מאת הניקית @רפ
כשהייתי בת 9 חטפתי סוג של משבר לימודי. במשך שבועיים לא הלכתי ללימודים עד שלא נותרה לי ברירה.
זה קרה לי שוב בגיל 16-17-18, הייתי מחסירה ימים על ימין ועל שמאל.
ולא שהייתי בעייתית. אפשר לומר שהייתי הראשונה מבין החמישייה הפותחת מבחינה לימודית, וגם מבחינה חברתית היה לי מעמד סביר ומעלה.
גם לא שנאתי ללמוד. שנאתי את בית הספר. לא הבנתי למה אני צריכה לקום כל יום בשעה כל-כך מוקדמת, להתלבש בבגדים שלא אני בחרתי, ולרוץ לבית הספר כדי לבלות שעות בהאזנה חסרת תכלית למורות שבחלקן הגדול לא מתאימות למקצוע ההוראה.
הייתי חוזרת הביתה בצהריים או אחרי צהריים ובוכה מתסכול. כן, גם בגיל 18.
היו מקצועות שאהבתי ובהם פרחתי, אבל הם היו מעטים ומספר המקצועות המשעממים עלה עליהם פי כמה.
אמרו לי, שאני צריכה לקום בזמן כדי להתרגל לזמנים ומי שבתור תלמידה לא מגיעה בזמן, גם שבת היא לא תקבל בזמן.
לבושתי, למרות שהייתי תלמידה דייקנית וגם לעבודה אני כמעט לא מאחרת (אם כי זו לא חכמה, אני תלויה בהסעה ואין לי דרך אחרת להגיע לשם), פעמים רבות מידי אני מוכנה לשבת רק מספר דקות לאחר הצפצוף.
הסבירו לי, שאני צריכה לעשות את כל הדברים שאני שונאת בשביל להתרגל לעשות גם דברים שהם לא הכי נחמדים לי.
רק לאחר שסיימתי סופית את הלימודים, נודע לי שיש דעה כזאת שגורסת כי אדם צריך לעשות מה שהוא אוהב, או לפחות מרגיש שמפיק ממנו תועלת. אף אחד לא טרח להגיד לי את זה קודם, כי זה היה מחייב שינוי באינטראקציה שלי עם בית הספר ומשימותיו.
ניסו לשכנע אותי, שאני צריכה ללכת לשם בשביל לספוג ערכים, מידות ומוסר.
אולם היום אני יכולה לומר בפה מלא ובצער רב, כי רוב המורות לא היו כאלו שראויות להיות דמות לחיקוי. והערכים שעליהם אני משתיתה את חיי הם רובם ככולם ערכים שספגתי בבית הורי.
אמרו לי הרבה דברים, שהיום אני מבינה שהם היו תירוצים להצדקת המוסד הזה, ושימשו כדי לשכנע ולאלץ אותי להמשיך את הסרט הנוראי הזה. אני לא חושבת שאותם שאמרו לי את הדברים, האמינו בהם.
מזמן סיימתי להיות תלמידה.
מזמן הפסקתי לקוות שמשהו ישתנה, והילדה שלי כבר לא תצטרך להתמודד מול מערכת נוקשה לשם נוקשות, ולא תסבול מתסכולים וקונפליקטים בלתי נגמרים.
והנה התעוררתי בוקר אחד ונוכחתי שחלומי העתיק התגשם
התעוררתי לבוקר שבו משך השיעורים הוא מקסימום חצי שעה, וכל אחת יכולה להקשיב להם בזמן שעולה רצון מלפניה. היא יכולה לאכול תוך כדי, להתעסק, לשיר לעצמה בקול או לעשות פרצופים כשמשהו לא מוצא חן בעיניה.
היא יכולה גם לא להקשיב בכלל, ואף אחד לא יכול באמת להכריח אותה לעשות את זה.
התעוררתי לבוקר שבו מורות משוחחות עם כל תלמידה בנפרד, בטלפון, שיחה בגובה העיניים, שיחה שאין לה מטרה מוצהרת לחנך.
הבוקר הזה נמשך כחודשיים, ובסיומו עטו התלמידות מסכות על הפנים ויצאו לבית הספר.
הילדה שלי עדיין לא בגיל בית ספר, אבל משיחות מעמיקות יותר עם אחיות, אחיניות והתוודעתי שמתחת לחיוך שמתחת למסכה, מתחבאים רגשות לא נעימים. רוב הילדות העידו שהיו מעדיפות להמשיך במתכונת הקורונה.
תענו לי בכנות, לא היה עדיף להשאיר את זה ככה?