למשהו מוזר.
עשרות ניצנוצים נראו לעיניו, כמעט מכל חור שהיה בסלע, הוא זיהה את הנצנוץ וזה לא בישר לו טוב.
היה זה הערבוב של הפלטינה והנחושת שייצרו את הניצנוץ הבוהק ויש רק דבר אחד שנוצץ כך, הכוונות שלו, הכוונות הכי טובות שיוצרו אי פעם, אלו שאי אפשר לחמוק מהם.
הוא ידע שסופו קרוב, אנשי המוסד הם הכי טובים בתחומם וכשהם מאובזרים בכוונות הכי טובות, זה סופו.

אינסטנקטיבית הוא ניסה לשוב על עקבותיו, אבל לא, הם הקדימו אותו, שתי קליעים נורו לעברו, אחד לפה ואחד ללב, הוא נפל גוסס, על שפתיו עלה חיוך מרושע ובליבו הרהר, 'אמנם אני ודאי הולך ישירות לגיהנם, אך לפחות הדרך הייתה רצופה כוונות טובות'.
 
נערך לאחרונה ב:

פסיק

עורך תורני וכותב תוכן
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
עיצוב גרפי
עריכה תורנית
כשקיבלתי עבודת עיצוב עטיפת סינגל נשלח אלי מייל כזה:

הי. זה שוב יוני. אני מצרף לך פה את הכותרת ואת הטקסט.
בבקשה תעשה משהו יוצא דופן מהקופסה שיעיף את החברה יאללה ביי.

כותרת: "נָפְשִׁי חֶמְדָּה בָּצָל" – שיקו זינגר – 4.84

"לאחר תקופה ארוכה שהתחילו לזרום הבקשות, משחרר משחר ילדות עונת קריירת החתונות שלו, הזמר היוצר המלחין והמרטיט שיקו זינגר. סינגל הבכורה השלישי, הוא הרים את טוהר הכפפה של רווי הנשמה ותווי הנפש מלא אנרגיה ופול גז מקפיץ ותוסס, עם מילים סוחפות געגועים לוהטות ערגה שמקפיץ ת'גזרה, ופילהרמוניה אנרגטית וואקלית בליווי תזמורתו של המעבד המהולל בפי כל רחבת הריקודים. עצרו את הנשימה וצפו"


חייגתי אליו.

תראה יוני זה טקסט ממש יפה, אבל נראה לי צריך לשפץ קצת. בכל זאת הוצאו כאן המילים מהקשרם במידה מסוימת.

תגיד לי באיזה עולם את החי? אתה מכיר בכלל את שיקו? תשמע אותו בחתונה אחת ואז תדבר, אוקי? שום מילים, ושום מהקשרם! כל מילה כאן מתאים עליו בול.

יוני, סליחה אבל הבנת אותי לא נכון. המילים מתאימות מאוד לשיקו, כנראה, ואולי לא הוצאו מהקשרם המשמעותי. אבל הקשר בין מילה אחת לחברתה הוצא. צריך לתקשר ביניהן קצת, שכל כמה מילים יתחברו לכדי משפט.

הלו הלו, לא יודע מה איתך, אבל בכתיבה אתה כנראה ממש לא מתמצה, למה אם אתה מזלזל בטקסט הזה כנראה שאתה אפס אפס בספרות. למה יש לנו יחצן-מארגן סופר מוצלח עם עט ביד שחבל'ך על הזמן, והוא שולף לנו את המילים הגובהים האלה ככה בשניה דוך, כמו שאומרים כמו לדוג שערה מכוס שמן. זה מקצוען זה.

אז בבקשה תתקמט בעיצוב, ותן לכל אחד לעשות ת'עבודה'שלו. יאללה עפתי.

אולי בכל זאת? רק לערוך את הניקוד של הכותרת, התחננתי.

שלא תעיז! עפתי אמרתי?
 
נערך לאחרונה ב:

Natan Galant

כתיבה שדגה לך לקוחות, ובכמויות!
מנוי פרימיום
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
עריכה תורנית
עיצוב ואדריכלות פנים
לזה קוראים ערב של צרות, אני מניח.

הנה מה שארע:
הבטן שלי אותתה לי שמשהו קרה, גדול. אבל אני איש רציונלי, ולכן המשכתי בדיוק כמו שתכננתי שניה קודם לכן. נכנסתי למטֶה שלנו, וחואנדו "חוץ מזה" כבר עמד בסלון, ניצי. אדום וכועס.
המשכנו מייד את שיחת הטלפון שהפסקנו דקה קודם לכן בגלל שנכנסתי לחניה:
חואנדו! קיבלת לשמור עליו כמו שצריך, שמור באחד החדרים למטה, כשעליו משגיח הֶקְשֶׁרוֹ. איך פתאום ה"זמר" המבחיל הזה מסתובב בחוץ, מאושר, שר שירים ומתרוצץ בכל תחנת רדיו אפשרית?

חואנדו לא שתק, כמובן. לכן אני אוהב אותו. לפניו היו לי איזה שלושים סגנים שנעלמו מהר. חומרים לא איכותיים פשוט. חואנדו "חוץ מזה" עובד אחרת. הוא לא מפחד להתעמת איתי, לצעוק כשצריך - וכמובן גם לחטוף ממני כהוגן. אולי בגללו העסק החוקי מאוד שלי כל כך משגשג בחודשיים האחרונים.

וחואנדו שלי לגמרי נתן לי בראש: בויאנו, אני לא אשם שהחלטת להכריז מלחמה על הזמר חורחה גרסיאס רק בגלל שיש לו קול שאתה לא אוהב. תן לבנאדם לשיר, מה אכפת לך. כבר אמרתי לך שאתה עושה טעות. וחוץ מזה, השירים שאתה שומע ברדיו הם כנראה הקלטות ישנות שלו. וחוץ מזה, האיש עצמו נמצא אצלנו במרתף, יושב בדיוק מתחת השק עם הגוגל-מוגל שהשארת לו שם, המפקד, והֶקְשֶׁרוֹ מחליף לו שק כל פעם שהקודם גומר לטפטף לו לתוך הגרון. תוך יום יומיים ייהרס לו הקול לגמרי ואתה תוכל לשוב ולשמוע את תחנות הרדיו האהובות עליך, בוס. וחוץ מזה, החבר הֶקְשֶׁרוֹ מטפל בו מצויין.

לא ויתרתי. התקרבתי לחואנדו שלי, הזעם מציף אותי לגמרי. שיחררתי לעברו צרור מכובד של איחולים, מהסוג שהפכו אותי לבויאנו הגדול, וניערתי אותו. תביא עכשיו את את הבחור. אני רוצה לראות שהוא באמת אצלנו ולא רץ להוציא קליפ חדש. אין לי עוד כוח לשמוע את הקול הנוראי שלו, צרוד, גס, זייפן איום שכמוהו. נמאס לי.

וכאן חואנדו שלי עשה משהו שבגללו אני איפה שאני. האיש הוציא מכיסו טייזר זעיר - וירה בי. בחברו הטוב, באיש שהאמין בו יותר מכל.
כולי רועד, פי נוזל וידיי קופצות בחוסר שליטה - גרר אותי חואנדו לקומה למטה, משך אותי לחדר הראשון בפרוזדור, נשק לי ואמר: בויאנו, סליחה. וחוץ מזה, אני פשוט אוהב את חורחה גרסיאס, ולא יכול שתקלקל גם אותו. וחוץ מזה מפה אני בורח לחו"ל. היה בריא וחזק. אל תדאג, לא תמות לי פה, חבר, בוס.
אמר - וכפת אותי לכיסא, משליך עליי ערימת שקים משומשים של גוגל-מוגל בריח של ביצים מקולקלות, נמלט ומשאיר את הדלת פתוחה.
ואז הוא חזר, ואמר לי בקול עצוב ובנימה שונה לגמרי. טוב, בוס. כמובן שזו לא האמת. אני פשוט חייב לברוח. פשוט... אין לי ברירה. וחוץ מזה אני תמיד אזכור אותך באהבה.
והפעם הוא באמת ברח. מאז לא ראיתי אותו יותר.

ובחזרה אליי, כמובן. אז לקח לי בערך עשרים דקות לצאת מהאריזה הריחנית שלי, מושפל. והחלטתי לכלות את זעמי על חורחה ועל הֶקְשֶׁרוֹ ביחד. לכן נכנסתי לחדר האחרון בפרוזדור, אבל כמו שהבטן שלי ניסתה לאותת לי מתחילת הערב, הוא היה ריק. מתברר שחורחה שלי לא היה פרייאר, והצליח איכשהו לצאת מהקשרו.

אז כמו שהבטן שלי אותתה, הערב ההוא היה נורא. איבדתי חואנדו ואת הקשרו באחת, וגם קיבלתי טייזר. אבל, אתם יודעים מה הכי גרוע? ובכן: אני לא יכול לשמוע רדיו, לעולם. בכל הערוצים משמיעים עכשיו רק את חורחה.
 

מסוגל

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
"בבקשה, בבקשה". זעק נח, "תוציאו אותי מהכלא, אני מתחנן".

הסוהר חייך אליו חיוך טוב: "על מה אתה מדבר, נח? אין כאן שום כלא. זה בכלל לא היה בגדר טובה".

"על מה אתה בעצמך מדבר?" מיהר נח לגונן עליו בעוז. "הצלת אותי ממש, בלעדיך לא הייתה לי דרשה לשבת בר מצווה של פורכטר!"

הסוהר חייך שוב והסמיק בעונג: "נו.. זה לא שטרחנו. נשאר לנו משהו מהלימוד של ערב שבעס, ברוך השם. לא הייתה כאן שום טרחה".

"אני מבין, אני מבין", נח נאנח. "אולי בכל זאת, אני מוכן לעשות הרבה דברים!"

"חלילה", נחרד הסוהר. "חלילה וחס. זה בכלל לא משנה כמה קשה היה. הרי למה הגענו בכלל לעולם, אם לא כדי לעזור ליהודים".

"אני מוכן לעשות כל דבר!" התחנן נח. "לתת לך את המקום שלי, בצד של הספסל. לבקש מהגבאי שיקראו לך לשלישי במקומי. להצביע לך בבחירות לוועד בית הכנסת. להסיע את הבן שלך לישיבה. אני.. אני אפילו אקבל את הבן שלך לישיבה שלי, אם אקים. אני מוכן לעשות בשבילך את כל הקניות באושר עד בשנה הקרובה. אני אקרא לך רק בלשון רבים. אפילו.. אכתוב לך שתי דרשות לשבתות בר מצווה!".

"באמת?" שאל הסוהר, ועיניו הצטמצמו בחוסר אמון.

"באמת", שפל קולו של נח.

לרגע כמעט נבלע הפיתיון, אבל הסוהר לא נולד אתמול. "לא!" הכריז בתרועת ניצחון. "חס ושלום, לא אקח שכר על המצווה!"

נח נשבר. "אני אגיד את האמת", צרח. "זה לא היה שווה. זו האמת לאמיתה. הייתה לי כבר דרשה טובה מפרשת בלק של שנה שעברה, ואפילו אם לא הייתה - זה פשוט לא שווה!"

פניו של הסוהר החמירו כשלחץ על הכפתור האדום. כל הצופרים נדלקו באחת. סוהרים זנקו בבהלה, ממהרים למקום התקרית. שדה ראייתו של נח נחסם כשהרמקולים המשיכו והודיעו:

"אזעקה! אזעקה! יש לנו כאן מקרה חמור של כפיות טובה!"

מאז לא נודעו עקבותיו.
 
נערך לאחרונה ב:

efratLit

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
ריבה תמיד נחשבה לאישה מוזרה. שמלתה הרחבה מדוגמת הייתה בצבעי סגול וירוק וכיסים גדולים ועמוקים היו לה. לפעמים, במיוחד בחודשי אדר ניסן, היו כיסיה מכילים גור אחד או שניים.

של חתולים כמובן.

השכנים לא הכירו אותה. ומלבד "שלום שלום" שהיו נוהגים משפחת מאירוביץ' לברכה, לא היה לה קשר עם אף אחד. איש לא ידע אם יש לה משפחה בכלל. חוץ ממירה ומתושלח.

מתושלח הגיע ביום שני.

כל הדרך יילל מתושלח. ריבה עטפה אותו היטב וליטפה אותו קלות. אך מאום לא עזר. בכיו הדק, האומלל, הרעיד קמעא את יושבי האוטובוס. חלקם רעדו מחמלה, חלקם רעדו מכעס. אה, והייתה שם נערה שרעדה משאט נפש.

את מתושלח לא הטריד היחס כלפיו. הוא המשיך ליילל באותו הטון. מבקש רחמים ואין במה לנחמו.

כל זה היה עד שפגש מתושלח את מירה. לכשפגש, השתנו חיי שניהם, ואפשר לומר שהם חיים באושר ועושר עד עצם היום הזה. וכולם מרוצים מהעניין, לא כולל השכנים המתגוררים באותו הבנין.

ביום שלישי, יום לאחר הפגישה הגורלית בין מתושלח למירה, נקשו בנצי ובני מאירוביץ' בדלת ביתה של ריבה. בידם הייתה עוגה גדולה, מרשימה, ולפני שהספיקה ריבה לומר מילה – בטח זה לכבוד הזוג החדש – אמר בנצי:

"יש לאמא שלנו יומולדת. יש מצב שנשמור את זה אצלכם? פשוט, אין לאף אחד מהשכנים מקום... אמ - - התכוונתי ש - - אולי יש לך מקום בשביל העוגה הזאת?"

"למה אתם לא מאכסנים אותה במקפיא שלכם?" הצטמצמו גביניה של ריבה בחשדנות.

"כי זאת מסיבת הפתעה", הסביר הפעם בני. "אנחנו לא רוצים שאמא שלנו תראה את העוגה".

"אולי זה חוסר רגישות להגיד את זה לאישה שאין לה משפחה", לחש בנצי לבני. אבל ריבה כלל לא הרגישה שזה חוסר רגישות, היא בחנה את העוגה, סובבה אותה על אצבעה – ידעתם שפעם היא הייתה מלצרית? – והכניסה אותה לביתה.

"ניקח את זה בשבע וחצי", צעק מאחוריה קולו של בני.

בשש וארבעים בדיוק חיפשה ריבה לחם במקפיא. היא הורידה את העוגה למקרר, נברה בכה ובכה – והחליטה לרדת למכולת להשלים את החסר. הוראה קצרה למירה – לא לעשות בלגן – והיא כבר יורדת למטה.

ריבה הלכה. הביט מתושלח במירה.

ריבה הלכה. הביטה מירה במתושלח.

"מיאו", אמר מתושלח.

מירה הסכימה איתו.

ולא נודע כי באו אל קירבנה.

בעצם, היו קצת שאריות עוגת גבינה על הספה.
 
נערך לאחרונה ב:

STBW

משתמש מקצוען
הפקות ואירועים
שעת אחה"צ נעימה.
אחרי יום עבודה מעייף התיישבתי לנוח על הספה לנמנום קצר. עיני נעצמו לרגע כששמעתי קריאות וצעקות מבחוץ.
בתחילה עוד סברתי שזה מתוך חלום, אך לאחר רגע כבר הייתי ערה לגמרי, עומדת על שתי רגלי ומביטה מהחלון.
קבוצה גדולה של ילדים ובתווך כמה מבוגרים ונשים דאוגות מסביב לעץ האקליפטוס שבחצר הבניין.
שאגות וקריאות קרב נשמעו מכל עבר:
"הוא לא יכול לרדת"
"תנסו מכאן, לא! הנה משם. ימינה שמאלה"
"תשים את הרגל על הענף הזה לא מהצד השני, הי תזהרו הוא כמעט נופל"

"מה קרה?" שאלתי בבהלה את ציפורה השכנה יודעת הכל שתיזזה בהתרגשות מצד לצד ודיברה עם כל מי שרק רצה או מסר מידע.
"אויש שהשם ישמור אותם" ציקצקה בלשונה.
"זה, יענקי הבן של מנוחה טיפס על עץ גבוה מדי. עכשיו הוא לא יודע איך לרדת מהעץ" סיפרה בפאתוס.
"הילדים של היום, הוא כל כך שובב היענקי הזה. למה אמא שלו לא שומרת עליו?" ליהגה.

משה סופר השכן הגבוה ניסה למשוך ברגליו של יענקי אך ללא הועיל יענקי רק צרח בהיסטריה ולא הסכים לזוז מהענף המתנדנד שעליו התיישב.
בנצי השובב ניסה לטפס גם הוא בלוליניות אך אבא שלו תפס אותו בזמן לפני שגם הוא יגיע רחוק מידי.
דוד התקשר לאליהו הקבלן זה שיש לו סולם גבוה.
אליהו הגיע תוך כמה דקות עם סולם מקופל. לא דמיינתי כמה גבוה סולם יכול להגיע.
אליהו הושיט ליענקי סולם לרדת מהעץ.
יענקי הוריד רגל ראשונה בחשש על השלב הראשון ואז אליהו תפס בגבו וכך העיז יענקי להוריד גם את הרגל השניה. ברגע שהוא הרגיש יציב מיהר לרדת במהירות את כל שאר שלבי הסולם עד שהרגיש בטוח עם שתי רגליים על הקרקע.

סוף טוב הכל טוב.
 

יאן

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
"ורק. אתה. יכול. להפוך. מספדייי למחו.."
חיים מתנדב זק"א מתקשר.
הלו -
שמעת מה קרה לדובי?
אלצ'ל. הוא נסע בפיאט שלו, והגיע לפרשת דרכים.
הרמזור שם לא נתן לו אור ירוק ואף לא נורה אדומה נדלקה, אלא צהבו פניו לסירוגין. עמד שם שוטר, שמאל דוחה וימין מקרבת. הוא התקרב לאט לאט, פתאום הגיעה מאחוריו משאית, הורידה אותו מהכביש. הוא התגלגל לבירא עמיקתא, נפל על הראש, קיבל שני חתכים רציניים אחד בפה ואחד בלב. כך שכב מוטל בהריסה עד שהריצוהו מן הבור.
נעבך מחתן בן עוד שבועיים.
אני נוסע לבקר אותו, בוא תצטרף.

הגענו, מצאנו אותו מתלוצץ עם רופאיו. חיכינו בסבלנות בחוץ עד שיצאו.

בר'לה! מה קורה? איך אתה מרגיש? התנפל עליו חיים.
אוי, השם ירחם. ההצלה אמר לי שכשראה את הרכב היה בטוח שבא בשביל חילוץ עצמות. לא האמין שיצאתי חי. אבל הנה, אתם רואים.

נו, ומה הרופאים אומרים?
השם יעזור. מקווים שעד החתונה זה יעבור.
 

הפצחן

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
עריכה תורנית
הגיע הזמן לקפל את הבסטה, לסגור את האתגר ולהכניס את כל הפתגמים בחזרה למקומם.
לפני השיפוט -
חשוב לי לציין שכל הקטעים שהועלו לאתגר היו מצוינים. ממש. אילו יכולתי לתת לכולם מקום ראשון - הייתי נותן.

מקום שלישי:
@Natan Galant
על קטע משובח ועסיסי שיצא מהקשרו בבריחה המונית ומשעשעת. בראבו!

מקום שני:
@מסוגל
וואו. סיפור מעולה. אסיר תודה. כל כך נכון, כל כך טוב. שאפו!

ולמקום הראשון:
@שיילה
לקטע מתומצת ומדויק, אך עם זאת עמוס במשחקי מילים ובדיחות קטנות ומבדרות.
מחיאות כפיים סוערות, האתגר הבא בידיך.
 

אולי מעניין אותך גם...

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק קכו

א שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב יי אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים:ב אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה אָז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם הִגְדִּיל יי לַעֲשׂוֹת עִם אֵלֶּה:ג הִגְדִּיל יי לַעֲשׂוֹת עִמָּנוּ הָיִינוּ שְׂמֵחִים:ד שׁוּבָה יי אֶת (שבותנו) שְׁבִיתֵנוּ כַּאֲפִיקִים בַּנֶּגֶב:ה הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ:ו הָלוֹךְ יֵלֵךְ וּבָכֹה נֹשֵׂא מֶשֶׁךְ הַזָּרַע בֹּא יָבוֹא בְרִנָּה נֹשֵׂא אֲלֻמֹּתָיו:
נקרא  62  פעמים

לוח מודעות

למעלה