אתגר אתגר דו שבועי - ועל המלחמות

[דיונון]

שעת מלחמה מייצרת ל"ע חוויות שסאת הרגש שבהן עולה על גדותיה -
אובדן, שבי, נצחון, אחווה, חרדה, טראומה ועוד.
סיפורי לוחמים...
הסיפורים האלו תמיד גורמים להתכווצות בבטן.
אז זו משימת האתגר - לספר את סיפורו של החייל בשעת המלחמה מהפן האישי שלו.
הדרישה היא להרבה רגש, ואם זה יהיה עם המון רגש - עוד יותר טוב.
כמובן בצורה מעודנת ובוגרת ולא חסרת הגיון או ילדותית.
תרגשו!

שבועיים מהיום,
בהצלחה!


נספח

 

[הזדמנות]

כשאורי יורה הוא לא חושב. הוא יורה. זה או הוא או אחמד. או הוא או אשרף. או חבר שלו דני -שהם כ-כ-ה ביחד עוד מכתה א', או יוסוף. הוא ודני שייכים לטובים. אחמד, אשראף ויוסוף שייכים לרעים. בזה אין בכלל ספק. חיות מהלכות על שתיים שלא מהססות להשתמש באזרחים תמימים כמגן אנושי, שמאכסנות אמל"ח בבניני מגורים ומשכנות מפקדה בבית חולים, אין מה לרחם עליהם. ובלילה, ברגעי הפוגה, כשדפיקות הלב טיפה מאטות את הקצב הוא חושב על מלחמה באופן פילוסופי. מלחמה זה קטסטרופה. בני אדם מפלחים זה בגופו של זה חורים באמצעות גלילי מתכת וגודעים חיים ביסורים או פוצעים בגוף ובנפש וכל זה על ענייני טריטוריה. פוליטיקאים קוראים לזה להגן על המולדת. שמירה על האינטרסים שלנו וכח הרתעה. והם גם צודקים בחלק מהזמן, יש כאלה שמבינים רק כח אבל טוב שהוא לא צריך להשתמש בכידון או בחנית גוף מול גוף. זה עסק מלוכלך כל כך. מספיק מלוכלך גם ככה. והוא לא מתכוון דווקא להסוואה הזאת שמרוחה לו על הפרצוף והאבק שהוא נושם. הבא להורגך, הוא מזכיר לעצמו ומנסה לחשוב על משהו אחר ואז...הוא חושב על יוסי. אוי לא! רק לא לחשוב על יוסי. אפרת אומרת שהוא חזר להרטיב. ילד בן כמעט שמונה שדואג לאבא שלו שנמצא בשדה הקרב. אפרת ניסתה להסתיר ממנו את העובדה שאבא משרת בחזית אבל זה התברר לו בסופו של דבר. תראה לי את הרובה, אבא, זה יכול לירות סתם? בטעות? הוא אוכל קורנפלקס מצלחת תכלת וטיפה אחת מטפטפת לו על הסנטר. הוא חכם מדי ועם זה- עדיין ילד. בעוד כמה ימים הוא יחגוג את יום ההולדת שלו בלעדי אבא
זאת אומרת, לא בלעדיו, הכוונה אמ... ש.. שאבא יחגוג איתו מרחוק אלא אם כן... לא. אורי מסלק את מחשבת ה'אלא אם כן' הזאת מהראש.

נראה שהאויב עלה עליהם. הוא יורה לכיוונם. אורי מכוון. במשקפת לראיית לילה הוא לא מאמין למה שהוא רואה. הוא שמע שזה קיים, עדיין לא מאמין שזה משהו סדיר, מספיק שזו השתרבבות חד פעמית, לשמוע זה מזעזע מספיק אבל לראות את זה מול העיניים... הוא לא מסוגל ללחוץ על ההדק. הוא לא יוכל לסלוח לעצמו בחיים אם ירה עליו. בטח גייסו אותו בהפחדות ואיומים, שטפו לו את המח, הבטיחו לו הבטחות כל מיני, כנראה שגם סיממו אותו. אורי בוכה. ילד בערך בן אחת עשרה מצבא האויב, לא הרבה יותר גדול מיוסי שלו! במקום לשחק מריו, הוא משחק בחיילים על א-מת, במקום לרכוב על אופניים בפארק או לשחק בחמש אבנים או בעצם, יותר מתאים בשעה כזאת של לילה, להיות מוגן במיטה החמה, משליך לעברו רימון. אורי בכל זאת יורה . ליוסי מגיע שאבא שלו, זה שמרגיש עכשיו מפלצת, ואולי חייל טוב אבל איש רע, בצד של הטובים, יחזור. והוא בוכה כמו ילד.

 

[Nomi10]

עוד אחד שלא מסתער כמצופה ממנו. מיכאל נושך שפתיים, טוען את הרובה הארוך. שמישהו אחר יעשה את העבודה במקומו הפעם.

אין לו זמן רב לחשוב. אילו יתמהמה, יהיה סופו כמו של זה שלפניו.

היד לוחצת, העיניים לא מסתכלות.

מסביבו נופלים אנשים כמו זבובים. רק הגאווה הרוסית היא זאת המונעת מטרוצקי להרים ידיים, לשלוח אותם כדי להכריח אנשים ללכת אל מותם.

עוד אחד מוריד את הרובה, נכנע למציאות. מיכאל טוען רובה, תוהה על ליבו שעדיין נצבט על חייל שנופל.

הוא מבין אותו. אילו היה במקומו עכשיו, סביר להניח שהיה נכנע גם הוא. אפילו בתוך מציאות של מלחמה, המצב מסביב הוא קצת מעבר לגבולות ההיגיון.

הוא רק רוצה לחיות, אבל אסור לו. להילחם עד טיפת הדם האחרונה.

והוא, בחור צעיר בן תשע עשרה, נדרש לוודא שיש ציות מושלם בשדה הקרב.

פלוגות נגד נסיגה, קרא להם טרוצקי. הם היו מוגנים יותר, אבל בני בריתו של המוות.



בלילה ניקה מיכאל את קת הרובה המגושם, סופר מתוך הרגל את מספר הכדורים שנותרו לו. שני כדורים אחרונים. בשתיקה, הוא ממלא את המחסנית בכדורים נוספים, שליחיו של המוות.

יותר ויותר חיילים בוחרים להיכנע. המצב בחזית רחוק מלהיות מעודד ולאלו שנשלחו להילחם אין תקווה ואין עתיד.

סביבו נעצמות העיניים. נשימות כבדות ממלאות את החלל. רק הוא עדיין מתהפך על הקרקע הקשה. שוב הולמים בו נדודי השינה המוכרים.

ברוסיה למדו אותו להיות עבד. מכונת ירייה משומנת שפועלת על פי פקודה. ללא רצונות עצמאיים, מחשבות ורגשות.

ובכל זאת הולמים בו זיכרונות היום האחרון. רגעים קטנים שהמוח שלו מסרב למחוק מהדיסק הקשיח.

רק בשבוע שעבר הוא שמע את סשה מספר על החלום הגדול שלו. לחזור הביתה ולהביא לאמא שלו אות ניצחון. "יש לה רק אותי." הוא סיפר בשקט למישהו שגבו היה מופנה למיכאל. "והיא מחכה כל כך שאחזור הביתה."

המילים השקטות נגעו בו, מזכירות לו את הבית שעזב בלי לומר שלום. אמא של סשה כבר לא תראה אותו יותר. ידיו הם אלו שגדעו באחת את החלום.

סשה היה לוחם בעל נפש משורר. בלילות הוא היה מרים בקולו בהמנון הרוסי, נוסך חום בעצמות העייפות.

עוד אחד שהלך לבלי שוב.

מיכאל מתהפך, נזהר שלא להתחכך בדימה. הפעם האחרונה עלתה לו ביוקר.

אמא של סשה מחכה לו בבית. ואמא שלו?

דקירת כאב מפלחת את חזהו של מיכאל. מזכירה לו את המקום בו היו פעם רגשות כלפי העולם שהיה ואיננו.

אמא שלו אהבה אותו, כאבה עליו, וציוותה על עצמה לשכוח.

מיכאל מרים יד, ממשש את קודקודו החשוף. העולם משתנה, אנשים חדשים נוטלים את המושכות לידיים, מבטלים גזירות מאיימות ומבטיחים חיים חדשים.

אילו היה עכשיו משרת בקנטוניסטים, הייתה אמא שלו שמחה יותר. והוא לא מבין את ההיגיון.

בעולם שלו, היו המנהיגים אנשים של שלום ודמוקרטיה.

ששלחו אותו לקרב כדי למנוע עריקות אפשריות.

שוב מתכווצות מעיו של מיכאל. הוא עוצם את עיניו, מגרש בכוח את המחשבות.

עוד מעט כבר יעלה הבוקר, והוא צריך לשמור על עצמו.



"הי, מיכאיל!" טפיחה חזקה מחזירה אותו למציאות, גורמת לו לזנק באחת. "כבר בוקר?" הוא שואל שאלה רטורית, כיוון שצבע השמים שבחוץ אינו מותיר הרבה סימני שאלה.

"התקפת פתע." מודיע יבגני בעליזות לא ברורה. "תקום כבר, כי היפנים כבר כאן."

הוא מושך את הרובה, צועד החוצה. הם באמת כבר כאן, קרוב. קרוב מדי.

הוא עומד בגבו אל האוהל, פניו אל הגדוד המאורגן שמולו. אין להם סיכוי, והוא יודע את זה. הוא לא מוודא עכשיו שכולם נלחמים, כי הוא נלחם בעצמו על החיים שלו.

מסביבו צעקות, דם, יבגני נופל על האדמה לידו. והוא עדיין יורה. חייל מלוכסן עיניים מתקרב לכיוונו, מכוון אליו את ראש הרובה. הוא קרוב כל כך עד שמיכאל יכול לראות את המבט בעיניים. חלול, מבצע פקודה.

מיכאל לוחץ, אבל רק עשן עולה מהרובה. המחסנית ריקה.

המבט שלו אש. הוא רוצה לחיות. הוא רוצה לחיות!

"אתה רוצה לחיות?" עולה כמו משום מקום היום האחרון בו דיבר עם אלכסנדר. "אז דאג שתהיה שווה את זה!"

"אלוקים!" הוא צועק, ומכוון את מילותיו אל השמיים. "תציל אותי. אני שווה את זה!"

אתה שווה את זה? עיניו של אלכסנדר עולות מולו, מפקפקות. מאחוריו שורק כדור, נתקע בראשו של החייל היפני.

הכדור שלו, הוא היה אמור לקבל אותו. חייל שהוריד את הרובה בשדה הקרב.

דמעות ממלאות את עיניו של מיכאל. הוא יהיה שווה את זה.

 

[לאלה]

שוב מכה הדף הרובה בכתפה הפועמת בכאב. שוב כדור נפלט מלוע חשוך, זורע מוות מטרים ספורים ממנה. ראשה נהדף אחורה, עוד יריה, עוד מוות. כאב ההדף בכתפה, רעד השריר העייף במעלה הזרוע, החתך המדמם בקרסולה, פעימות כאב פיזיות משתלטות על כולה, משכיחות ממנה יתמות ושכול שזורעים כדוריה בקצה הרחוב. פסיעה כבדה בנעל צבאית, ריסים צבועים ברימל מצטמצמים על אישוניה הבוערים. כדור אחרון בקנה, יד נשלחת אוטומטית לחגורה, מוציאה מחסנית ביד מזיעה, דורכת, יורה.

"שמאלה", מסמן המפקד בידיו לכיוון הבית הסמוך, "נכנסים" היא שומעת באזניה הקטנה. מיליון אינטואיציות בועטות לה בבטן. הלב מגזים עם הדופק. אלפי קולות צורחים לה באוזן -מ-ל-כ-ו-ד-ת-. היא חיילת. מבצעת פקודה. הנשק דרוך, האצבע על ההדק, היא דרוכה במקסימום, מחפה על נעה שנכנסת בדלת הפלדה, מביטה אחורה ליהלי שמחפה עליה ונכנסת. דבר ראשון מכה בה הריח. ריח חריף של זיעה, מלט ואבק שריפה. מספיקה לחלוף בה מחשבה על דמיון הריח בבתי רמאללה ובתי עזה ו..... רחש של חפץ מתגלגל לידה, נצנוץ הבנה מהיר חוצה את מוחה כברק, מבט מהיר לנועה, צעקת אזהרה ליהלי שנקטעת בקול נפץ של רימון.

ההכרה התערפלה לדקה. כששבה ההכרה קלטה את עצמה מדממת ליהלי על הגב. הוא רץ כמו מטורף לחפש חילוץ, היא ניסתה להגיד לו שיפסיק, שהיא רוצה למות, שהדבר הכי טוב שיכול לקרות לה בחיים זה למות בשביל עם ישראל. שאולי אם היא תמות עכשיו זה יהיה על קידוש ה', שזה המוצא האחרון לילדת בית יעקב כמוה, שהגיעה לאן שהגיעה, להיכנס לגן עדן.

אבל מהפה זרם לה דם, ושום מילה לא הצליחה לעבור את מחסום הפציעה החמורה שלה.

לא היו עורקים לחסום, לא נשאר על מה להניח תחבושת, לא היה לב לעסות או ריאות להנשים. החובש הצבאי עמד חסר אונים מול בטן מרותשת מרסיסים.

בלוויה הצבאית עמדו נעה ויהלי דום. ארון הקבורה היה מכוסה בדגל. בצד, עמדו אבא ואמא וחני ושרוליק ושמעון חיים ורחלי. אבא אמר קדיש, החברים מהפלוגה שרו "התקווה" בקול רועד. האחים מלמלו בכאב חשוף "דע מאין באת....ולפני מי אתה עתיד לתן דין וחשבון" ואמא, במבט מטושטש מדמעות, הניחה יד על דגל שמכסה לה בת.

 

[CN]

ב"ה


"אתה לא הולך. תודיע להם שאתה לא יכול לבוא, זה לא שייך, אני לא נשארת לבד ככה."

"טלי, תביני, זה לא שיש עם מי לדבר, אני חייב ללכת. זאת מלחמה אמיתית הפעם, אין לי ברירה."

"איתן, לא!!!"

"הרכב כבר מחכה לי. אני זז."

הוא רוכס במאמץ את הנעליים האדומות, הצבאיות.
דצמבר 2008, עופרת יצוקה, הוא יודע שהוא הולך להיכנס לעזה. מה הוא יגיד לה?
מכתיף בשתיקה את הM16.
לוחץ על הידית, מסובב אליה את הראש:
"טלי, תחכי לי? תשמרי על עצמך, תעדכני מה קורה, אני ממש מקווה להספיק לחזור בזמן", הקול שלו נשבר.
לא ככה דמיינו שניהם את השבוע הזה.
טלי מתייפחת בקול. אין לה כח להציג, את החדשות גם היא שמעה, ברור לה שהסיכון הוא עצום.
איתן מעיף מבט אחרון, מטושטש. "להתראות", לוחש אליה בשקט, ויוצא.

*

הוא שועט עם חייליו פנימה, לעומק ח'אן-יונס. הבתים חרבים למחצה מהפצצות חיל האוויר, ערימת הריסות ממש מולם, האוויר רוטט ממתח. בכל שניה הם עלולים להיקלע למארב או להיפגע ממטען.
מעיף מבט לחלון מעליו, הלב מחסיר פעימה: אלו לא אנשים, זה בובות.
צורח במכשיר הקשר: "להיכנס? זה נראה מארב!"
הקול חוזר אליו ברעש עמום: "יש אישור, כנס".
החיילים שועטים מאחוריו, הוא כבר סנטימטר מהפתח, שריקה אדירה מעל הראש שלו. טיל נ"ט.
האוויר מתמלא אבק לבן, המשקוף מתאדה, הצוואר - -
משהו קורע אותו.
החייל לידו נפגע גם, הוא מזהה.
החיילים כבר בפנים, מושכים אותו למחסה החלקי בבית,
כשטילים נוספים ממשיכים לחדור את קירות האבן.
מישהו משכיב אותו על אלונקה,
ואחד החיילים לוחץ חזק על הדימום מהצוואר.
"קשר, תן תמונת מצב!" הוא מורה, ומאזין בדריכות לתמונת הלחימה כרגע. משחרר את החייל שעומד לידו, מניח בעצמו את היד על נקודת הפגיעה, ממשיך לחלק פקודות לחיילים הנסערים.
החובש מתקרב, הוא חייב להרגיע אותו: "דני, תירגע, הכל בסדר!"
"מה כואב לך, המפקד?"
"לא כואב לי כלום, אני קצת חלש". זאת לא האמת, אבל הוא חייב.
למען כל הלוחמים שכאן. אסור להם לראות אותו מת.
מחזיק את עצמו בכח, שניה ועוד שניה.
מחלצים אותו תחת אש. הכדורים שורקים, החיילים כפופים תחת האלונקה, רצים.
בפתח האמבולנס הוא לוחש: "אני את התפקיד שלי סיימתי". הכרתו אובדת. יללת סירנות, דהירה מהירה לעבר שטח ישראל, הצוות פוכר ידיים בחוסר אונים.
איתן כבר לא איתם.

*

"תרים, תרים כבר!" היא מתחננת לנייד הדומם.
הוא לא עונה.
'בטח לא עונה, איך הוא יענה לך באמצע עזה?' המחשבה קורעת לה את הלב, ממש פיזית.
לא מוכנה לדמיין מה עובר עליו עכשיו.
רק רוצה שיידע שהיא נסעה,
שהילד שלהם בדרך להגיע לעולם.
מתקשרת בייאוש לדרג שמעליו, דווקא מרימים לה, אבל כל מה שהיא שומעת זה רעש עצום של דיבורים, צעקות ובלאגן.
הלב שלה כבד, הדמעות לא מפסיקות לזלוג. אמא לידה, אבל זה ממש לא עוזר לה.
"איתן, איפה שאתה לא נמצא,
אני מקווה שהלב שלך שומע.
נסעתי ללדת, עוד מעט יהיה כאן הילד שלך,
תשמור על עצמך,
בשבילנו".
אמא מחבקת אותה חזק.
עוד דמעה מתגלגלת על הלחי, נספגת ברכות במזרון הקשיח.


*



(פגיעת המפקד מבוססת על סיפורו של רב-סרן רועי רוזנר, נפל בקרב ברצועת עזה במבצע "עופרת יצוקה" ביום י"ב בטבת תשס"ט. ה' יקום דמו.)

אתר ההנצחה לחללי מערכות ישראל

אתר ההנצחה לחללי מערכות ישראל

www.izkor.gov.il

 

[מצפה ופועל לישועה]

שלמה:

קולות והדף הפיצוצים נשמעו לו רחוקים מתמיד.

שיתרחקו עוד, כמה שיותר רחוק.

מה לו ולמלחמה הזו?!

הוא שואף אוויר, וסירחון עז ממלא לו את הסימפונות.

בררר....

ידיו נשלחות כמו מאליהן אל התפילין, חש את החמימות שעולה מהם, ממלאת את גופו.

אם יש לו נחמה אחת בכל האיום-ונורא שסובב אותו, היא קיומם הפלאי של התפילין, שאך בנס עברו איתו את כל מה שעבר, מאירים לו כחושך באפילה.

התפילין נוסכות בו כוחות, שבכוחם הוא מתנתק מההווי הקודר, מתעלם מהחולדות, העכברים וגופות המתים שמושלכות בחפירה כדומן, וחוזר במחשבתו על קטעי גמרא שעודן צרובים בזכרונו, אלו שלא נתטשטשו ממוראות המלחמה ותלאותיה.

כמה זמן עבר מאז למד אצל הרב הופמן בבית מדרש לרבנים? נראה שאלפי שנות אור.

הגעגועים צורבים את מעיו, מסבים לו כאב חד, פיזי ממש. הוא מתעלם מהם ומנסה להגות בחזרה במילותיו הקדושות של רבא.

*

ארתור:

ההמתנה לא מקהה את חושיו, אך סבלנותו כמעט שפוקעת.

הוא רוצה לעשות, לפעול.

שואף אוויר, סירחון עז עולה בעורפו.

הוא מתעלם, מלטף את מדיו המאובקים, מתענג על הכוח שנושב מהם, מטעין אותו באנרגיה מחודשת.

המרסייז מתנגן בפיו בטבעיות, נשפך לו מעצמו החוצה. ההמנון העממי ממלא אותו בגאווה במולדתו, מחדש בו את העוז והאומץ להעניק לה את חייו במידת הצורך.

זיכרון טורדני מדגדג במוחו, הוא מנסה להתעלם ממנו, אך הזיכרון לא מרפה, ונצמד אליו כזבוב עיקש.

היה זה לפני צאתו לחזית, אביו מולידו הגיע לפגוש אותו, להיפרד ממנו בדמעות, אולי בפעם האחרונה. רגע לפני שעזבו, ביקש-הפציר-דרש ממנו אביו – 'תגן על צרפת בכל כוחך, אבל לעולם אל תפגע ביהודי, לא משנה מאיזה צד'.

מה???

כן, אמו זכרונה-לברכה היתה יהודיה. הוא לא עשה מזה כזה סוד, אבל מה זה קשור אליו?

המולדת שלו היא צרפתית, הוא לבוש כצרפתי, אוכל כצרפתי, מדבר כצרפתי – אז במה בדיוק הוא יהודי?

מה קושר אותו לכפרי רוסי מסטרדוב, איזה סבא משותף מלפני 4000 שנים, או כמה טקסטים עתיקים שאמו מלמלה לו בילדותו?

הוא מעריץ את פואנקרה, ומתעב את דרייפוס, ליהדות שלו אין כל משמעות מבחינתו.

טוב, הגיע הזמן לשחק קלפים.

*

שאגות הקרב התערבבו ביללות הפצועים, הפגזים עפו מצד לצד ללא הבחנה, קוטלים ללא רחם.

ארתור קפץ מן השוחה, ההמנון עודנו מתנגן בין שפתותיו, והתחיל לרוץ, גומא במגפיו את שטח ההפקר.

הכדורים שרקו באוזנו, מפספסים אותו במילימטרים ספורים, אך הוא לא נרתע, משיב אש, והעיקר מתקדם, כמה שיותר קדימה.

מבחינתו, זה הרגע של חייו. הוא חייב לחזור כמנצח, להחזיר את הכבוד למולדתו. אין לו ספק בניצחון, המפלות האחרונות בקרב ורדן לא יתישו את רוחו. הוא ינצח, צרפת תנצח.

הוא כבר מתקרב לשוחות האויב, כשרעדה בלתי רצונית מזדקרת במעלה גבו.

*

שלמה שומע את זעקות הקרב, את צרחות האימה.

הלב שלו מזדעזע, נרעד.

'תפסיק! תתעלם!' הוא מצווה על עצמו.

נדמה כי המלחמה שבחוץ עוררה קרב איתן גם בתוכו. בין ליבו המיוסר, הכואב והנפחד, לבין המוח שלו שמנסה להשתיק, להתייחס אל כל העניין כלא נוגע לו.

יכה יוסי את יוסי – סליחה, אדולף את לותר - מה אכפת לך?

אבל הלב מתעקש לבכות, בשקט. ללא דמעות, שיבשו זה מכבר.

הוא מתחפר בשוחה, מנסה להצטמק, להיעלם, שפתיו דובבות פסוקי תהילים, נושא תפילה חמה.

אלוקיי! עשה שלא אפגע ולא היפגע!

מאוחר מידי.

אל השוחה קפץ חייל צרפתי חזק ונחוש. כעת הגיע הזמן להגן על החיים.

הטווח קצר מידי בשביל יריות, והוא מנחית את כידון הרובה בכל כוחו על ראשו של הפולש.

"שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד!!!".

שלמה התעלף, כשארתור נשם את נשימותיו האחרונות, כיהודי.

ספוילר

זה הסיפור הראשון שאני מעלה לאתר ואשמח לביקורת, תודה.

אני מקווה גם שהובן מאיזה צד נשמעה הצעקה.

 

[נודד]

אומרים שאחוות לוחמים היא האחווה האמיתית.

היכולת לסמוך ולהאמין שחברך לנשק יעשה הכול כדי להגן ולשמור עליך. לדעת שהמפקד יהפוך כל אבן, כל שולחן בירוקרטי בכדי להשיג לחייליו את הציוד הטוב ביותר, את תנאי השטח המושלמים עבורם.

עם הידיעה הזאת פקודיו של רוני נלחמים. זהו הנשק הלא סודי בכלל שלהם.

כל טנקיסט חולם להיות שם, תחת חסותו של רוני. במשפחה שלו.

לפעמים חלום מתגשם.

אולי זה השם הדומה, ואולי הוא סתם מצא חן בעיניו. כך או כך רוני פרש את חסותו על ירון. צירף אותו לצוות, לטנק שלו.

ימים ארוכים הם העבירו יחד.

בזמני מלחמה הם יושבים בדממה מתוחה, לפעמים שעות ארוכות, ופתאום רוני נותן פקודה, "אש" קולו שקול. שליו. כאילו הם באמצע דיון היפותטי אם ללכת לקורס קצינים, ירון מעלה את המטרה על הכוונת ויורה. הטנק מזדעזע קלות והם שבים לדמום.

בעתות רגיעה רוני מרטיט את כולם סביב מדורת אש בשירה לירית נוגה, מלהיט את ליבם בסיפורי גבורה ונאמנות לארץ ולמולדת, ומקנח בצ'יזבט מבעית עם סוף קורע.

ירון כמו כולם מעריץ את רוני. רואה בו שילוב של אח מושלם ואמא מגוננת.

אותו יום, חמשה חודשים לאחר פרוץ מלחמת יום הכיפורים, לא היה שונה במיוחד.
רוני זירז את כולם עם שחר לעלות על הטנק. האוגדה יוצאת לטהר כפר סורי סמוך לקונטרה. בדרך, בניגוד לתקנות, הוא שר בקשר שיר מלחמה ישן, משקה את רוחם המיובשת. משקיט מעט את הפחד המוכר שמזדחל.

אחר כך ההר כולו גועש סביבם. שורות הטנקים המסודרות זו מול זו, הפכו בסערת הקרב למעורבבות מידיי. קשה להבחין בין אויב לידיד.

אין מקום למחשבות, לרגשות, עינו של ירון דבוקה לפריסקופ. קולו המתון של רוני באוזניות, והוא מעלה על הכוונת ויורה. ושוב. ושוב. ושוב. ידידיה לצידו טוען ללא הפוגה.

הטנק לימינם סופג פגיעה ישירה. נדלק כלפיד. ירון לא יודע אם הוא משלנו או משלהם. גם הטנק משמאל חוטף.

הקרב נוטה לטובת צד אחד. הצד הסורי. הטנקים הישראלים עולים באש בזה אחר זה. מחלקם מצליח הצוות להימלט.

הם סופגים ריקושט מפגז שהתפוצץ לפניהם. הטנק מנוטרל. רוני מורה לצוות לצאת אחד אחד והם מתחילים לצעוד.
נגמש שעובר לידם אוסף את הנהג והטען. רוני וירון נותרו לבד.

כדור שורק. ירון חוטף קליע בירך וצונח ארצה. הצלף סורי מכוון שוב. יורה ומחטיא. זחילה קצרה והם מוגנים מאחורי תל אבנים. רוני מתבונן לצדדים תוך שהוא חוסם את העורק ברגל פיקודו.
יחידת חייל רגלי סורית מתקדמת אליהם באופק. אם יתקדמו במורד הערוץ לכיוון הגבול, יש סיכוי לשרוד.

רוני מודד במבטו את ירון הפצוע. יחד יהיה קשה יותר להימלט. עיניהם מצטלבות לרגע. רוני משפיל מבט.

"סליחה" לוחש המפקד, מתרומם, ונעלם במורד.

אומרים שאחוות לוחמים היא האחווה האמיתית. היכולת לסמוך ולהאמין שחברך לנשק יעשה הכול כדי להגן ולשמור עליך.

אז אומרים.

 

[נ. גל]

גבול ישראל-לבנון.

הוא לא יכול לאפשר לזה לקרות.
ההרים, מעלי עשן, צרבו את עיניו. קליעים פזורים סיפרו את סיפורה של עוד מלחמה. רסיסי רימון פזורים סביבו.
"אתה תחיה." הוא משנן בשקט, ידיו פועלות כמו בכח עצמן. "אתה תחיה, אתה שומע?"
"אני..." הפצוע, שרוע באפס כוחות, הביט בו. אנקותיו עצרו אותו מלדבר.
"שתוק." לשמואל אין זמן לדיבורים. "בפקודה. אתה שוכב פה עוד 3 דקות, ואז מתחיל לזחול מערבה. יש עוד שלוש מאות מטר שוחה שלנו. כנס ונסה לסדר את עצמך. ברור?"
"כ-ן." הפצוע מהדק שפתיים. "אבל - מי אתה?"
שמואל מחייך חיוך קל. שאלה טובה. מי זה שמסתובב עם חולצת טריקו באמצע שדה קרב. "אף אחד." הוא משיב.
ולפני שהפצוע העלום הספיק למצמץ, הוא כבר רץ מזרחה, ממהר אל הג'יפ. ביד אחת שולט על ההגה, בשנייה מפעיל את מכשיר הקשר. "קודקוד, כאן אפס. האם שומע? עבור."
"אפס, כאן קודקוד. שומע. מה מצבך?"
"מאחר בעשר קטנות. יש מצב שאתם שם?" הג'יפ מעלה אבק במלוא העוצמה. הוא מסתכן בחשיפה לאש, הוא יודע, אבל יותר מדי זמן הפסיד בטיפול.
"ננסה." המכשיר נאנח. "נתקלנו בכמה תקלות, מקווה שלא נצטרך לסגת."
"בהצלחה." לוחש שמואל. "רות, סוף."
הדהירה הזו הייתה מטורפת אפילו עבורו, ותערובת העשן והאבק שמילאה את ריאותיו - לא היטיבה עימו. דורס שרשורי קליעים ריקים, עוקף ברגע האחרון מטען גחון, וממשיך לדהור. מעליו חלף להק מטוסים צהלי בגובה נמוך. הוא נאלץ להסתתר מהם, משסע שיחים ומטלטל אבנים. חלום חייו של שמואל מעולם לא היה למות. גם לא מאש כוחותינו.
העיר הלבנונית, פצועה ומטרטרת, כבר קרובה מספיק. שמואל נכנס, מכיר בעל פה את רחובותיה."אפס לקודקוד, נכנסתי. שתי קטנות מהמכלאה. עבור."
מכשיר הקשר לא מגיב.
"אפס לקודקוד, האם שומע?"
קודקוד לא שומע.
שמואל שבר בפנייה חדה שמאלה, מנתח את המצב תוך ניווט. הוא בודד, אסור לו להתגלות. קבוצת החיילים שאמורה לחפות עליו - לא זמינה.
את המשת"פ הוא מחלץ בכל מחיר. הוא לא יכול להרשות לו למות.
בכל מלחמה, יש את הלוחמים במדים, אלו העומדים בגופם מול רוצחים, ומגינים על העם, הארץ והחיים.
ויש את הלוחמים נטולי המדים. אלו המשתחלים בינות בעלי המדים, נראים ולא נראים, ומגינים על אותם ערכים.
שמואל דומם את מנועו, והציץ במראה אל פיסת שמיים מזערית. "אלוקים," הוא לחש. "הצילני נא. מיד אחי, ומיד עשיו."
עוד חלקיק שניה, והוא יוצא בריצה אל החיילים. ידיו מונפות, ללא נשק.
"איסתסלם?" (נכנע, ערבית.) צועק אליו חייל, מכוון אמ.4 לכיוונו.
הרעיון מבריק עבור שמואל. מבריק מספיק כדי שימהר להשיב: "אה!" (כן, ערבית.)
"ווקף הון." מכוון אותו החייל, ושני חבריו מכוונים רובים אל שמואל. זה האחרון רק סופר שניות עד שיוכנס אל המבנה עליו הם מגנים. לרגע, כמו לא בשליטתו, עולה מולו תמונת החייל הפצוע. הוא אמור היה כבר למצוא לפחות ישראלי אחד. הוא מסלק את התמונה, מאפשר לחייל למשש את בגדיו.
"נקי." מודיע החייל כעבור רגע. "תעל להון."
הם נכנסים אל המבנה, ושמואל מזדקף. "בא נעשה את זה קצר." הוא מבקש בשפת אימו, מתעלם מהפתעתו של החייל. "אני ש', שירות חשאי. אני צריך את המפקד שלך. עכשיו."
החייל ממצמץ. "בא."
המפקד, כצפוי, מתגלה על מכשיר הקשר, בניסיון נואש להפעיל אותו. שמואל נכנס לחדר מבלי לבקש רשות. "אני ש', איך מתקדמים מכאן?"
"מה?" המפקד מופתע. "אבל - איך הגעת?"
"לא רלוונטי." שמואל ממוקד. אולי - ממוקד מדי. "אני צריך להגיע לבית שלושים ושתיים, ולהעביר את כל מי שנמצא שם לידיים ישראליות."
"מיד." מהנהן המפקד, לחוץ.
שמואל מסתובב. "מה רצית להגיד, אורי?" הוא פונה אל החייל שהביא אותו.
החייל מביט בו במבט חשדן. "לא אמרתי כלום."
"אז תגיד, אבל זריז." לשמואל אין זמן לגינונים. "מה רצית להגיד?"
"אמ... נראה לי... יש מצב שהם כבר פה." מגמגם החייל. עוד מופתע מההתרחשות.
שריריו של שמואל מתקשחים באחת. "איפה?"
אורי מצביע על דלת נוספת. "בוא."
"מי שם?" שמואל לא ממהר להיכנס.
"כל מי שנלכד חי."
שמואל נושך את שפתו, ואחר מתחרט על הפגנת הרגש הקלה. "לא טוב. תוציא משם את אלו שרלוונטיים."
אורי מהנהן ומצדיע.
"ורק אותם!" מוסיף שמואל, משחרר אותו לדרכו.
המפקד, מפינתו, שואל: "אתה קורא מחשבות או מה?"
"לא." משיב שמואל במילה אחת.
המפקד השתתק, נזוף. טוב עשה כשבחר בקריירה צבאית גלויה. הסוכנים האלו, בלתי נסבלים.
שמואל מתעלם. אין לו זמן להיות אנושי.

המסדרון נדמה לשמואל ארוך מדי, ואורי - כצועד לאיטו. הוא המתין באפס סבלנות, מוכרח להישאר בצללים, גם כשמדובר בחיי אדם. עד שהצליח לקבל אישור, ולנסוע לחלץ את ידידו. עד שהגיע הנה, אחרי כל העיכובים והטירוף. ועכשיו, הוא שוב חסר אונים. עומד בעיקול המסדרון, יכול רק להביט אל קורי העכביש, ולהתפלל.
"אלוקים, אתה אוהב את הבנים שלך. שמור עליהם." הוא הוגה ללא קול.
הדלת נפתחת סוף סוף. גבר ערבי כפוף יוצא ממנה בצעד איטי. הוא מופנה על ידי אורי לכיוונו.
"עאדל!" שמואל מזנק, ליבו עוד פועם מחרדה. "כולם פה?"
"רק לטיפה לא." עאדל מקבל את חיבוקו של שמואל בידיים כבולות. "הצליחה לצאת לפריז."
"חמדולילה." שמואל חותך את האזיקון באולר קטן. "סליחה על קבלת הפנים הזו."
"הכל בסדר." עאזל משפשף את פרקי ידיו. "ראיתי שבמקום חבר אחד, הגיעו קבוצה. הרמתי ידיים, הביאו אותי ישר לפה. אמרתי - אם זה שצריך כדי שלא יחשדו - תפאדאל."
שמואל מחייך.
מבקש לספר שהגיע בדרך דומה, ושותק.
מבקש לחבק את עאדל, לגלות לו שישנה דירת מקלט עבורו בישראל - ושותק.
מבקש ליידעו כי הרבנות הכירה ביהודותה של אשתו, והם יכולים לקבל אזרחות מלאה - ואינו מוציא הגה.
כזו היא המלחמה, מלאת שתיקות.

רק אחרי ששמואל מסדר חדר בטוח לעאדל ומשפחתו, מבטיח להם שיגיעו עוד היום לבית אמיתי, עם מיטות שאינן צבאיות, הוא מוצא לו שקט.
על גג בניין, השמיים מתכסים אדום. למטה, סופרים הרוגים. כאן, הוא עומד ומביט אל השמיים. והאלוקים, הוא אותו אלוקים בכל העולם. ושמואל משתפך אליו, קרוע.
"ואם הוא מת, ריבונו של עולם? ואם בזבזתי את הזמן הזה, וסיכנתי את הבחורים שלנו, בשביל חייל אחד, שלא שרד את הלילה?"
שבר בטון עונה לו. דומם, נטול תשובה.
"אלוקים, בשביל מה להילחם כל כך הרבה? למה אתה משאיר את הילדים שלך להיפצע כל יום מחדש?
אמרת שאתה לא מבקש קורבנות אדם."
השמש מסיימת לשקוע, מותירה לו קווי אור קלושים.
דמעה יבשה, קרבית, נותרת על הגג.
למטה הם מארגנים מניין, מתפללים ערבית.
ופצוע אחד, אומר קדיש.

ספוילר

מבוסס על סיפור דמיוני.

 

[כותב השורות]

טעם העפר היה ערב לחכו בעת שזחל על הקרקע החולית, ערב... כל עוד והוא יכול לטעום, כל עוד ונושם הוא,
בזה אחר זה נפלו חבריו לקרב של סמל ראשון דורון מהצרי ונותרו מאחור, הוא ושאר היחידה עשו כל שביכולתם לאסוף את הקרבנות, לתת להם כבוד אחרון,
תחת האש הכבדה שנחתה עליהם - זה לא היה אפשרי בלי לספוג אבדות נוספות,
הם כן הצליחו לגרור איתם את הפצועים, אלה שבסקירה מהירה נראו כבעלי סיכוי להחזיק מעמד עד בואו של כוח החילוץ.

האש כל העת לא פסקה, הרעש והדף הפיצוצים היה גיהינום עלי אדמות, ריח אבק השריפה היה מהול בריח האבק מהבניינים שקרסו סביבם, הרסיסים פגעו בכל, הוא ידע על שני פגיעות רסיסים שחטף, בנס הם לא חדרו עמוק מדי, את שאר הפגיעות והשריטות הוא יראה בבית כשיעמוד מול המראה, את הצלקות הוא יסחוב עמו שנים רבות קדימה, בתקווה שייצא משם חי.

דורון ברח כמו שלא ברח מעולם,
העוצמה בה הפתיעו אותם המחבלים הכניסה לערפול חושים את כל מי שאמור היה לחשוב ולהגיב בקור רוח דווקא במצב שכזה,
אבל במאני טיים המ"פ רב סרן אילן עצמוני איבד עשתונות ובמקום להעביר פקודות חדות וברורות, בקשר נשמעו רק צרחות ומשפטים מבולבלים,
מה קרה לו לאמיץ הקשוח, כל החטיבה דיברה על הקו ההתקפי והבלתי מתפשר שלו, הוא האחרון שיורה על נסיגה, הוא גאוותה של חטיבת גבעתי.

סדר הגודל של הכישלון אמר הכול, למארב כזה הם לא היו מוכנים,
ההשתלטות על המוקד האחרון של הג'יאהד האיסלאמי בשכונת ג'דיידה בעזה הייתה נראית קלה ובטוחה למדי,
האזור כולו היה הרוס מהתקפות חיל האוויר במהלך השבועיים שקדמו לפעולה הנוכחית,
המערך התת קרקעי היה מושמד לחלוטין לפי המידע שסיפקה יחידת המודיעין,
מה שלא נתן סיבה מספיק טובה למ"פ המוערך, לשלב כוחות עם ההגנה האווירית שהייתה מייצרת בוודאי בטחון ומכפלות כוח.
לפעולה הזו הוא קרא בזחיחות "קינוח קל".

למרבה הכאב את הארוחה מלאת הדם ערכו המחבלים שצצו מבטן האדמה המורעלת בשנאת ישראל,
משני פירים שככל הנראה נעלמו ממערכות צה"ל,
להם סייעו צלפים שהסתתרו בין ההריסות, וחוליות אימתניות שרק ציפו להפתיע את הישראלים בכל פינה בסמטאות הצרות של ג'דיידה.

אי אפשר היה לקרוא לזה נסיגה, זו הייתה בריחה!
אפשר היה לשמוע את המטוסים שבאו לעזרתם, אך להפציץ בלי הבחנה כשהכוחות עוד בשטח, נאבקים על חייהם, לא בא בחשבון.

דורון הצליח לחפות על חלק מפקודיו שישה במספר ולסייע להם בלחימה, הוא עבד בשיתו"פ עם המ"מ סגן משנה אלי זוהר להגן ולשמור כמה שאפשר על חיי החיילים, הם השיבו אש, ופגעו בכל מי ומה שהיה נראה להם כנגדם, מקווים שבתוך כל האנדרלמוסיה שהייתה לא תיעשינה טעויות קשות.

הגבעות היו קרובות לאזור האש, רובם הצליחו לעזוב בזמן את קו האש הנוראי, ועל החולות הם זחלו כל אחד ונתיב בריחתו,
הכאוס היה מוחלט, לא היה קשר סדיר, והברירה היחידה הייתה להגיע וכמה שיותר מהר לנקודת המפגש שנקבעה למקרה הצורך כנקודת חילוץ.
הניווט ברגעים שכאלה הוא לא רציונלי, אבל נקודת החיים שבוערת הובילה את דורון וחביריו עד למקום הנכון, ושם חיכה להם הכוח שהעלה אותם לכלי רכב משוריינים משם לשטח ישראל.

שלושה שבועות אח"כ הם ישבו שלושתם, דורון אילן ואלי, דורון לא נרדם בלילות, ואלי רק השתחרר מבית החולים אחרי הטיפול בפציעות שחטף באותו יום, רב סרן אילן עצמוני ישב כבוי, עיניו בקרקע, שלושתם ידעו על מספר הקרבנות, הם הכירו את הנשמות הנפלאות שנפלו שם, ואת כל הכאב הזה הם ניסו להעלות על השולחן, לא להדחיק אמרו להם.
נראה היה כי רוח הקרב שליוותה תמיד את המ"פ המוכר פסקה מלנשוב סביבו, הוא פתח את השיחה הקשה במילים כל כך פשוטות המכילות כל כך הרבה כאב.

במלחמה, חברים, לא תמיד מנצחים!

ספוילר: האמת...

לא קרה במציאות, ואמן שלא יקרה בעתיד! ועדיין ניסיתי להעביר תחושה של קרב לא מוצלח שבטוח קרה לא פעם, ואיבד חיים יקרים של חיילים שלנו.

 

[שיילה]

קשה היא המלחמה, שוברת לבבות ובתים, קולה מהדהד ומחריש, והריח, ריח של תבוסה.

יצחק נפל בשבי.

יתכן ועדיף היה לו למות, לעצום את עיניו כשזיכרונות יפים במוחו, ילדיו אשתו והוריו.

יהיו שיאמרו כי הוא היה חלש בטבעו, יהיו שינודו בראשם, אך לא רבים יידעו איך נלחם לפני שנכנע.

אנשים טובים ניסו להפעיל קשרים לשחררו, הקהילה נרתמה לעזור למשפחתו, אך הדבר אינו פשוט כלל.

החזית בוערת והקשר ניתק.

לאחר תקופה הצליחה המשפחה השבורה והמתגעגעת בדרכים עקלקלות לשוחח עמו מבעד לזכוכית. והזמן שאול.

הנתק הארוך השפיע על יצחק עמוקות והוא פיתח תסמונת 'שטוקהולם' שגורמת לו לחשוב כי השבי מיטיב עמו.

"טוב לי פה", אמר לאשתו הבוכיה בעיניים חלולות.

"לא", התייפחה היא, "לא טוב לך, לא טוב לנו, למה בכלל יצאת אל הקרב הזה?"

"לצרכי פרנסה", כך יצחק, "לצרכי פרנסה בלבד".

 

[יאן]

ספטמבר 1916.
השמים היו אדומים כדם בשעת ערביים זו.
אנו, רגימנט 63 של הצבא האוסטרו-הונגרי, חונים היינו בסביבות הורודוק. מזה שבוע שאנו חונים פה להתאוששות. בקרב קשה שנערך מול הרוסים נפלו רוב אנשי הפלוגה. כעת מחכים לחיילי מילואים למלא את השורות שנדלדלו.

ישוב הייתי על גדם עץ, ומעשן סיגריה. מולי ישב לייבל בפישוט רגליים ועישן אף הוא בדממה. בהיתקלות עם הרוסים איבד שתי אצבעות מידו השמאלית. לייבל המסכן. תמיד דיבר על כך שאחרי המלחמה, כשיבוא משיח צדקנו (והאם אפשר שלא יבוא אחרי זוועות כאלה?) הרי שהוא לייבל יעבוד בבית המקדש, שכן כהן מיוחס הוא נצר לבעל הש"ך. וכעת...
הוא הרים עיניים ונראה שהרגיש בהרהורי אלו. במלחמה, ובפרט בשעות קשות ומייראות, אי אפשר לדבר ואף אין צורך לדבר. מבט קל, וכבר הנך מבין לנבכי נפשו של השני עד השיתין. ואין פלא בדבר. הרי כל מחשבותינו כאילו נוצקו בתבנית אחת. הן אנחנו היהודים, הן ההונגרים, האוסטרים, בלב כולנו רק תשוקה אחת. שתיגמר כבר מלחמה ארורה זו ונשוב למשפחותינו.
לפני המלחמה היה לייבל בחור חסידי מנובומינסק. כעת, כמעט ואין להכיר בו את בחור הישיבה של פעם. מראהו כשל אחד מאיתנו.

קול עלים נדרסים נשמע מאחורי, והנה מתיישב לידי סטאשק ידידי. מכרים ותיקים אנו, עוד למדנו יחד בגימנסיה אצל הפרופסור רדוצקי.
השמעת, פונה אלי סטאשק, הגיע שדר למפקדה. מחר נשוב לחזית. לא אמרתי כלום. וכי מה יש לי לומר.

למחרת יצאנו לדרך. לייבל לידי. אני חש שהוא מחפש את קרבתי, אנו יהודים יחידים בגדוד. ואף שאינני אדוק במיוחד, הרי מבני בניו של אברהם אבינו אני, ואף הייתי מבקר עם אבא בבית הכנסת בימים נוראים.
הלילה ליל יום כיפור, פונה אלי לייבל. בודאי היית הולך לבית הכנסת ביום זה.
אכן כן, אני ממהר להשיב.
יש איתי סידור קטן, ממשיך הוא, בלילה תבוא אלי ונתפלל. אני מסכים. אני מקנא באמונה שלו. אמונה תמימה שלא התערערה מכל מה שעבר עליו עד עתה.

ולפתע, אנו בעיצומו של קרב. יריות ניתכות עלינו ואנו בשדה פתוח. אחורה ליער! נשמעת הפקודה שחלק מחיילינו כבר ביצעו אותה לפני שניתנה. עוד יתנו את הדין על כך.
אני רץ קדימה בכל הכח. כדור שורק לידי. הגעתי ליער. הרוסים ממשיכים לדלוק אחרינו. אני רץ כמטורף בין העצים. לאחר עשרים רגע אני עוצר להפוגה. ליבי פועם בחוזקה. אני קורס על הדשא ומתעלף.
כשהתעוררתי, החמה היתה בראשי האילנות. בבת אחת נזכרתי. יום כיפור! צום. הושטתי יד למימיה. היא היתה מנוקבת מכדור. ניצלתי ממות, אך אין לי מים כישמעאל בשעתו.
מרחוק ראיתי עיירה קטנה. החלטתי ללכת אליה. ממילא איבדתי את הפלוגה שלי. כשהגעתי כבר שרר חושך גמור. ראשי הלם בחוזקה ופי היה צחיח. התיישבתי על אבן ונשמתי את האויר הקר. קומארנו, היה שם המקום. קאמרנא בפי היהודים.
העיר היתה נטושה. עיר רפאים. כל תושביה ברחו עקב הקרבה לחזית. ואני, אני רציתי להתפלל במנין. אך אין כאן נפש חיה. ולפתע נזכרתי. יש לי מקום ובו יש המון יהודים. אני אעבור לפני התיבה והם יאזינו לי בדממה. ואף שאיני יודע את מילות התפילה היטב, אין דבר. הם לא יעירו לי.
נכנסתי אל בית העלמין, ופסעתי אל אוהל האדמו"רים הקדושים. ושם נתתי קולי בצעקה: על דעת המקום ועל דעת הקהל בישיבה של מעלה, אנו מתירים להתפלל עם העבריינים.
ושתיקתם היתה לי הודאה.

 

[7שבע7]

המלחמה שלא הייתה


הוא ידע שזה לא יהיה קל.

כבר כשניגש אל השליט, בתערובת של כניעה וזעם, כשהוא מכין עצמו כאביו לפניו לשלושה תרחישים, ידע שהתרחיש הזה יהיה קשה מכולם. אבל הוא היה מוכן לכך. כוח הערבות הניע אותו, נסך בו כוחות כלביא, הניף גם כעת את ידיו הנושאות את החרב שלא הורגל בה, ניפח את חזהו בשאגת האריה שנכלאה בו במשך תקופה ארוכה.

וממתי היא התחילה להצטבר, אותה שאגת אריה?

איכשהו, בין הנפת חרב לנטילת ראש, הצליח לחשוב על כך. הצליח למלא את לבו במחשבות חוזרות אל העבר.

המעשה ההוא, עם כלתו. ילדים נולדו לו, והוא בקושי מכירם. היאך יגדלו לתפקיד הגדול שהוא יודע שנועד לו ולצאצאיו?

נהרות של דם הציפו את מרגלותיו. שני אחיו הבוגרים ממנו הניפו לצדו את חרבותיהם. הם היו מיומנים יותר. באפם הרגו איש, יותר מאיש אחד. אולי המלחמה ההיא, שבה לא השתתף אז, עומדת לו כעת בעוכריו, גורמת לו להילחם כעת בממלכה אדירה יותר מהעיר שאותה הם הרגו? אם כי אביו טען שהם אלה שעכרו אותו...

עיניים מבוהלות, משוכות באיפור מוגזם, הביטו בו, הזקנקן האסוף שתחתיהן רעד. לא, אין בו רחמים. לא על בן האומה של השליט האכזר הזה, שלא מוכן להשיב את אחיו הצעיר, היחיד שנותר לאביו מאמו. הניף את החרב, ונזכר בו, באח הנוסף, באח האובד.

אבל את נפשו לא הכרתי! החרב רעדה בידו כשגלי החרטה האמתיים החלו להציף אותו. הרי אני הוא זה שאמרתי לאחיי שנמכרֶנו תחת שימות בתוך הבור המלא בנחשים ובעקרבים!

אבל ידעתי – הוא בקושי שם לב שהוא מתיישב, בקושי שם לב לדם הדבק במחלפותיו המכסות את כל טפחי גופו – ידעתי שאין סיכוי שהוא ישרוד... אין סיכוי שנפשו תשרוד בתוך הזוהמה של ארצות הניכר, של אדמת הניכר המנוכרת והרמה הלזו, אין סיכוי שהוא יישאר בתומתו, למרות כל מה שספג בבית אבא...

איך התנכרנו אליו כך? איך?

"יהודה! נלחמים אנחנו!" שאג אחיו, ושלח את רגליו כדי למותת את החייל העלוב שמולו.

"אבל – אבל אשמים אנחנו..." דמעות התערבבו בדם שכבר זלג על מצחו. שאגת האריה שלו הפכה ליבבת גור. איך? איך נתן לזה לקרות?

הרים את עיניו מהנחלים האדומים, פגש בשמים תכולים, ריקים, שונים כל־כך מהשמים אשר בבית. ובכל־זאת – גם בהם הוא היה. האלוקים אשר נגלה לסבו. האלוקים אשר הבטיח לו שגר יהיה זרעו בארץ הזו. והנה, כעת, הברית הזו מתחילה להתגשם.

מול עיניו, על רקע השמים, ראה את אותה הברית, ראה את סבו הישן. ראה את החלומות של אחיו, החלומות המסוכנים שהביאו אותם למסקנה שאין לו מקום בבית אביהם. ראה את העתיד, את צאצאיו וצאצאי אחיו גרים בארץ הזו, ואלה שכעת מושפלים תחת רגליהם – מתנשאים מעל צאצאיהם, נושפים עליהם, מכים אותם, משעבדים אותם.

האם זו תהיה תוצאתה של המלחמה הזו שהם מנהלים עכשיו? האם יש טעם בה בכלל?

עצם את עיניו. לא חש באיש הזר המתקרב מאחוריו. ציפה לחסד האחרון, שכבר יגיע, שכבר יגאל.

ואז, בתוך החשכה שבעיניו, הוא ראה פתאום את ההתרחשות בארמון, זו שהובילה אותו ליציאה לקרב, אלא שהפעם היא הסתיימה אחרת.

השליט – בכה. השליט – ביקש שכולם יצאו. השליט – התוודה באוזניהם.

הייתכן? הייתכן שזה יכול להיות? האם אפשר שדרך אחרת, מרופדת יותר בחסד וברחמים, תוביל אותם אל העתיד המזוויע שראה בחזיונו כעת, שראה סבו לפני שנים כה רבות?

האיש שמאחוריו כרך פתאום את זרועותיו סביבו, משך אותו לחיבוק חונק.

הוא הסתובב, מצפה למוות.

בקושי זיהה אותו בעד לדם שדבק בבגדי המלכות שלו. התבונן בו, כשחזיונות ההווה מתערבבים בחזיונות על שהיה יכול לקרות, על שהיה אמור לקרות.

"אתה..." לחש, ושאון המלחמה הוחרש באוזניו. "זה אתה... האין זאת? אתה יוסף... יוסף אחינו. אשר מכרנו אותך מצרימה..."

ולא יכול היה להוסיף עוד, כי נבהלה נשמתו מדבריו עצמו.

רק ההנהון הקטן, והדמעות השקופות שבעיני השליט המאופרות, הרחיבו מעט את לבו הנאנק לנשימה. ושוב היה לבו לב אריה.

 

[RACHELIZ]

אני שוכב על הקרקע. כל העצמות שלי כואבות. מסתבר שאפשר לחיות עם פחד תמידי. למרות שגם אליו מתרגלים. הלב כבר לא דופק על 200 כמו בהתחלה. העשתונות פזורים מסביבך ואפשר לאסוף אותם במהירות בשעת הצורך.
שריקה מקפיאת דם נשמעת בחלל. אינסטנקטיבית שם ידיים על הקסדה. אהה איתמר הוא זה שירה. פחח. ממש אפשר להתרגל לפחד.

חבורה חשודה עולה לקראתנו. מתחלקים לזוגות. "תחפה עלי", דייויד מסתער קדימה. אני שומר עליו מהצד. הערבית המסתלסלת, לא מותירה ספק. חילופי יריות ואז דממה. תוך דקה, האויבים שוכבים כמו זבובים.

אנחנו מטפסים במעלה ההר. מה יותר גבוה, כך עדיף. השמש עומדת בשיא השמים. אגלי זיעה מנקדים לי את המצח. צמאון מעלף נוחת לי בגרון. אני שותה מהמימייה שלי עד תום. רק שלא יגמרו המים...

אנחנו מגיעים לשטח מיושר ומתיישבים להפסקה. עכשיו הרעב מציק לי.
"נשאר משהו לאכול?" שואל בחלל. "תפוס", גיא זורק לי את קופסת הערגליות שבדיוק עמד לפתוח. יש בפנים שתי חתיכות. "ומה ישאר לך?"
- "תאכל, תאכל". אני לוקח אחת ומחזיר לו. "תודה, חבר". בסוף, חברים טובים הם כמו משפחה. אין לי הרבה זמן להרהר בפילוסופיות של החיים: "לזחול, מהר", לחישה רמה נשמעת. המפקד. "אבי, מהר יותר", הוא פוקד עלי. המרפקים שלי סובלים הכל. אבנים, קוצים, נמלים. שביל של דם נשרך מבלוטות מרפקיי בקו התקדמותי, מלכלך את המדים. טוב, גם ככה הם היו מלאי בוץ. דם קרוש הופך לצבע חום, הסוואה מעולה. נושך את שפתיי שלא אוציא אנחה. הכאב מתערבל עם שאר האיברים הדואבים.

פתאום נשמע קול נפילה. כולם עוצרים. גם את פעימות הלב. מסתובבים לאחור. גופו של גולן שרוע על האדמה. רימון מעשן שוכב על ידו. מביטים סביב כדי לראות מהו מקור הזריקה. אין אף אחד באופק. הטבע הרמאי הזה... איתמר זוחל אליו. מחפש דופק. הלב שלנו תלוי באוויר. העיניים שלו מסמנות לנו שזהו.
צרור יריות לא נותן לנו שהות להתאבל. אני רץ להסתתר מאחורי סלע גדול. עוצם עיניים. לא רוצה לראות יותר שום דבר. זה השלב שאני מייחל להפוך לרובוט. לא להרגיש כלום.
אבל האוזניים לא מסוגלות להפסיק לשמוע. צרחות. קללות. ערבית. עברית.

"אש", מגיעה הפקודה.
אנחנו יורים בקצב מסחרר, מידי כמה שניות כל אחד מאיתנו לוקח פסק זמן כדי להחליף מחסנית. הכדורים חורכים את האדמה, הופכים אותה לסופת חול. רואה את אמיר יוצר קשר עם הפיקוד. נו, שיבואו כבר לחלץ אותנו.
"נגמרו לי הכדורים", שחר מעדכן. הוא יוצא מהסיבוב. גם לדייויד נגמר. גם לי. עכשיו נתקענו בלי נשק. אימה משתלטת עלי.

מה אני עושה כאן בכלל?
חברים שלי יושבים עכשיו על הספסלים - נכון, הם קצת לא נוחים, אבל לא נוראיים כמו האדמה הארורה הזאת - ולומדים, מדברים, צוחקים. אולי אוכלים? מביט אל השעון. אהה, הוא מזמן נפל לי מהיד. הבטן שלי מקרקרת. הם לא חולמים איפה חבר שלהם נמצא. בטח חבר שלהם. האפיקוירס שלהם.
זעם ממלא אותי, מקפיץ את אגרופיי.

"אמא", רוני, הגבר שבחבורה, יושב מאחורי סלע בקו אלכסון אלי ומיילל כמו תינוק, "קחי אותי מפה! אמאאאא!"
- "רוני, שקט! אתה רוצה שיהרגו אותנו?" אני לוחש לו בצעקה. הוא פשוט לא פה. נזכר ביוסי ומחליף דיסקט. "רוני, תסתכל עלי. אני אשמור עליך. עכשיו נהיה בשקט", אני מסמן לו עם האצבע על הפה, "ועוד מעט נחזור לאמא". יופי, הוא משתתק.

רואה את אמא שלי. רגע מחייכת רגע עצובה. כמה ציערתי אותך, אמא. הכל נתת לי, ואני ככה ברחתי. הלוואי שאוכל לומר לך שאני אוהב אותך... מגיע לך שתדעי את זה. ה', אני פתאום פונה אליו, תציל אותי! בבקשה! בשבילה! אני אשמור שבת בחזרה...
דמעות בלתי נראות בורחות לי מהעיניים.

קוצים מתפצפצים מבעד לפסיעות גסות. הקול הולך וקרב תוך כדי פיזור יריות. אני מנסה להתקטן מאחורי הסלע. לפי מה שהצלחתי לראות קודם, יש כאן באזור שש חבר'ה. אם הם רואים אותי, אני גמור.

רוני נזכר ליילל שוב: "אמאאאאא!" ירייה גואלת אותו. הלב שלי נאלם דום. מסב את המבט. אל תסתכל. לא עכשיו. תחשוב על משהו אחר. על... גן חיות. חיות בוכות כשהן רואות את חברות שלהן מתות? דיי. אל תחשוב על כלום. אתה לא רוצה למצוא את עצמך מת מאותה סיבה.

שומע את הצעדים מתרחקים. אני ממלא אוויר בריאות. מעז להוציא את קצה עיני מבעד לסלע. הם עדיין בטווח הראיה. ממתין עוד כמה דקות. מרים את הראש. הכל שקט.
כולם שוכבים על הרצפה בלי תזוזה. עובר מאחד לשני, לא מאמין למה שאני רואה. איך יכול להיות? דרור. גיא. שחר. אמיר. דייויד. צחי. כולם ישנים. לתמיד. לא יהיו יותר צחוקים. לא נשען אחד על השני. לא נשחק יותר שש-בש. אני נשכב לידם. רוצה להיות איתם עוד קצת. כאילו שזה יחזיר אותם לחיים.

"יש כאן עוד אחד. נראה חי", מתרגם לי בראש בפחד מצמית. הוא מתקרב לעברי. למה הוא הולך כל כך לאט? כל פסיעה מרגישה כמו נצח. ואז הוא מולי. רב'ה פרידמן? עם הפלולה בלחי. זקן שחור כמו פחם.
אני קופץ עליו. הרובה שלו עף. 'כלום לא יצא ממך', אגרוף בפרצוף. 'חתיכת אפס', בעיטה בבטן. הוא מתקפל על רגליו ונשכב בצורה מוזרה. אני רץ להרים את הרובה ומרסס אותו ואת אלה שבאים בעקבותיו.

***

ליל שבת.
צועד ליד אבא בשתיקה. יש עוד הרבה מה לשקם. דמות מוכרת נכנסת לבית הכנסת. רב'ה פרידמן. הלב שלי משתולל. הוא הרס לי את החיים. אבל בכל זאת, גם הציל אותם... שומר את הלבה לעצמי ומחפש מקום לשבת.

 

[מ. י. פרצמן]

מאת הניקית @לוצ'י

טריאן אחז בחרב החדה ביד מיוזעת, מוחה מצח בכף מאוגרפת.
טראח. עוד אחד נפל, מחרחר.
הוא הדחיק את הצביטה שצרבה לו אי שם בפנים, ורץ הלאה, מוכן להמשיך להרוג, להנחיל ליושבי כוזר החדשה את הניצחון האמיתי, הסופי.
מילותיו של המלך יוסף צפו פתאום בתודעתו, גורמות לו לאחוז חזק יותר בחרב, ולעיניו להישטף בזעם.
"זכרו, בני כוזר", הוא הדהד אי אז, "בידכם הכוח להנחיל ניצחון, ולשחרר את אדמותינו מידיו של איסתרק קטינא". המלך התיז את המילים בתיעוב. "כשתלחמו בשדה הקרב, אל תהססו להרוג" הוא שפשף ידיים, והיטיב את גלימתו. טריאן - שעמד אז בתוך השורות הסרגליות של לוחמי ההוסטרס - זכר זאת כאילו זה היה אך שלשום. אפילו את נימת קולו המדויקת של הוד מלכותו זכר כשהצהיר: "האנשים שילחמו מולכם - הינם בוגדים. ובוגדים במלכות, דינם הוא אחד-" קולו התרומם, מעניק למילים עוצמה. "מוות!"
טריאן שפשף עיניים, כמו מוחה את המעמד העוצמתי ההוא ממול עיניו. הוא איגף לוחם ארוך זקן מימין, מנחית מכה מצלצלת עם צידה של החרב, ובלי לתת מרווח התאוששות לחייל שלמולו, הוריד את החרב בחדות, והנחית על רגלו של האויב, גורם לו להתקפל בעוצמה על האדמה הנוקשה, המלוכלכת.
"שַאה- -" ההוא גמגם בחולשה איומה, ידיו מדלדלות בצידי גופו ברפיון. "רק תמסור לה ש.. שאהבתי אות-"
וזהו. לאחר רגע, נדם הכל.
טריאן הסב מבטו, מונע בכוח מהדמעה הרטובה לגלוש. הוא לא בכיין, לא! הוא לוחם קשוח, גבר חזק.
אבל - האיש הזה עשה לו משהו, פורץ בכוח מחסומים והגנות שהציב לעצמו. גורם לטיפה מוארכת לזלוג, לסלול שביל נקי בלחי המאובקת.
ושאה הזו, שהוא אוהב. אהב, ליתר דיוק. היא אולי הבת שלו, אולי אחותו הקטנה. אולי אחיינית, או בת דודה.
ואני - בלי לחשוב כלל על המשפחה שהוא השאיר מאחוריו - בתמימות אכזרית, במחי חרב בוהקת, רצחתי אותו. גרמתי ללבבות של משפחה שלמה להישסע, להקרע. ולכאוב.
דמעה נוספת הופיעה בעין שמאל, נוטפת. טריאן הרים שרוול, מוחה בזעף את הלחי.
דמיונו החל להשתולל, להתפרע.
קבוצת חיילים לבושי שחור נוקשת בדלת מקולפת. פותחת. נעמדת כבמסדר. מצדיעה נוקשות. ומודיעה.
"בנכם נהרג בשדה הקרב-" טריאן מדמיין את נימת הקול המדויקת. קול שמתאמץ להיות טראגי, לא כל כך מצליח. "הוא מסר את נפשו בשדה הקרב", ממשיך החייל בטון יבש, רגיל לתפקידו. "הוא גיבור לאומי-"
טריאן הכיר את הסצנה מקרוב. דוד שלו, מנריד, נהרג גם הוא במלחמה. נפל חלל בשדה הקרב, מותיר מאחוריו אלמנה ויתומים קטנים, נתונים לחסדי הגורל.
אז - זה מה שהוא גורם בעצם, לעשרות משפחות כאובות?! הם, שיקבלו את בנם בעוד כמה ימים - אם בכלל - בתוך ארון עץ מהודר, עם מדליה מלכותית מבדיל. המדליה ההיא נהדרת, אין מה לומר. הצבא דואג טוב מאד לחייליו המתים, מכבד את זכרם נפלא. לפחות צבאו של יוסף. לגבי הצבא האיסתרקי הוא לא יודע.
טריאן גיחך לעצמו בכאב, קורס על עקביו לצד הגופה. זכרון ההלוויה של דודו עלה בו, גורם לו לקבס נוראי.
גם אז הייתה מדליה, והיו גם כמה עשרות בני משפחה, שסועים. מאז - הוא היה בן עשר, אולי - הבטיח לעצמו שכשיגדל - ילך לנקום את נקמתו של מנריד. כמעט נשבע, שיתגייס ברגע שרק יוכל. רצה להרוג את המרושעים שגרמו לטוביה - בן דודו היחיד בגילו וחברו הטוב ביותר - לשקוע במרה שחורה וסמיכה, בעצב נוראי, מטלטל.
והנה - חלומו התגשם. מרירות עלתה בו, גורמת לו להתחיל לחפור בור בידיים מזיעות, קבר לחייל שהרג. העיקר להתעסק במשהו, להזיז את המחשבות הנוראיות האלה לפינה הכי שכוחה במוח.
המחשבות בגדו בו, אכזריות. הן המשיכו למלא כל תא ותא בראשו, גורמות לדמעות לצוץ עוד הפעם, ולחומות להתמוסס, שוב.
איך הוא יוכל להמשיך ככה? לרצוח ולהרוג, בידיעה שבדיוק העוול הנורא שהתרחש למשפחת דודו, מתרחש כעת על ידיו?!
אבל - אבל, הם בוגדים! שוב עלו מילותיו של המלך במוחו, גורמות לו משום מה לבחילה נוראית.
הוא בהה באוויר, נותן למילים להתערבל, לחזור על עצמם שוב ושוב, בלולאה אין סופית.
בוגדים - בוגדים - בוגדים - בוגדים - -
רגע. אגרופיו נקמצו בזעם, נפתחו. אולי פשוט, יערוק? ינטוש את שדה הקרב באלגנטיות, ישאיר לחסרי מצפון גרועים ממנו לבצע את המלאכה של 'ביעור הבוגדים מעל פני האדמה'. את המילים האחרונות הוא הגה בקול, הופך ברעיון הבריחה שוב ושוב.
כמה פשוט - ככה מעשי. יאמר מטריאס מה שיאמר, יעניש כמה שיעניש. וגם אם ייתפס, ויגזר עליו מוות - זה מגיע לו. עונש מר על כל החיילים שכבר רצח באכזריות תמימה, בטוח שהוא - הוא זה שיגרום להוד מלכותו לנצח. לבנתיים, הוא רק הפסיד.
מותש, התרומם טריאן מהאדמה, מנער ידיו מהבוץ שדבק בהם. הוא מלמל משנה קצרה מעל הקבר הטרי, ואז התכופף שוב. נטל ענף עץ דקיק באדמה, ונעץ באדמה התחוחה. אנדרטת זיכרון לחיים שהיו ואינם עוד.

 

[הנף מקלדת]

הראש-ישיבה ביקש מאיסר, באופן הכי דומע ומתחנן שיש, שלא יעלה לארץ ישראל.
"מסוכן שם!" ידו אוחזת אחיזה מלטפת בפרק ידו של איסר.
"מאד מסוכן! הן ברוח הן בגשם. רבים חללים הפילה." תבוא איתי לאמריקה, מלכות של חסד.
איסר רוצה לדמוע עם הראש ישיבה, הדמעות שלו נגמרו כבר בגטו.

רוצה לגלות לרבו הצדיק, שדווקא האידאלים הציונים הם אלה שמדברים על נפשו, נפש של עלה בודד, נודד ברוח, תלוש מאילן רב פארות. רוצה לגלות, ולא מעז.
במקום זאת, הוא מלמל משהו על דוד בחיפה, על חברים בקבוצת 'כפר אליהו'. שמוצאים כדי מחייתם, ויושבים על התורה ועל העבודה.

הראש ישיבה מניח לידו של איסר לגלוש, במקום זאת לופת אותו בעיניו היוקדות.
"תבטיח לי איסר'ניו, תבטיח לי, שתלך ישיבה. ואני מצדי אתפלל עליך. שתישאר בחיים שתישאר חרדי"

איסר הבטיח. אין דרך לעמוד מול דמעות של גאון הונגרי ישיש, שאיבד את כל משפחתו וקהילתו באושוויץ, כשרק התורה והאמונה נשארו לו.



אחרי תלאות ההעפלה, דרך איסר על האדמה הקדושה אפופת ניחוח מלחמה, מאמין יותר ויותר בצדקת הכוח.
התחבר לקבוצת צעירים, דתיים, רובם כמוהו שורדים בודדים, יחד חלמו להקים קיבוץ, יחד מיהרו תגייסו להתגייס לצבא ההגנה.

ההבטחה עמדה לו למכשול. הראש-ישיבה דרש ממנו שילך לישיבה. צבא הוא לא ישיבה.
איסר המציא פשרה, ילך לישיבה לשבוע אחד.

החברים לא המתינו לו, ובתהליך חיול זריז, הקימו להם פלוגה דתית. תכף נשלחו דרומה לעבות את הכיתור סביב המצריים ב'כיס פאלוג'ה'.

לאיסר שבא בחלוף שבוע הישיבה, נכונה אכזבה. אין צורך בו באזור פאלוג'ה. חייל, צבר, אטום מבט, התעקש שצריכים אותו בגזרה אחרת לחלוטין, לבלום את הטור המצרי המערבי שעולה מעזה לכיוון עומק המדינה הצעירה. אפשרות אחרת לא קיימת, מבחינת הצבא הוא כבר חייל.

השבוע בישיבה, לא הצליח לשבור את רצונו להיות שותף במאק העצמאות, אך הוא הבעיר את הצער על הריחוק מחבריו הדתיים. איך ילחם כתף אל כתף עם צעירים פורקי עול?


איסר החליט. הוא יהיה המצטיין של הפלוגה, עד שישכנע אותם להניח לו לחבור לחבריו.
ערב קייצי, רוח קלושה מן הים. נעמד נחוש בעמדת השמירה. דרוך לכל הפרעה למחנה המאולתר.
קול רשרוש הקפיץ אותו, "מי שם?" הוא זועק לחשיכה. אין תגובה. הרשרוש גובר.
"עצור! או שאני יורה" אין תגובה.
ירה, לא פגע.
חייל ישראלי התגלה מולו מבוהל. השוטה שכח את סיסמת ההזדהות, והתעקש לא לענות.
העצבים הרופפים שוחררו מירידת המתח.

דווקא בקגע הריפיון, החלה המתקפה האמיתית.
יחידת קומנדו מצרית, הצליחה להפתיע אתו כהוגן.
הוא קלט אותם כשהיו במרחק שיכל להריח את הסיגריות שלהם.
הרים את נשקו. מאוחר מידי. קול ירייה נשמע וכדור חלף סנטימטרים מפניו.
בהתעשתות אחרונה ירה צרור ארוך. מתוך החושך שמע שלוש גופים נופלים על הקרקע.

המצריים נמלטו.

עם שחר קרא לו המפקד.
"רב טוראי זינגלבוים. הפעולה שלך, שהצלחת לחסל שלוש חייל קומנדו מצריים, עושה רושם בפיקוד הגבוה.
לאות הוקרה אתה מקבל עכשיו חופשה של שלושה ימים. תתייצב כאן מחדש בחמישי עשר בבוקר. נוע!"

איסר לא מתרשם מהחופשה, "הייתי מבקש משהו אחר המפקד. אני מעוניין לקבל ההעברה לפלוגה הדתית ליד פאלוג'ה. כל החברים שלי שם."

פני המפקד האפירו.
"תראה חייל, זה ממש בלתי אפשרי. בדיוק אתמול הגיעו אלינו שמועות. הפלוגה הדתית הייתה בחוד החנית במבצע 'חיסול' להשמדת הכוחות המצריים המכותרים. המבצע נכשל הפלוגה הדתית נמחקה. אני מצטער חייל. אולי תקים אתה פלוגה דתית חדשה."

איסר עומד, פותח פה וסוגר, מחליף משקל מרגל לרגל. רוצה לבכות, מעוניין לספר.
"הבטחתי לרב שלי, אני קיימתי את חלקי, חלקית. הוא קיים את חלקו.
נשארתי בחיים. ואני אשאר חרדי.

הייתי רוצה ההעברה לפלוגה חרדית בישיבה בירושלים.

 

[Sparrow Bird]

ליל ה-17 באוקטובר, 1973

אומרים שייתכן והיינו רק פיתיון. פיסת לחם יבשה בקצה הקרס. פיסת גדוד 890 של הצנחנים. חבורת צוציקים בני לא יותר מ-20.

רצנו עם הנשק על הדיונות, דהרנו על הטנקים החורקים והנגמ"שים העייפים שחזרו מסדנאות תיקון חפוזות וחובבניות. חלקנו חבושים בתחבושות מאולתרות מקרבות הימים הקודמים.

אבל היינו חדורים תחושת שליחות. אנחנו מגנים על ארצנו. אנחנו שומרים על המשפחות שלנו. סאדאת לא יגיע לתל אביב. סאדאת לא יגיע למשפחה שלי בפתח תקווה. לא יגיע לבית הכנסת של סבא. לבית של אבא ואמא. לבית הקטן שאילנה ארוסתי הכינה וסידרה. הוא לא.

"תחשבו שאתם מחייליו של בר כוכבא!" שאג באוזנינו המג"ד. אולי באמת חשבנו.

אבל נקצרנו. רוח לחימה לא עזרה לנו. אבירי לב היינו, אבל גם גיבוריו של בר כוכבא לא היו יכולים לעמוד מול אש צולבת של טנקים, מרגמות ומקלעי גוריונוב מצריים בכינון ישיר. אפילו אש נ"מ הם בזבזו עלינו ללא רחמים, כנראה התייאשו להוריד את המטוסים. את אותם מטוסים שלא נתנו לנו חיפוי אווירי.

אומרים שאריק היה גיבור חזית הדרום.
ואומרים עוד. אומרים שאריק ידע.



ז' תשרי, תשע"ג

"צחי, אתה יודע כמה אני מעריך אותך. אתה יודע שמחלקת חינוך של העיריה המליצה להנהלת בתי הספר בעיר, במיוחד עליך. גם תושב העיר וגם גיבור מלחמה. מי יתאים יותר ממך לספר לנוער שלנו מה היה שם במלחמה... אבל אתה חייב לזכור שמדובר בנוער שלנו ובמורשת של צה"ל. כל אחד מהבנים והבנות האלו יגיע יום אחד לצבא. מה היית רוצה שיקפוץ להם לראש בבקו"ם, סיפורי הגבורה של חטיבה 14 או פוליטיקה של מבוגרים חמוצים?"

"אמנון, אתה קורא לי ציניקן?"

"לא. אני קורא לך גיבור מערכות ישראל, שעיניי הנוער שלנו צריכות להיות נשואות אליו, ולא לכל מיני טיפוסים עם תחפושות ואיפור שמופיעים על במות...".

"ובתור גיבור אני אמור לשקר לנוער שלנו?"

"לא לשקר. אבל גם לא למחוק את האידיאלים שעליהם הוקמו המדינה והצבא. בכל אסטרטגיה קרבית יש קורבנות. זה שחמט. אבל זה לא מה שמתחשק לנער אידיאליסט לשמוע שניה לפני שהוא מתגייס לקרבי, נכון? קיצר, יש לך הזדמנות שהנוער הזה קשוב ולא תקוע בתוך הטלפון, אז תנצל אותה. תחתור למגע, הא?". אמנון טפח על שכמי, יישר את עניבתו היקרה והלך לו הלאה.



ליל ה-8 באוקטובר, 1973

"כאן מעוז טלוויזיה. אמרו לנו שיגיע חילוץ. עברו שלוש שעות. עוד לא שמענו ממכם. עבור".

הקשר נשמע על גבול ההיסטרי. היה ברור שהוא מתאמץ למשול ברוחו ובקולו.

גדי לצידי אמר בטון מרגיע "החילוץ בדרך אליכם. אל דאגה. חוזר. החילוץ בדרך אליכם. עבור". גדי הניח את המכשיר המאובק והניח את ראשו על שולחן החפ"ק, פניו קבורות בין זרועותיו.

אשר הסתובב לכיוונו של גדי, מתעלם מתנוחתו המובסת. "החילוץ בדרך? השיגו עוד יחידות במרחק סביר?". לא יודע למה לא הצלחתי שלא לשים ל-ר' המתגלגלת של אשר.

גדי הרים את ראשו, עיניו האדומות בחנו את אשר כאילו הוא רואה אותו בפעם הראשונה.

"נו? השיגו יחידות חילוץ? שמעתי את אברהם אומר שיש שם יותר מ-500 איש בכל המעוזים והתעוזים. גדי !!" הוא נפנף את ידו המלוכלכת מול פניו של גדי הבוהה.

"אין עוד יחידות. אין עוד! אין! שמעת?! אין!" הוא זינק על רגליו ויצא מהחפ"ק.

אשר ואני בהינו אחד בשני ללא מילים. אחרי כמה דקות אשר יצא. הוא הלך אחרי גדי זה בטוח. לי לא היה כוח ללכת אחריו, לשמוע שוב שאין שום טנקים חוץ מאלה של יחידה 14. לא רציתי לשמוע שוב שהיחידה הכי קרובה נמצאת בקצה הכי רחוק של התעלה. שהם לעולם לא יגיעו בזמן.

עוד עשר דקות חלפו. שוב הקשר של טלוויזיה.

"איפה החילוץ? עבור. כאן טלוויזיה. איפה החילוץ?".

שתקתי. הנחתי את בין הברכיים, צמוד לרובה המפויח. נזכרתי באמא. "תשמור על עצמך יקירי, טוב? יש לך כלה שמחכה לך. תזכור את זה". כאילו שזה עזר לי לזכור.

אשר נכנס שוב, התיישב ופתח שתי מנות קרב. התעלמנו אחד מהשני.

אחרי חצי דקה, עלה מולנו הקשר של טלוויזיה. שוב. ואז שוב. ושוב. בפעם התשיעית לאותו לילה.

"כאן מעוז טלוויזיה. אנחנו כאן 5 פרחים. הם עולים עלינו. שומעים אותם! מתי מגיע החילוץ? חוזר. מתי מגיע החילוץ? עבור".

"תקרא לגדי" אמרתי לאשר. "עכשיו!"

אשר בהה בי במבט חלול.

"תקרא לגדי! תגיד לו שעולים עליהם. נו!"

"הם עולים עלינו ! אני שומע אותם. הם זורקים פה רימונים. הבטחתם חילוץ. עבור".

הוא בטח היה קשר טוב. הוא אפילו לא שכח את ה"עבור". גם הקשר שלנו היה טוב, תשעה ימים אחר כך הוא לא שכח את נהלי הקשר, גם כשצווח בקשר שהם שוחטים אותנו ואיפה החיפוי האווירי.

עשר דקות אחרי שסיימנו לשמוע את הקולות האחרונים של טלוויזיה, טפחתי על גבו של אשר בחוץ. הוא הקיא את מנות הקרב. את שתיהן.



ז' תשרי, תשס"ב

יצאתי משער בית הספר אל החניון. הוא היה מלא במכוניות. בעין מיומנת של סוכן מכירות רכב קלטתי בחצי שניה שרובן היו בבירור מכוניות יד שניה.

עוד שתי שניות של תהיה והתשובה הכתה במוחי בהבזק מהמם. אלו המכוניות של התלמידים. יש כאן ילדים בני 17 שיש להם רכב משלהם. אמנם יד שניה, אבל שלהם.

כמעט סיננתי "הנוער של היום", אבל אז נזכרתי שאילנה אשתי אוהבת להזכיר לי בעליזות השמורה לסבתא צעירה ברוחה, שגם אם אני נראה צעיר לגילי, אני עדיין מתחיל להישמע זקן לאחרונה.

התנעתי את הרכב המבריק שלי (בחירה של אילנה, אשתו של המבין ברכבים) ויצאתי באיטיות ממגרש החניה, נזכר שוב בהרצאה שמסרתי היום לחבר'ה הצעירים האלה.

סיפרתי על 890, על ליל הקצירה של ה-17 באוקטובר. סיפרתי על אהוד שהגיע עם גדוד 100 בדהרה לחלץ אותנו. בעור שינינו נחלצנו, סחבנו את הפצועים. חצי מהם כבר היו מתים עד שהגענו בחזרה אל הקווים.
"אהוד ברח" הם מכנים אותו. לא יודע למה. גם אני שמעתי על צאלים.
ועדיין. לא שכחתי לו את אוקטובר 73.
לא שכחתי גם לאריק, אפילו שאני יכול להבין אותו. שחמט, לא?!

על גדי, ואשר וטלוויזיה לא סיפרתי לנוער של העתיד שלנו. לא סיפרתי אפילו לאילנה.

גם אותם לא שכחתי.

 

[Wrighting]

אתם קוראים עלי, אני קורא לכם.
כן, גם בשבריר שנייה הזה חשבתי עליכם.
טוב, לא רק, כל החיים טסו לי מול העיניים. הבחירות שטעיתי בהם, ההצלחות שהשגתי, האנשים שיקרים לי ואיך הם יסתדרו בלעדי, וכן, גם חשבתי עליכם.
איך תקראו עלי, על מה שעשיתי.
תקראו לי גיבור, אמיץ, לוחם.
תעריכו את מה שעשיתי, ותתנו לי עיטורי גבורה.
תנתחו כל פרט מהאירוע בשימת לב.
לפרט הכי חשוב לא תשימו לב.
למלחמה שלי.
לא נלחמתי באותה שנייה על החיים של מי שהיה מסביבי, על הבית שלי.
כל החיים נלחמתי כדי שבשנייה הזאת זה יהיה האינסטינקט.
את כל החיים שלי העברתי במלחמה פנימית שאתם תהיו ראשונים בסדר העדיפויות.
כל החיים שלי היו מורכבים מידיד ואויב, כי במלחמה יש שני צדדים.
כל החיים שלי היו משולבים בניצחונות ולפעמים כישלונות, כי במלחמה רק צד אחד מנצח.
כל החיים נלחמתי עליכם, כדי למות בשבילכם.
לא נלחמתי רק כדי להציל את החיים שלכם, נלחמתי גם כדי שתחיו אותם טוב יותר.
וזהו, אני את החלק שלי פה סיימתי.
ואני לא אוכל יותר להילחם עליכם.
אז תראו לי שלא נלחמתי סתם.
שבמלחמה הזאת יש שני צדדים מנצחים.
שגם אם חייל אחד מהמערכה נפל, כל השאר ממשיכים להילחם,
ולְנַצֵּחַ.

ספוילר

מוקדש בהערכה לחיילים שלא כולם שמים לב למלחמה שלהם.
ב-13 באוקטובר 1964 עלה חגי להר הצופים בתפקיד חבלן גדודי ועסק בפירוק רימוני ׳מיילס 4׳ ובחימושם מחדש. אחד החיילים שהיה סמוך לחגי פירק את תחתית הרימון אך לא הוציא ממנו את הנפץ, והנצרה השתחררה. הרימון עמד להתפוצץ בתוך חדר מלא חיילים הנמצא בבניין מלא תחמושת. חגי קלט את האסון העומד להתרחש והיה הראשון להתעשת. הוא דחף את מפקדו שעמד בסמוך אליו, תפס את הרימון המתקתק והתחיל לרוץ איתו אל מחוץ לבניין.

במהלך הריצה הקצרה, היו לחגי שתי הזדמנויות לזרוק את הרימון שהופעל, אך מכל עבר עמדו קבוצות חיילים. כאשר הוא ראה כי אין מקום ניתן להשליך את הרימון בביטחה הוא לא היסס, הצמיד את הרימון לירך ימין שלו, והרימון התפוצץ תחתיו.

חגי נהרג במקום. חייהם של החיילים ששהו במקום, ולא רק של אלו ששהו בתוך החדר בו נפתחה הנצרה, ניצלו – שכן הבניין היה בניין התחמושת של המוצב. פיצוץ הרימון בתוך המבנה היה גורם לנפגעים רבים ולהרס רב.

 

[האגריד -בוצי פוליקמן]

והוא יודע עד כמה זה יכול לכאוב.
כמו בבוקר,
כשהתעקש להתרומם אך לרגע כדי להתמתח מעבר לצרותה של שוחה.
והכדור שרק,
ופילח את רגלו.
לא ממש פילח כמו שעשה לכתף של בומבר שמימין או ללסתו של היינריך משמאל,
רק נכנס קצת ונעצר.
וזה כאב.
אוהו זה כאב.
עד עכשיו הרעידות הפראיות עדיין לא פוסקות,
והוא גם לא ממש מרגיש משהו מן הברך ומטה.
זה היה 'רק' כדור ברגל.
ואם עכשיו הוא יפשל זה לא יהיה רק אחד,
ולא רק ברגל או ביד.
אלו יהיו שורה ארוכה שתטווח את גופו ככברה.
ולא זה מה שיכאב לו.
בכלל לא.
יכאב לו שעוד חמה תשקע מבעד לחלון המטבח,
ששוב חושך יעטה את שער החצר בטרם ציריו יכריזו על שובו,
שליל נוסף ירד מעבר לווילון תחרה משונץ והוא לא יהיה שם.
הוא יודע שאם גופתו תתבוסס כאן על קרקע רוויה בכל כך הרבה דם, הרגע הזה יגיע.
הרגע הזה בו היא תבין שהוא לא יחזור יותר.
ויותר מכאב המוות לגוף, כאב 'הרגע הזה' לנשמה.
'האוסטרו' יאלצו להסתדר בלעדיו בסבב הדמים הבלתי נגמר הזה,
בהתבוססות חסרת התכלית בשוחות הבוץ והמוות המייאשות,
ברצון לעוד שעל במחיר חייהם של מיליונים.
אין לו ברירה אחרת.
ומי שיעזור לו בזה יהיו דווקא חיילי הצבא הרוסי שמנגד.
היהודים שבהם.
הוא פשוט זעק להם ב'מאמא לשון' לנצור אש.
ואז לקח את ההימור ועשה את מה שכל יהודי עושה בגלות כשהוא בסכנה.
...ויברח.

 

[lab]

בהחלטה של שנייה הוא דילג לכיוון קו החזית. הוא יצעד בקו ישר עד שהאויב יקלוט אותו ואז ירים דגל לבן.
אחרי הכל קילוף תפו"א זה תחום ההתמחות שלו.

זה קרה מהר, חייל התקרב מולו ונעצר. הם החליפו מבטים ורגע לפני שהוא שלף את המטפחת הלבנה מהכיס, ההוא חתך באלכסון ונעלם.
מוזר.

הוא חשב שהוא הוזה. הוא לא האמין שהוא יגיע כל כך רחוק.
מרחק נגיעה מהמפקדה!
בעיני רוחו הוא כבר ראה את זרי התהילה נחים על ראשו והוא מהלך לו בין ההמון וגולגלתו של מפקד האויב ארוזה בתיקו האישי. חוויה יותר נחמדה מלקלף תפוחי אדמה.
למרות שבאופן אישי הוא היה מעדיף כתר פשוט, כמו זה ששמו לבת שלו בגן.
זרים זה מגרד.

אופס...
נאדה מפקדה.
רק צריח גבוה ושמן שעומד לבלוע אותו מבלי לקלף.
הצרחה! את זה הוא לא לקח בחשבון.

"אדוני אוהב צ'יפס?"
מאחוריו סוס שיכור צעד באלכסון.


.

 

[Reizy Esh]

"הו, הנה את! בואי, בואי להנה. תספרי משהו, מה אתו. שיהיה בריא, הוא רץ עם הטלית לבית הכנסת, אני בקושי מצליחה לראות אותו. רק מסתכלת מהצד ואומרת: ריבונו של עולם, איזה נס עשית לנו. איזה נס."

חסיה, המסרגות והמשקפיים באותו מקום כמו תמיד, כמו מחר; כמו לפני שבוע, כשמיהרנו לשדה התעופה- המונית כבר חיכתה לנו. הלבשתי לתרצה את השמלה הטובה שלה: קטיפה כהה בגווני סגול חציל עם צווארון לבן וכפתורי נחושת.

תרצה אמרה: "אבל היום לא שבת".

"נכון, מתוקה שלי. אבא חוזר היום, את זוכרת?"

היא חשבה לרגע, "אבא שלי?"

לקחתי אותה אל חדר השינה והראיתי לה את התמונה המשפחתית האחרונה שלנו, מהקיץ, נסענו אל הכנרת! איזה טיול זה היה. חיים נהג ושר כל הדרך צחקנו המון וחזרנו בחצות, מאושרים. "איפה אבא? איפה אבא, תרצונת?"

אחר כך המונית צפרה ואני הצצתי שוב אל עוגת השוקולד-קצפת, ואל העוף בכרישה ושאר התבניות הסדורות במקרר שהכנתי כל הלילה. ושוב חשבתי מה חיים יגיד, אולי איזו בדיחה. אני אף פעם לא מצליחה לנחש את הבדיחות שלו. ואולי, אולי הטעם שלו השתנה? "זה הרי לא ייתכן," אמרתי לעצמי בקול.

"מה אמרת, אמא?"

"בואי מתוקה, אנחנו צריכות ללכת".

למטה חיכו נהג המונית, שבהתחשב במעמד לא כעס על האיחור, וחסיה והצמר - "תרצה! איך התלבשת יפה! לכבוד אבא!"

תרצה התחילה לבכות, וחסיה לחשה בקול עצום: "חבל שאת לוקחת אותה. הילדה קטנה מידי, היא צריכה לחכות בבית."

אני רק חייכתי, וככה נסענו שתינו, בדרך להיות שוב משפחה.

עכשיו חסיה שוב על הספסל, והיא שואלת: "אז מה את מספרת? מה שלומו? את מבשלת לו כבד, כמו שאמרתי לך? הוא חייב להתחזק. שמעתי שהרשעים שם לא נתנו להם אוכל בכלל. ותכיני לו בשר, הרבה בשר."

אני עונה משהו, אמירה סתמית כלשהי, מאותו הסוג שאני מוצאת את עצמי אומרת כל הימים האחרונים: "הוא בסדר, ברוך ה'. כן, איזה אושר. נס ממש. לא, אין לו צלקות. הוא לא סיפר על עינויים." אני מחייכת. תמיד מחייכת. בכל בוקר אני מחייכת אל הבעל שלי, מחכה לראות את החיוך המוכר חוזר אליי, אני מחכה בחלון, כשהוא חוזר מהתפילה, מחכה לברכת ה-"בוקר מצוין!", אבל הוא נכנס בשקט, מדלג על המטבח –

"חיים, הכנתי ארוחת בוקר."

"אני לא ממש רעב. אני הולך לנוח".

אבל הוא לא ישן. אף פעם. אני עוקבת אחריו מתחת לשמיכה שלי: שוכב בעיניים פקוחות ומתבונן בתקרה. ואז קם, מסתובב בבית, הולך אל הספה, פותח ארונות, סוגר, ושוב.

כבר כמעט צהריים. אני פותחת את דלת החדר. "איך אתה מרגיש?"

"אני בסדר, כבר מנחה?"

בתנועות מונוטוניות הוא מתלבש, ושוב הוא יוצא, וחוזר, מתהלך בבית הלוך ושוב; מי שפעם היה חיים שלי.