אתגר דו שבועי - אקטואליה

[לאלה]

אקטואליה היא הדבר הכי משעמם בעולם אם אתה גר בשוויץ.
כאן, במדינת ההייטק הים תיכונית, האקטואליה נעה בחוסר שקט,
מספחת לעצמה אזורים, מותקפת בנגיפים, בוחרת שוב ושוב מנהיגים.

אז מה אנחנו צריכים לעשות?
לכתוב טור אקטואלי מנקודת מבט שונה, מעניינת וסובייקטיבית לחלוטין.

כללים חשובים:
חייבים להיצמד למציאות.
(גם כאשר שוויצרי זחוח באלפים מתאר בחירות בארץ, ביבי נאבק בגנץ.)
כותבים הווה. (אקטואליה או לא?)

חדדו מותניים ושנסו מקלדות - האתגר יינעל בעוד שבועיים מהיום.

אה, ומה שלא קשור לכאן שייך לנספח

בהצלחה!

 

[yonatanr]

מאחר שבכל זאת התכנסנו כאן לטור אישי, ולא לסיפור רשמי ומוקפד - אפתח בנימה אישית.
סטטיסטיקת האתגרים אומרת, שככל שהקדמת להעלות את הקטע שלך, כך יש סיכוי שהוא ייקרא יותר, ושהוא ילוייק יותר.
אז תפסתי ראשון...

בואו נדבר קצת על פוליטיקה.
כן, אתם בוודאי מעווים את פניכם, ומצדדים מבטים תוהים זה אל זה, כאומרים - מה מקום יש לפוליטיקה המאוסה בפורום הכתיבה המכובד?
אז יש לי סוד כמוס לגלות לכם. משהו שלא מדברים עליו בכל יום:
בעולם הכתיבה יש יותר אפשרות להתפרנס ככותב טורים פוליטיים, מאשר ככותב שירים. ובשקט בשקט אספר לכם, שאפילו יותר מאשר ככותב קטעי סאטירה במאה מילה.

עד כאן הייתה ההקדמה, ומכאן ואילך תכל'ס. לא אלאה אתכם רבות, רק נקודה קצרה, ברשותכם:

מפלגת 'ימינה' האופוזיציונרית, זועקת חמס נגד נתניהו וראשי הסיעות החרדיות, על שלא עשו די הצורך בשביל להכניסה לקואליציה, כלומר, לא הביאו להם מספיק תפקידי שרים... טענתם היא 'אחרי שהלכנו כל הדרך בעקבות נתניהו ב'גוש הימין', ככה הוא זונח אותנו לאנחות?!'
דעתי האישית היא, שמדובר כאן בזעקת הקוזק הנגזל.
האם מישהו הכריח את אנשי המפלגה לדבוק בגוש הימין? האם הם עשו זאת מנקודת אמונה טהורה ב'ביבי מלך ישראל'?!
מסתבר שלא. אנשי 'ימינה' הכירו את נפש בוחריהם, וידעו שדמותו של 'ביבי' כראש ממשלה חשובה להם מכל, ואם הללו יזהו בדל קלוש של סיכוי שהם יתמכו בראש ממשלה אחר, יאוצו אלו בריצת אמוק להצביע ל'ליכוד'.
נמצא, אם כן, שאנשי 'ימינה' הם אלו שהשתמשו בביבי לצרכיהם, לא להיפך.
כשכל מפלגות גוש הימין הודיעו על תמיכה חד משמעית בנתניהו, הדבר נחשב כאילו כולן רצות ברשימה אחת, שבראשה נתניהו. האם גדעון סער או יואב קיש מהליכוד העזו לבוא בטענות לנתניהו על שלא קיבלו תפקידי שרים? לא. כי זו המפלגה שלהם, שהכתירה את ביבי לראשה. באותה מידה אין שום מקום לאנשי 'ימינה' לבוא בטענות על התפקידים שהם מעוניינים לקבל בתור שרים בממשלת אחדות רחבה ושוויונית. להיפך, הישיבה שלהם באופוזיציה, היא בגידה בהבטחת הבחירות שלהם.

מקווה שלא הלאיתי אתכם. רק לחצו על 'שלח תודה', וסיימתם. קיץ בריא.

 

[יאן]

מסע תענוגות לארץ הקודש

שלום, אני ג'רמי מאוהיו, בן 19, העברית שלי לא כוכך טוב, עכשיו שאמרתי זה אני יכול לומר כל השגיאים ואתם לא יכעס.
אני מה שנקרא אמיש. לאחרונה יש אצלנו הרבה בלגן בגלל השחורים האלה. למה הביאו אותם לאמריקה בכלל. הם עשו הרבה בלגנים עד שהרגשתי שאני צריך קצת להירגע במקום רחוק. בכל ארצות הברית לא היה שום ארץ שקטה. אפילו באוהיו שלי ששומעים עליה רק כשאיזה קרייזי תופס רובה ויורה בכמה אנשים, לא הצלחתי לנוח.
אז פניתי לכומר שירשה לי לסוע לארץ הקודש, והוא הרשה. רק אמר להשתדל ללכת ברגל כמה שיותר ולא להזדקק לאוטובוסים. הכומר שלנו הוא מידי מיקל, אני חושד בו שהוא שומע רדיו מידי פעם. עוד אמר לי שאפילו שאני נוסע להולילנד, עלי לדעת שלא הכל הולי. למשל עלי לשהות בעיקר בירושלים, ולא להתקרב לתל אביב. שמעתי ורשמתי.
האמת שהיתה לי עוד סיבה שנסעתי. כבר תקופה שאני מרגיש לא כל כך זורם עם כל אנשי הקהילה שלנו. לדעתי חל רפיון בשמירה על הכללים המקודשים, ולאיש זה לא מפריע. אני לא מבין את זה. ככה נוטשים מסורת של שלוש מאות שנה?

אני יודע קצת עברית מהבייבל, ולכן הייתי בטוח שאני אסתדר. כל כך הייתי בטוח שהחלטתי להיות ספונטני, כן אתם מבינים המילה? ולא להזמין חדר במלון מראש. פשוט לזרום עם מה שיהיה.
יצאתי מה JFK הפצפון שלכם, ומיד הגיע נהג מונית ושאל אם אני צריך לירושלים. איך הוא ידע? אחר כך שאל אם אני צריך מאה שערים. זרמתי. הוא הוריד אותי ברחוב הראשי ולקח 200 דולר. גם השאיר לי את המספר שלו, ואמר שהוא מדריך טיולים לכל הארץ.
הסתובבתי ימינה ושמאלה ואני שומע צעקות: "מייריב מייריב"!
התקרבתי לצועק וראיתי שהוא מרוצה. הוא אמר "או א צענטער בוריך השם".
התיישבתי בחדר קטן עם בני עדתי שלא ידעתי על קיומם עד לרגע זה. הם נראו תוססים ושמחים יותר מהחברים שלנו. כנראה שהם שמחים לגור ליד כל המקומות הקדושים.
התפילה התחילה, ואחרי כמה דקות כולם נעמדו בשקט. גם אני. פתאום נשמע צלצול טלפון. נחרדתי כולי. הם היו נראים לי מדקדקים בכללים, ופתאום...
לשמחתי הרבה זקן אחד גער בבעל הטלפון. נרגעתי. כן, הם חזקים בדת. אני ידבר עם הסבא'לה אחרי התפילה, אולי נעשה משהו ביחד.
הגרמנית שלהם היתה שונה משלנו, ובכל אופן הבנתי קצת. החלטתי להישאר בשכונה הזו.
בחוץ נתלה שלט גדול ועליו ציור של הקורונה.
ביקשתי ממישהו דובר אנגלית שיתרגם לי.
הוא אמר שמזהירים את תושבי תל אביב לא להיכנס לשכונה הזו. שמעתי כבר על תל אביב. אם אני והם מתנגדים לתל אביבים, כנראה שאנחנו ממש אותו סוג. גם מודעות גדולות נגד האייפון נתלו בכל מקום. ממש היימיש.

פתאום אני שומע בלגן. צעקות. פח זבל בוער. ניידות מהבהבות שועטות.
אוח, הכושים האלה הגיעו עד לכאן.

 

[@Simcha]

17.5.2020

שנות בחירות ארוכות ומייגעות, מלוכלכות ומעיקות הגיעו אל סיומן. ממשלה חדשה ורעננה קמה וגם ניצבה, כאן באדמת הקודש שבירושלים. שחר חדש מתחיל במדינת ישראל ובעם ישראל כולו.

כעת הגיע הזמן לנתח את העבר, להתחלחל מן האלטרנטיבות הנוספות שעמדו על הפרק לולא הייתה מושבעת לה הממשלה ולחלק מחמאות לשדכנים הרלוונטיים.

יש רבים המשייכים את עיקר העבודה לרב אריה דרעי שליט"א אשר עשה לילות כימים להדק את הקצוות שנפרמו להם שוב ושוב.
אחרים תולים את הכתרים על ראשיהם של אלו אשר בחרו לעשות ימים כלילות ולא לתקוע מקלות בגלגלים של הממשלה הזו, חרף העובדה כי ביניהם ישנם כאלו שהסיתו והדיחו נגד לומדי התורה ובניה.

כמובן שכמו תמיד, בכלל, ובפוליטיקה בפרט, ישנם עוד רבים רבים שיודעים לספר כיצד בלעדיהם שום דבר לא היה מתקדם. משיח בתל אביב!

וכעת נגיע לאמת הפשוטה, המביכה, ונראה אם נוכל להביט נכוחה ולהודות לסייענים האמיתיים שלוליהם היינו ממשיכים להתבוסס בערמות של פתקי בחירות ופחיות פפסי לקדש שם שמיים.

ב2.3.2020, שעות הערב המוקדמות, החלו להתפרסם אט אט תוצאות המדגמים. דיברו על 60, לפעמים 61 מנדטים לגוש הימין. בחורי ישיבות נרגשים כבר הזיעו מריקודים. פרשנים באולפנים עסקו בליהוגים ורק האזרח הפשוט שאל את עצמו, מה לכל הרוחות ניתן לעשות עם 60 מנדטים? וכי רק אביגדור ליברמן היה מספיק טיפש ועקשן לנצל את עובדת היותו לשון מאזניים בשביל לטפס על עצים בלי גזע לרדת דרכו? כעת יהיו גם 60 סחטנים ועוד 60 מתנגדים והעם שועט היישר אל עבר הסיבוב הרביעי. כמובן שממשלת אחדות לא הייתה אופציה בקונסטלציה כזו, הדם הרע, חוסר ההצדקה וחוסר העניין של הצדדים להתגמש לא היה מאפשר את צליחת המשוכה.

והנה אט אט עם התבהרות נתוני האמת מתחיל האזרח הפשוט לזרוח, בתחילה זה רק לא 60, אחרי זה גם לא 59. לגוש הימין יש רק 58 מנדטים! צהלה ושמחה. כעת יבינו כולם כי חייבים להתפשר, חייבים להתגמש וחייבים לראות מעבר לגוש.

וכך המשכנו בעוד מסע מפרך, משאות מייגעים והבטחות חלולות עד אשר הגענו הלום. ממשלה רחבה, כל אחד ממנה אינו אלא כדג בים. כל קבוצה בה שונה מחברתה כך שאין ביכולתן להתאגד כגוש מורד וכל שנותר כעת זה לגרור את הספינה כמה שיותר רחוק לכמה שיותר זמן. ומי שלא מוצא חן בעיניו יכול לצעוק, להתראיין ברדיו, להקציף את זוויות פיו ולחזור למקומו עד הפעם הבאה.

ובחזרה לעניינינו, מי הם אותם אלו שבזכותם גוש הימין קיבל רק 58 מנדטים? מדובר בכמה עשרות אלפי אנשים אשר ביכרו שלא להצביע בבחירות או להצביע למפלגת ימין אשר לא היה לה הסיכוי לעבור את אחוז החסימה.
וכך בזכות אותם אידאולוגים שהלכו בדרך רבותיהם והסכינו להקריב את העולם הבא שלהם, לסכן את בריאותם אל מול הנגיף המשתולל ועוד ועוד דברים בהם נתברך המצביע הפשוט, זכינו שתקום כאן ממשלה גדולה ומגוונת. ממשלה חזקה שלא יכולה להיסחט בידי כל גחמאי ממורמר. ממשלה שתוכל לאפשר את המשך הקיום של היהדות החרדית במתכונתה, בדרך ישראל סבא.

יישר כוח!

 

[מנוחה כהן]

לא יודעת אם זה נחשב, בכל אופן, קבלו---

אני יושבת במצפה המערבי של 'קבר השייח', רוח ים מסתחררת סביבי, פורעת את שערותיי.
מולי נפרש הים לאורך כל קו האופק, ואני מביטה בשתיקה בכדור האש היורד מטה, מתקדם באיטיות לעבר פס הזהב.
יופי שקט. בראשיתי.
עצי זית ואורן, פרחי סביון והרדוף, גבעות ירוקות וחלוקי נחל. בתי קרקע גדולים, מוצקים. גגות אדומים, גני שעשועים והמוני ילדים תמימים, טהורים.
ענני כבשה טסים בשמיים, מחליפים צורה לקראת הקיץ, משנים צבעם בבוא החורף.
עונות השנה מורגשות פה בכל. רוחות קלות בסתיו, קור הרים בחורף, אביב פורח וקיץ חמים. נראה כאילו היישוב כולו משתנה מעונה לעונה.
השמיים נצבעים בסגול ואדום ועייני מתמלאות דמעות.
כאב צליפת השערות בפַּנים מוחלף בכאב פנימי, מכווץ.
עוד יום חלף, והעתיד---
⁦️⁩
בת חמש הייתי בחוֹמֵש, ילדה קטנה בעולם מבוהל. חום נוראי, בית כנסת מגודר בסלילי תייל, פטיש מנפץ חלון וחיילים שהופכים לאויבים.
זה היה גירוש, ואני חוויתי אותו על בשרי, כמו שרק ילד יכול לחוות.
שעת צהריים, חודש אב. ערבים הציתו שדה בוואדי, והרוח מושכת את האש לכיוון הגבעה.
נסיונות כיבוי נואשים, בריחה מהבתים ברגע האחרון, ושעות המתנה ארוכות בגן השעשועים.
העשן צורב בריאות, משאיר אחריו חרדה שקשה לכבות.
אני בת שבע, קמה מריח שריפה כבד בשבת בבוקר. מתעוררת לפיגוע שבו בן השכנים נדקר. ושבת אחריה שוב, מתעוררים מיריות. ברוך ה' המחבל אותר וחוסל.
המון תושבים יורדים להביע נוכחות בכפר למטה, להבהיר שדם יהודי אינו הפקר.
סוף שנה כיתה ח', נוסעות כמו בכל יום לבית הספר בישוב עמנואל. בחזור, מחכה לנו הפתעה קטנה.
בקת''ב*.
פעם אחת, שניה, שלישית.
זה לא עסק.
פעם רביעית היא בגדר פעם אחת יותר מדי, ושלושים ושתיים בנות בגילאי יסודי זוכות כל בוקר לליווי מלכותי של ג'יפ צבאי וחיילים.
⁦️⁩
אירוע רודף אירוע, ואנחנו נאחזים באדמה, מסרבים להרפות. הידיים שותתות דם, הפנים סדוקות, הרגליים שורפות ממאמץ. המוח מסרב להבין והלב מתקשה להכיל.
אבל אנחנו כאן, נלחמים על החיים, על העם, על הארץ.
⁦️⁩
תמונות רצות. כואבות, דומעות, חרדות.
זה הבית שלי! אני רוצה לצעוק, ולא מצליחה. זה הבית שלי. פה נולדתי, פה גדלתי, פה רציתי להתחתן.
פה חלמתי לגדל את ילדיי, פה ביקשתי להעביר את שנותיי. פה. בבית שלי, ביישוב שלי, בארץ שלי.
הדמעות זורמות על הלחי, נספגות בחולצה. כל חיי גדלתי על קדושת ארץ ישראל, על התיישבות, על יהודה ושומרון כ'לב הארץ'.
כל תשע עשרה שנותיי חשתי על בשרי את גָדלותה של קדושת החיים, ואת העוצמה המהדהדת של מסירות הנפש.
הייתי נכונה לבצע את המעשה הנכון אם יידרש, לא מפחד, לא מכניעה. מֵאמת.
ידעתי שאני על הארץ הזאת לא מוותרת, כל עוד אני בחיים.
⁦️⁩
העתיד צפון בתוכנית המאה, שאולי תאלץ אותי לוותר על הבית.
היישוב שלי הוא מובלעת, אם תתממש תוכנית המאה נמצא את עצמנו, כמו עוד כחמשה עשר ישובים נוספים ביהודה ושומרון, אי יהודי בלב אוקיינוס ערבי עוין.
לא תהיה לנו הגנה, לא יהיה לנו ביטחון.
בשביל להגיע לירושלים נאלץ ליסוע כמה שעות טובות במקום שעה, וכל כניסה ויציאה תאושר על ידי הצגת תעודת זהות.
נהיה אסירים, בארץ שלנו.
⁦️⁩
השמש שקעה כבר מזמן, השחור השתלט על כל הרקיע, מחשיך גם את קו הים הנשקף באופק.
אורות העיר תל אביב מתחברים לריצוד הכוכבים, וקול המואָזין מהכפר הסמוך קורע את הדממה.
השעה מאוחרת, הגיע הזמן לשוב הביתה.
נפרדת מהעולם הטהור שה' העניק לנו בחסד, מוחה את הדמעות, ומביטה קדימה, נחושה.
מה שלא יהיה, נמשיך להילחם כדי להישאר פה.
אחרי הכל- אין לנו ארץ אחרת.

*בקת''ב- בקבוק תבערה.

 

[Mendel Amitay]

"אופוזיציה: יוגש כתב אישום נגד המנהיג
בתגובה: בחירות אוטומטיות מחר בבוקר"

אליצפן שמט את הפפירוס היומי ונאנח, לאן עוד יקח אותנו הקרע הזה בעם. הכל בגלל המינוי שלו בימים האחרונים שהוביל את השבט לכאוס.

*

'אליצור, אני צריך אותך', אליצור בן שדיאור הרים עיניים עסוקות מלוח העבודה שלו, 'מה ענינים קורח, רגע, מה אתה לובש?' שאל בתימהון. 'אה זה טלית שכולה תכלת, סמל המאבק, זה בדיוק מה שאני בא לדבר אתך'.

'אז אתה אומר שיש הוכחות לדחיפה של אליצפן לתפקיד?' ניסה אליצור לסכם, 'עזוב את אליצפן' שיסע קורח, 'אנחנו מדברים על התנהלות שלמה, גם כסאות ותיקים וגם חוסר שקיפות מול העם'.

הם יצאו מהאוהל, מאות אנשים כבר עמדו שם, לבושים טליתות תכולות ומחזיקים שלטים: 'רק לא משה רבינו', 'רוצים דמוקרטיה'. 'כולם לכהונה גדולה'. דתן עמד שם מחזיק מגאפון תוצרת מצרים וצועק אל האנשים: 'גם הוציא אותנו מארץ זבת חלב ודבש וגם משתרר עלינו, מה זה משתרר, משתרר גם השתרר!'

'צריך איתנו את היועץ ההלכתי למלוכה' לחש קורח לאליצור בפתח האוהל, 'שיוציא כתב אישום טוב, יש לי עוד כמה סעיפים טובים להלביש' הוסיף בקריצה. (ראה בעל הטורים שם).

'תזכיר לי מי היועץ ההלכתי עכשיו?' שאל אליצור, 'און בן פלת, הוא מתחום השיפוט שלך, דבר איתו'. 'אני אדבר איתו, אז מה הולך לקרות מחר?', שאל אליצור.

'בחירות אוטומטיות, האיש אשר יבחר ה' הוא הקדוש, השאר ימותו' - 'ואתה מתמודד?' - 'לי יש ביטוח, ראיתי חתום בין הצאצאים שלי שמואל הנביא ו24 משמרות, אני קוטף מחר את הכהונה, דבר איתי אליצור, נסדר אותך באיזה כסא אחי'

 

[shira bira]

מאת הניקית @kiwi

השבוע חשבתי על הקורונה

כי מה זו ה-אקטואליה? קורונה. אה וגם קוביד 19.

אז כן, והמחשבות הובילו אותי למסקנה שהנגיף הסיני הביא אותנו להבנה בחשיבותם של הדברים הקטנים.

כי הרי אסור שיהיה לך חום מעל 37.8. המאבטחים כבר לא מתייחסים לאנשים חשודים ספציפית.

כל אחד חשוד.

בנוסף:

התעטשת? אתה בנידוי עד שלא תוכיח את חפותך.

השתעלת? כחכחת בגרונך? הסבר, פרט ועדיף גם תתנצל.

אם הגרון מעט מעקצץ, אתה נידון למאסר בית עד שתביא אליבי.

ואם אין לך תסמינים? אין מה לשמוח, כי אולי אתה א-סימפטומטי.

המעקב המתיש אחר תסמינים שעד כה היו חלק מהשגרה הלא נספרת, נותן הרבה חומר למחשבה.

(לא אכתוב אותם, כמו שאומרים: לא להאכיל את המסר בכפית)

 

[אי פה אי שם]

תורידו בבקשה את ה250 ל50/דעה

אנשים לא משנים את הרגלי חייהם ביום בהיר אחד.

לצורך כך בדיוק, עולם הפרסום מגלגל מאות מיליארדי דולרים בשנה. אך ורק למען אותה מטרה פשוטה - לשנות במשהו את חייו של האדם.

והאמת, זה לא מורכב כ"כ. האדם במציאות של 2020 אוהב שינויים.

אנשים משנים היום מגורים מעיר לעיר בהחלטה של חודש. קונים רכב עם מבצע של שבוע. ומדי יום מכניסים לביתם גאדג'טים ומוצרים חדשניים.

אבל שום דבר מזה לא היה מתרחש ללא פרסום. פרסום, שיווק, והרעיונות המבריקים של אותו עולם מופלא.
שינוי = רקע. שינוי = הכנה. לאחר מכן, השמים גם הם לא יהוו הגבול למהלך כזה או אחר.

במה דברים אמורים?
רבות נכתב אודות הכשל הגדול של משרד הבריאות בתקופת הקורונה במגזר החרדי. במיוחד בתחום ההסברה. כאשר לפי הנתונים, רק כאחוז מתוך הוצאות הפרסום במגיפה כוונו למגזר החרדי אשר רחוק מהמדיה מרחק רב. הרבה יותר מ2 מטרים.

גם היום נאם ראש הממשלה, נאום נוסף בדבר חשיבות עטיית המסיכה. אמר, שלדברי בכירים וחוקרים עולמיים כוחה רב בהשטחת העקומה. דבר על התרופפות כוללנית בזה מצד האזרחים.

אמת. אין כמוך ואין כמסיכה. אדוני ראש הממשלה. אך מדוע לא חושבים אתה וחבריך המלומדים לבצע לנחיצות העניין וחשיבותו הרבה, איזשהו מהלך קטנטן שיגע ויגיע לאזרח הקטן בקטע טוב. לא רק בדרך של הפחדות ואיומים, קנסות ועונשים כבדים.

תרשה לגלות לכם סוד קטן - אנשים לא עושים בדווקא כי ככה אמרתם. ומאידך אנשים גם לא חובשים בדווקא כי ככה אמרו להם. שינויים והרגלים זה לא עניין של עקרונות ודווקא.

הצעה שלי - קחו עוד כמה מיליונים בודדים, גייסו פיקודניקים חביבים מהעורף, ומהיום במקום לחלק לנו דוחו"ת של 250 ש"ח, מה שבקרוב ממילא יתבטלו ע"י חנינה ממלכתית. חלקו בימים הבאים לכל משפחה ובית בישראל חבילת 50 מסיכות פשוטה. מסר קליט ממך אדוני שיצורף גם היה תורם לכך. משהו נניח כמו - 'חבשת - ניצחת'. זהו.

הערכה שלי, שבתוך ימים ספורים אנשים שמישהו חשב עליהם יתנו מעט יותר קשב אדוני לממי הלאומי.

וגם את החיוך על פניהם לא נוכל כמובן לראות... מאחורי המסיכה.

תחשוב על זה. תחבוש את זה.

 

[אפרת תהל]

הי טראמפ, רק רציתי שתדע שאני אפרו-אמריקאי.

אה, ורציתי לומר לך עוד משהו, אני אבוד, למה? כי השתתפתי בהפגנות כדי למחות על הרצח של חברי ג'ורג' פלויד.

בתחילה, כשהכאב היה טרי, הייתי עומד בין המפגינים וצועק: "אני לא יכול לנשום", עד שגרוני הצטרד, הרגשתי שאני זועק את זעקתו של פלויד.

הפגנתי שם יחד עם עוד קבוצה גדולה של אנשים שרוצים אך ורק את הצדק ובדרך להגיע אליה מתלהמים ובוזזים.
לא הסכמתי עם הדרך הזו, אך כשראיתי שאתה, מנהיג האומה האמריקנית, מזלזל ברגשותינו, הרגשתי שכדי שהאדם הלבן יתאפס, לא מספיק לו לראות סרטון מזעזע שבו שוטר חונק שחור למוות, לא, זה לא מספיק.

ולכן הצטרפתי אליהם והפגנתי על העוול שנעשה לנו, רציתי שתבין שרע וקשה לנו להרגיש מקופחים, אך אתה המשכת להיות גזען והמשכת לצוטט משפטים בגאווה של אחד שמרגיש כי כל העולם נתון למרותו.

גם שלשום השתתפתי בהפגנה, בהחלטה שזהו היום האחרון שאני מפגין, אין מה לעשות, אני חייב לחזור לעבודה ולהמשיך לשאת משאות על גבי, אם אני רוצה שיהיה לבני ביתי מה לאכול.

אבל אז זה קרה, השוטרים שלך הגזימו לגמרי והתחילו להשתמש נגדנו בכח מופרז. השיא היה שניידת משטרה נכנסה בתוך קהל המפגינים, כלומר בנו.

כולם ברחו, מפחדים להיפגע מהניידת השועטת, אבל אני שעמדתי קרוב מדי נפגעתי, רגלי נפצעה מן הרכב הדוהר שהמשיך הלאה בלי לבדוק אם השאיר פצועים בדרך.


זהו, הרופאים אמרו שכנראה אשאר עם צליעה לכל החיים, זאת אומרת שאני אפסיד את מקור פרנסתי.

אה, אני סבל, עצמאי.

מקווה מאד שאני אקבל פיצויים כי גם ככה אין לי סנט בגלל משבר הקורונה.

אין עניין לנסות לשלוח לך את המכתב, זה לבטח לא יגיע אליך עם כל הביורוקרטיה ומסתמא אין לך תיבת דואר במרתף
שבו אתה מתחבא, אז חבל על הכסף שאני אשתמש בשביל הבול, אתה לא שווה את זה.


החותם בכאב, זעזוע ואכזבה פצועה,

אזרח שחשב כי הוא גר במדינה דמוקרטית.


הקטע אינו משקף את דעת הכותבת אלא מתאר את תחושתו של האפרו אמריקאי בארצות הברית.

 

[שיילה]

האורח ה-251

מנת הצהרים מבית התמחוי התאכלה והתעכלה, תמיד בערב הוא רעב. מוות לערבים.

הוא נזכר בערגה בלילות בהם היה הולך לאולמו, שוקע בריפוד שהוא אחד משישים ממיטה.

ממתין יחד עם החתן וההגברה שישמע כבר קול ששון וקול חלה, אז יפיל וירבה טחינה לנגב את רעבונו.

איש לא דואג או מחכה לו. הוא לא איש של בית, הוא איש בר. בר מתוקים בעיקר.

בין הטשולנט לפטיפורים היה מפזז מתזז ומאכיל את כרסו וכיסו, מבריג פולקעס ושניצלונים חמים.

כשהתזמורת ניגנה ניגונים שקטים היה מרקד לאיטו סביב השולחנות העגולים, מקפיץ את המטבעות בקצב השיר.

אוסף היה את השקלים המיותרים מאנשים שהכל טוב אצלם, מנסה לצרפם לכדי תשלום שכר דירה על החדרון שלו.

אך אלו חלומות עבר, כבר חודשים שהוא רעב. אין חתונות, בריתות, בר מצוות. האולם שומם וחשוך וגם הלב שלו.

"הודיעו בחדשות", כך אמרו לו אתמול במקווה, "שמחר יפתחו האולמות", כשיש זיק של תקווה גם שמועות קש דליקות.

היום הוא יצא אל האולם בחליפתו החגיגית, עמד בתור יחד עם הבחורים המבושמים לזכות לשמח חתן וכלה.

כשהגיע עד לשומר הסף גילה שהאירוע למוזמנים בלבד, "אין כניסה", הצהיר מכניס האורחים, "מותר רק עד 250 אנשים".

"חום לא מודדים במצח", רצה לומר לבעל השמחה, "חום מודדים בלב".

בלית ברירה סר לחדרו רעב וחפוי ראש, מהרהר, מתי למישהו יהיה אכפת ממנו? מתי מישהו יזמין אותו בהזמנה יפה עם מדבקת מזל-טוב?

אחד שייתן לו להיות האורח ה-251.

 

[shira bira]

מאת הניקית @רפ


כשהייתי בת 9 חטפתי סוג של משבר לימודי. במשך שבועיים לא הלכתי ללימודים עד שלא נותרה לי ברירה.
זה קרה לי שוב בגיל 16-17-18, הייתי מחסירה ימים על ימין ועל שמאל.
ולא שהייתי בעייתית. אפשר לומר שהייתי הראשונה מבין החמישייה הפותחת מבחינה לימודית, וגם מבחינה חברתית היה לי מעמד סביר ומעלה.
גם לא שנאתי ללמוד. שנאתי את בית הספר. לא הבנתי למה אני צריכה לקום כל יום בשעה כל-כך מוקדמת, להתלבש בבגדים שלא אני בחרתי, ולרוץ לבית הספר כדי לבלות שעות בהאזנה חסרת תכלית למורות שבחלקן הגדול לא מתאימות למקצוע ההוראה.
הייתי חוזרת הביתה בצהריים או אחרי צהריים ובוכה מתסכול. כן, גם בגיל 18.
היו מקצועות שאהבתי ובהם פרחתי, אבל הם היו מעטים ומספר המקצועות המשעממים עלה עליהם פי כמה.

אמרו לי, שאני צריכה לקום בזמן כדי להתרגל לזמנים ומי שבתור תלמידה לא מגיעה בזמן, גם שבת היא לא תקבל בזמן.
לבושתי, למרות שהייתי תלמידה דייקנית וגם לעבודה אני כמעט לא מאחרת (אם כי זו לא חכמה, אני תלויה בהסעה ואין לי דרך אחרת להגיע לשם), פעמים רבות מידי אני מוכנה לשבת רק מספר דקות לאחר הצפצוף.

הסבירו לי, שאני צריכה לעשות את כל הדברים שאני שונאת בשביל להתרגל לעשות גם דברים שהם לא הכי נחמדים לי.
רק לאחר שסיימתי סופית את הלימודים, נודע לי שיש דעה כזאת שגורסת כי אדם צריך לעשות מה שהוא אוהב, או לפחות מרגיש שמפיק ממנו תועלת. אף אחד לא טרח להגיד לי את זה קודם, כי זה היה מחייב שינוי באינטראקציה שלי עם בית הספר ומשימותיו.

ניסו לשכנע אותי, שאני צריכה ללכת לשם בשביל לספוג ערכים, מידות ומוסר.
אולם היום אני יכולה לומר בפה מלא ובצער רב, כי רוב המורות לא היו כאלו שראויות להיות דמות לחיקוי. והערכים שעליהם אני משתיתה את חיי הם רובם ככולם ערכים שספגתי בבית הורי.

אמרו לי הרבה דברים, שהיום אני מבינה שהם היו תירוצים להצדקת המוסד הזה, ושימשו כדי לשכנע ולאלץ אותי להמשיך את הסרט הנוראי הזה. אני לא חושבת שאותם שאמרו לי את הדברים, האמינו בהם.

מזמן סיימתי להיות תלמידה.
מזמן הפסקתי לקוות שמשהו ישתנה, והילדה שלי כבר לא תצטרך להתמודד מול מערכת נוקשה לשם נוקשות, ולא תסבול מתסכולים וקונפליקטים בלתי נגמרים.
והנה התעוררתי בוקר אחד ונוכחתי שחלומי העתיק התגשם

התעוררתי לבוקר שבו משך השיעורים הוא מקסימום חצי שעה, וכל אחת יכולה להקשיב להם בזמן שעולה רצון מלפניה. היא יכולה לאכול תוך כדי, להתעסק, לשיר לעצמה בקול או לעשות פרצופים כשמשהו לא מוצא חן בעיניה.
היא יכולה גם לא להקשיב בכלל, ואף אחד לא יכול באמת להכריח אותה לעשות את זה.
התעוררתי לבוקר שבו מורות משוחחות עם כל תלמידה בנפרד, בטלפון, שיחה בגובה העיניים, שיחה שאין לה מטרה מוצהרת לחנך.
הבוקר הזה נמשך כחודשיים, ובסיומו עטו התלמידות מסכות על הפנים ויצאו לבית הספר.

הילדה שלי עדיין לא בגיל בית ספר, אבל משיחות מעמיקות יותר עם אחיות, אחיניות והתוודעתי שמתחת לחיוך שמתחת למסכה, מתחבאים רגשות לא נעימים. רוב הילדות העידו שהיו מעדיפות להמשיך במתכונת הקורונה.

תענו לי בכנות, לא היה עדיף להשאיר את זה ככה?

 

[מכונתכתיבה]

בס"ד



ישבתי לי בנחת על מגש הפירות, אחותי נשארה אי שם אצל המזוקן הגינג'י.

ליקקתי בעדינות את האננס, משובח, אין מה לומר. שווה להיות כאן.

גבר צעיר ורחב גרם נטל את האננס תוך כדי נפנופי ידיים.

אמהל'ה שרק לא אעוף בלונה פארק הזה. אני מחזיקה חזק.

הוא בולע אותו בנגיסה ואני גולשת לו לתוך הלוע. מתיישבת על קיר אדמדם ורך.

נוח לי כאן. לא מתחשק לי לזוז לשום מקום.

השעות חולפות עלי בנמנום קל עד שאני מתעוררת לקול צרחות רמות- אבא, אבא

נסיונותי להציץ החוצה נכשלים , הקירות האדומים סוגרים עלי.

הלוע האדום רוטט כמו ג'לי אבטיח שטעמתי באיזה פיצוחיה, לא רגוע. ופתאום אור מגיח עלי מבעד לשורות ישרות ולבנות, אני רואה בלונדינית קטנה מציצה ישר עלי. נבלעתי בתוך הקטיפה הרכה של הלוע. מסתתרת.

**
כבר שבועיים אני כאן. נהנית מכל האופציות .

גיליתי נקיקים מרתקים, עשיתי גלגולי ראש על השיש וטעמתי ענבים עסיסיים.

היום אני מרגישה משהו שונה באוויר כמו חוטי מתח של עמוד חשמל שלמדתי להתרחק מהם. ברר.

אולי זה בגלל ההוא מאתמול. יצור לבן מוזר. מעולם לא ראיתי כזה. האמת, לא עשה לי חשק לנסות אותו, כל הלבן הזה הפחיד אותי שאתגלה. התחמקתי משם והצטנפתי בנעל בית כחולה גדולה. אחרי שהלבן יצא רצתי להתפנק בצוואר הרך של הבלונדינית,

נדמה לי שקוראים לה דיתי.

בשבוע שעבר כולם כאן היו נמרצים יותר. במיוחד דיתי. היא הייתה קופצת ומשתוללת עם התלתלים,

עכשיו הפנים שלה אדומות כאלה והיא כל היום שוכבת במיטה.

אופס, מה קרה? הפרצופים כאן מתקמטים ומאדימים והטלפון לא מפסיק לצלצל.

מעניין מה קרה. אני שומעת את הגבר המזוקן לוחש הקורונה הזאת משגעת את העולם.

אני רוצה לשאול מה כבר עשיתי, אך לצערי הגמישות שפיתחתי נעצרה כנראה בתחום הקולי.

אני שקטה, כבר אמרתי.

הם אורזים מזוודות בקדחתניות. יוצאים מהבית.

נשארתי לבד, שומרת הסף.

 

[הדוויג]

שון ליברלסקי סיים לספור את הכסף בקופה, הוא כיבה את האור ויצא מהחנות שלו. ליבו היה טוב עליו והוא שרק לעצמו מנגינה עליזה. הפדיון היומי היה גדול מהצפוי.

"סליחה אדוני, נראה לי ששכחת לנעול את החנות", פנה אליו עובר אורח.
"לא שכחתי. אני משאיר אותה פתוחה כעיקרון".
"עיקרון?!"
"זכותי לעשות עם החנות שלי מה שבא לי. אף אחד לא יגיד לי מה לעשות".
"ברור שזכותך, אבל... אתה יודע, 'פרצה קוראת לגנב'".
"סליחה? בגלל שיש כמה גנבים שפלים, אני צריך לנעול את החנות שלי? שהגנבים ישתלטו על הדחפים שלהם ולא יגנבו".
"אפשר לקוות שהם יצליחו להשתלט על הדחפים שלהם. אבל אם להיות ריאליים, זה לא ממש יקרה. אז לא חבל על הכסף שלך? אתה עובד קשה על הכסף. למה אתה גורם לעצמך להפסיד אותו?"
"אני גורם לעצמי?!?! בושה וחרפה. שלא תעז להאשים אותי במה שהגנב העלוב עשה לי. זו ממש האשמת הקרבן."
"כן. אם אתה משאיר את החנות פתוחה, אתה יכול לבוא בטענות רק לעצמך"
"החנות היא שלי ורק שלי. אף אחד בעולם לא יגיד לי מה לעשות איתה. אם אני נועל את החנות - אני רוקד לפי החליל של הגנבים. אני לא אתן לגיטימציה לתרבות הגניבה שפושה במדינה שלנו לצערי".
"אבל מה העניין שלך להשאיר פתוח?"
"את האמת? אני רוצה שיראו שיש לי מלא כסף".
"שמי יראה?"
"האלה שנכנסים בלילה ומסתכלים בקופות"
"הגנבים?"
"לא לא לא! הגנבים הם אנשים שפלים ומתועבים. אני רק רוצה שאנשים שהם לא גנבים ייכנסו לחנות בלילה, ויראו שיש מלא כסף בקופה וכך הם ידעו כמה אני עשיר".
"אלו שהם לא גנבים לא נכנסים לחנויות בלילות."
"אם אני אשאיר את החנות פתוחה, תאמין לי שהרבה אנשים לא יעמדו בפיתוי וייכנסו לחנות..."
"ואם חלק מהם לא יעמדו בפיתוי והם גם יגנבו?"
"לזה לא אסכים בשום פנים ואופן. לגנוב זה ממש מנוגד לחוק ולמוסר".
"אבל אתה מזמין אותם לחנות שלך בלילה, מה אתה רוצה מהם?
"מה אני רוצה מהם?! שישתלטו על הדחף המגונה שלהם לגנוב. זכותי המלאה להשאיר את החנות פתוחה, כי ככה בא לי. וזה החנות שלי, ואף אחד לא יגיד לי מה לעשות עם החנות שלי."

 

[דוכסוסטוס]

מלחמת תשעת הימים

יעקב דוכסוסטוס

מאבקי הכוחות בין ארגוני המורים לשרים חדשים הם נוהל ישן, כל שר זקוק לזמן כדי להבין בידי מי נשלט השאלטר של מערכת החינוך במדינת ישראל. אם במשרדים אחרים השר מתמודד מול שלטון פקידים – כאן הוא יפגוש לקרב-רב את שלטון האיגודים.

שובל השלל שהותיר כיפוף הידיים האחרון מול שר החיוך לשעבר רפי פרץ – עדיין לא תם, אך מישהו חדש דרך על שבלול זנבם של ארגוני המורים שכמעט ונרדמו על הקצפת – הארכת שנת הלימודים.
אחרי שהרב רפי כרע לפניהם ברך שחורה במאבק על ביטול חופשת ל"ג בעומר, לא הסכינו ארגוני המורים לגל שני שכזה: תשעה ימי הארכה.

כשהוכרז שמו של יואב גלנט (אין קשר לכתבינו @Natan Galant ) ככוכבה הבטחוני של מפלגת כולנו, הוא לא צרר בחזונו ערכים או עשייה. בעיניו בערה מטרה אחת – נקמה.

'כולנו' לא הגשימה את סקריה והבטחוניסט שובץ במשרד הבינוי והשיכון כשוליה של מנהיג המפלגה במירוץ לכישלון פתרון משבר הדיור, אבל במשרד הבינוי לא בונים נקמות ופוליטיקאי שלא חותר אל היעד הבא – יוצא מהמשחק.

בטרם תרד מפלגתו אל תהומות ההיסטוריה, חמק גלנט באלגנטיות אל שורות מפלגת השלטון שבאותו עידן נשכח, מול מחנה הרמטכלי"ם שהתגבש באופק - צַמאה לעריקים גנרלים כמניין חצרות למשב רוח. אהדת הנרדפים הליכודניקית נשאה את גלנט מתוך שינה אל העשירון העליון – הרחק הרחק מחברי מפלגתו הקודמת שהתאדו לפי התור מהמגרש הפוליטי.

ממקומו הבטוח בעשירייה השקיף גלנט אל היעד הבא: ביטחון או ביטחון פנים. שניהם יהוו סטירות לחי, שניהם ישיבו לו כבוד גזול. מי שלא רצה אותו כרמטכ"ל - יקבל אותו כשר ביטחון, מי שהשתמש במערכת האכיפה כי לא רצה אותו כרמטכ"ל – יקבל אותו כשר לביטחון פנים.

אבל במרבד הקסמים של ראש הממשלה אסור לשר לקבל את המשרד הנחשק עליו, רפי פרץ קיבל את ענייני ירושלים, אלקין את המים, וגלנט התגלגל אל כורסת שר החינוך בעוד הקשר שלו עם התחום כקשר בין קריסת הלבניה במפרץ חיפה להריגתו של ג'ורג' פלויד. הנקמה תמתין ליום מועד, שינויים חוקתיים ממילא לא יצלחו בסבך ממשלת הרוטציה.

הסיכוי היחיד של גלנט לנוע קדימה בתנאי השטח המוגבלים, הוא לשוט בכיוון הזרם – קרי: עדיף להתמרמר עם הרוב הצודק מלהתבודד עם המיעוט המנצח. מיליון החלתנקי"ם רוצים לראות גם את מערכת החינוך חסינת החל"ת תחת האלונקה כי בסיכומה של שנת לימודים התלמידים הישראליים יסיימו את תש"ף בורים ועצלים מתמיד – ההתקדמות היחידה שנרשמה השנה בהשכלת ילדי מדינת ישראל היא בשיאי גיימינג ובסדרות טלוויזיה.

בכיר המעורה במשרד החינוך התבטא השבוע באזני כותב השורות אוף דה רקורד "אם למורים חסר עוד חופש, הם יוכלו להחליף את הרקע מאחוריהם ב'זום', מפריחה לחוף ים..."

החופשה שמעבר לחלון גם היא לא מרנינה, חו"ל האהוב רחוק מאי-פעם ומקומות הבילוי תחת הגבלות מעיקות, הוי אומר: ילדים בבית לעוד חודשיים – לא תענוג פופולרי אחרי מלחמת ההתשה של הקורונה.

המורים שהם גם הורים לא בהכרח ינהגו מנהגי אבלות מול גזירת תשעת הימים אבל ארגוני המורים כמו ארגוני המורים, קפצו כנשוכי נחשי הקריה בתל-אביב; כיצד תהין היד הצבאית הגסה בפרצוף שכולו מסכה תכלת לנעוץ את ציפורניה בקודש הקדשים של מערכת החינוך – החופש הגדול. החופש המגודל שלא נגעה בו יד אדם מאז נקבע בחוק חינוך חובה, כאילו לא שינתה המדינה את פניה לאומת הי-טק.

היוזמה הפליגה במרץ על גלי הלגיטימציה הציבורית ששעטה עליה כמסכה מיוזעת על מזגן טורבו. אלא שסיכוייה לצאת בחיים מבעד דלתות בית הדין לעבודה – היו אפסיים.

אבל כשוך מרוץ המיקרופונים יצאו כולם חוץ מההורים – מנצחים. שר החינוך לא חשב שיצליח בן לילה לעשות בית-ספר למורים, הוא היה זקוק בדיוק לתוצאה הזו – התנגשות מול בית משפט.

בליכוד של היום כישלון בבית משפט שווה ניצחון בפריימריז, ככל שמתפקדי הליכוד נחשפים לנמנום ולישנוניות של גלנט, נדבקת בו תדמית של אחד מבחוץ – שריד לימין השפוי של כחלון והוא עשוי להתדרדר כמה שורות לאחור בדומה ליתר חבריו מן העבר, המקומות הראשונים שמורים למחוללי ברדקים סטייל מירי רגב, רק עם עוד כמה מסלולי התנגשות כאלה, יכול יהיה גלנט לעשות שפטים בשופטים ולשאת פנים ליכודיות אל מצביעיו בפריימריז הבא שתאריכו מי ישורנו.

והחינוך מה יהיה עליו? ממילא הגל השני משליך מוסד אחרי מוסד לבידוד. אלו שיישארו כאן כשהקורונה תלך - יאלצו להתמודד ולאסוף את הריסות המערכת.

 

[עכביש]

כשבתי בת השנתיים שפכה את כוס התה שלי, כמעט יצאתי מאיזון.
"נכון שזו לא כוס התה שלך. זו סיבה לשפוך אותה?"

בנסיון אחרון-אחרון לרצות אותי, הלכה הפשושה וסחבה את הסחבה פלוס מוט ענקים שהעמיס על שיווי משקלה, קוראים לזה מגב.
בעוד היא סוחבת את המגב על הגב, החילותי מדסקס עם עצמי על מאורעות היום.
נזכרתי במצבנו האומלל, ובקורונות הבקר בהם נסעתי היום.
קו 36, קו 59 רכבת קללה ועוד כמה אוטובוכסים.

ואז החל הנגיף לחלחל לתודעתי המחולחלת.
נפלה בי התובנה, שמהרגע שלא רואים פה סימן טוב במלחמה על הקורונה, אנחנו בצרות.

אל תראו אותי ככה.
אבא שליימזל שלא יודע לשמור על הכוסתה שלו, ומה הוא כבר מבין.
אני יש לי דעה על כל מה שקורה פה במדינה.
אני מושיב את המועצה העצמית המייעצת לישיבות דיונים מיוחדות. אנו מגיעים למסקנות, אבל משום מה אין ביקוש מספיק לדעות שלי.

אבל מה אני נסחף.

תוך החנקת חיוך חצי נעלב, החלה הקטנה "לנקות" את השלוליתה שנוצרה.
"אני נקה! אני נקה! אבא לא כועס!" צייצה, והחלה שולחת את המגב לעבר גלילותיה הרחוקות של השלולית.

"לא כאן, מותק. כאן!" החוויתי בידי.
אבל, בחיוך של "מה אתה מבין" היא המשיכה בדרכה שלה.

ולפתע נפל לי האסימון.
היא כנראה הבינה מה שלא הבינו כל היולי והיוני בממשלה הפריטטית והפתאטית שלנו.
אתה רוצה לנגב? קח ריזיקה!.
תן שטח סטרילי, שלא תאבד שליטה.

במה דברים אמורים?

"לא רוצים לסגור את המשק". "לא חוזרים על טעות פעמיים". "קריסת הכלכלה משמעותה פיקוח נפש".
נכון.
אבל הלו, מר אוגוסט שטיא -
במתווה הנוכחי, יש לך חולה קורונה אחד, הכנסת את סביבתו לבידוד. בעוד שבועיים יש לך את גלילות גלילותיו בבידוד. ובעוד ארבעה שבועות יש לך כבר מחנה שלם מחוץ למחנה.
נכון?
אז בוא תצפה מראש כמה צעדים קדימה!
במקום לתכנן כעת בחלמאות טיפוסית את הצוות האפידימיולוגי הענק שיפעל בעוד שבועיים, צא לדרך עכשיו! תחנוק את ההתפשטות בעודה באיבה!
קח עכשיו שלושה מעגלים קדימה: גלילות, גלילי גלילות, וגליליות. ברגע שתכניס את כל אלו לבידוד כעת, מה יתדלק את ההתפשטות?
והלא בוודאי תגיע לפחות למצב זה בעוד שבועיים.

איזו שכבת שומן לופתת את קרנית עיניך, עד שאינך מסוגל לראות רק שבועיים קדימה?

ואם היינו מדברים בתופעה חדשה, נו מילא.
אנחנו מדברים על מיחזור מדוייק להחליא של ההתרחשויות של לפני חודשיים.
מה קורה איתך? בן אדם.

*

צלילי החרדה שבקולה של הרופאה מאיטליה נמוגו מכבר משיפולי אוזנינו. היום אנו מבינים יותר מכל העולם איך להתמודד עם הקורונה. אנחנו נעשה בית ספר לכל הגויים. אנחנו, אנחנו.

אנחנו הצבענו ביבי, אנחנו מצייתים לגדולי ישראל, אנחנו אור לגויים, אנחנו חכמים מחוכמים.
והאמת.
נחנו מה. קצרי רואי, שקועים בתנומה. ולא יעזור גם רוני נומה.

כשעוד לא יבשו דמעותיה של אלמנה-יתומה-אחות שכולה, כבר חזרנו לרקוד בחתונות קורונה, שאם תהיתם - הסיבה להיותן נושאות את השם הזה, אינה כמות המשתתפים, אלא מדגרת הקורונה שהן מארחות בין שולחנותיהן.
כשעוד לא התאוששנו ממיתתו של איש חזק ובריא, איש חסד ומעש, אב לארבעה עשר, הורדנו את הכפפות, הסרנו את המסכות, והחילונו נאבקים זה בזה על מתן הקרדיט לניצחון האומלל על הקורונה.
רק לפני חודשיים היינו כולנו בחרדת עיטוש, צווחנו בקול מר על כל מיני שעלו לבתי הוריהם בליל הסדר. על מיני כל שביכרו לחאלק את ילדיהם דווקא ברוב עם. על פושעי ישראל בגופן שהעזו להתפלל במנין של רוב בנין.

וראה זה פלא, התאוששנו מהר.

רבותי,
או שהקורונה עברה מוטציה מקילה, או שאנחנו בדימנסיה חמורה.

"אין חולים קשים" - לך תזכיר להם שזה לוקח חודש.
"המסיכות לא עוזרות" - הלא עד שהיולי החליט לפטור את ילדי ישראל מגרדת המסיכות, לא התרבה הנגף בינותינו.

מה אומר לכם.
במצבים כאלו אני נלחם לשמור על נקודת השפיות האחרונה שעוד קיימת.
מצאתי אותה בדמות הטיעון ההגיוני הבא:
"למה אני לא שם מסיכה?"
"כי זה בלתי נסבל"...

 

[אשר שרבר]

אחח

כמה נפלא מראה ההסגר אצל החרדים, אחר שנכנעו לצו המבינים.

יש לכם מושג כמה ילדים גרים בבנין חרדי?

לא, נכון?

בין 120 ל150 ילד

ומה זה אומר?

שכשבבית אמא מגיעה לסיר לחץ שמונה ילדים בארבעה חדרים. היא שולחת אותם לכניסה, מכירים?

פחות. שם יש עשרות ילדים.

יופי, וכשזה לא מספק אותם, מהם עושים?

הולכים לבית הכנסת

אז כך היתה נראית רחבת בית הכנסת

בלובי מסתובבים ילדים, מחליפים קלפים ומשחקים חמש אבנים על הריצפה

בבית מדרש אחד ישבו חמישים בחורי ישיבה קטנה (תיכון) שסגרו להם את הישיבה וגרים באיזור, בחדר אחר ישובים אברכים שהתקבצו מכל מיני פינות משתדלים לשמור מרחק אחד מהשני, ו/או לאסוף איתם איזה ילדון או שתיים שלא יחרפן את אמא

בחדר שלישי עשרות ילדים אומרים תהילים בניצוחו של איזה בחורצ'יק שהחליט לאסוף אותם משוטטות.
ובמטבח לקינוח

עשרות כוסות חד פעמיות עוברות מפה לפה, ומוזגות סודה ומים קרים.

ילדים בוחשים בסוכר קפה תה וקורונה, מים חמים וקרים כוסות כיד המלך.

וכל זה כמובן במקום לשבת בצורה מסודרת בין עשרים לשלושים ילדים בקבוצה מאורגנת עם סבון בכיור וכוסות לשתיה, עם מלמד שרואה את רמת הקירבה ביניהם וחלוקה בהפסקות.

כפיים לחכמים מקיימי דת המלך.



ואז, עברו כמה ימים והבינו שצריכים להסביר לחרדים אחרת. וזה כבר לא כל כך עזר כי היה פורים, ופורים בבני ברק זה כמו, כמו לקחת בקבוק של קוקה קולה מלא, לנער אותו חזק חזק ולתת אותו לחתן באמצע הווארט שיפתח.
במקום להבין שהיה כדאי אולי לסגור את הבחורים בתוך הישיבות ואת החיידרים להשאיר בחיידר בקפסולות. השוו בין התרבות שבחוץ לזאת שבפנים.



לפני שבועיים נסעתי לחוף בבת ים וחיכיתי מלא זמן בפקק עד שמצאתי חניה ואז נסעתי לאשדוד. שם יש מלא חרדים ובטוח מישהו חשב שמגיע להם חוף שמתאים להם, נכון?

ואז התברר שגם שם היה איש חילוני שרצה לעשות טוב לחרדים
אז הוא בנה להם חוף גדול עם קצת חניות כי המגיעים באוטובוסים. וגם חוף גדול לאורך, כי בטוח הם לא צריכים הרבה בשר במרק. אין להם אלו איפה לשחק מטקות. אז שיהיה להם הרבה דרך מהמקלחות למים על חוף רותח. הרצועה לרוחב המים קטנה, ומצומצמת מה שיתן למציל לשיר יחד עם כולם "שלום עליכם" ו"עוד רבע שעה החוף יהפוך למעורב"

וההוא שתכנן גם הבין שיהיו שם מלא אנשים אז הוא הוסיף עוד מקלחות אבל הוא לא הבין שהם באים עם בגדים, מה לעשות אצל החרדים היה אדם הראשון לפני החטא, והיה אחד שטעם מעץ הדעת והא לימד אותם להתלבש כשהם חוזרים לאוטובוס. אז הם צריכים במקלחות גם מקום להתארגן ולהחליף לבגדים.

הם גם צריכים מקום לשים את כל הפיצ'פקעס' הממתקים והאבטיח שאמא ארזה במסירות והלחמניות ליענקל'ה וחצקל'ה וימעל'ה ומוישיל'ה וכמובן לנתיל'ה הבן של השכנים.

אבל, כנראה שלעיריית אשדוד היה מאוד חשוב ובטח במודעות היח"צ בעיר היה כתוב כמה מלא כסף עלה החוף המיוחד הזה שהם הקדישו לחרדים ברוב חסדם אבל הם לא סיפרו כמה היה עולה להם להוסיף איזה ארבעים חמישים ספסלי קק"ל פשוטים רק שיהיה מקום לאנשים, כי הם פשוט לא חשבו על מה קורה שם כשהדוסים מגיעים, העיקר שישתקו.


נראה לי צריך להקים בשמורות הטבע מחלקה ייעודית לגזע הנכחד, שם ישבו אנתרופולוגים שיתאימו את הצרכים לזנים נכחדים ושמורים.

קיץ בריא.

 

[ראש לשועלים]

חכמה בהולנדים תאמין / ראש לשועלים

קמנו לעוד בוקר קודר של קורונה. מסכות; הצהרות בריאות; איפה החתונה; למה לא שומרים; מצאו חיסון; יש עליה. עולם כמנהגו נוהג.

ושוב חזר הניגון. 'אזורים אדומים', 'סגר מקומי', אוזניי שמעו ושכלי סרב להאמין. בטח אלה היסטוריונים שמתעדים את קורות הימים ההם – חיזקתי את עצמי באמונת אומן, אבל בלב הרגשתי כמו פליט ברית המועצות שנתקל בקצין קג"ב בשוק הכרמל. ריבונו של עולם, חשבנו שגמרנו עם זה.

תגידו, מה עובר עליהם, במשרד הבריאות, נראה להם שהעולם הפקר? הם עושים מחקר על כוח הסבל והעמידות האנושית בקהילות שונות? אין להם אישור מועדת הלסינקי – התקצפתי.

אפשר לומר שהייתי רגוז מאד. חיש קל הבאתי את עצמי למסקנה, כי מדובר במדיניות אנטישמית, שאין לה דבר עם בריאות או רפואה. רק שנאת דת וחרדים תהומית שלחסידיה ברור כי לולי בתי הכנסת לא היו עטלפים בעולם כלל.

הכעס עלה לרתיחה כשנזכרתי שאין גדולה כתורה ואין לובשי מסכות כדורשיה החרדים. וכשצפו במוחי דמויות חבריי האומללים שטרם ראו קרן שמש ברבעון שחולף עלינו לטובה, גלשו העצבים ועלו על גדותיהם.

הייתי אובד עצות. כאותם יהודי עיירה שהפריץ הטיל עליהם מס גולגולת כבד, אשר אין בו לא מן הצדק ולא מן היושר, ולרש אין כל, ואין בידו לעשות מאומה או מהומה להעביר את רוע הגזירה. האמנם נגזר עלינו לסבול את גחמות שונאי החרדים, ולקבל אותם כיושבים ראשונה במלכות הבריאות?

אחרי שבר גאון.

בשעה שבאו הצהריים על העולם, צלצל הטלפון שלי.

על הקו חבר מהולנד, עם שכל ישר, שאוהב מאד לתת לי עצות איך כדאי לנהל פה את המדינה, כאילו אני הכתובת. לא משנה. אבל הפעם כדאי שתקשיבו לו.

הוא הביא רעיון גאוני, שלכשתקראו אותו בפעם הראשונה תופתעו, אולי תזלזלו. אבל גם אני הייתי ככה. כשנחת עלי הרעיון בהתחלה, נתתי לו שקל והתחלתי לסגור את הדלת בעדינות. אבל העקשן שם רגל, הקשבתי לו והשתכנעתי.

הבעיה שלכם, הסביר החבר, היא שבמשרד הבריאות יושבים אנשים שלא מחוברים לציבור החרדי, ולא מבינים את אורח החיים שלו. זה הבעיה שלכם. החבר'ה שם פרופסורים שלא ראו כבר שלושים שנה אפילו פציינט חילוני, וודאי שלא שלום זכר חסידי אורגינל. לכן הם לא מבינים את הבעיה. בגלל זה הם גם שונאים אתכם, כי הם לא מבינים את החרדים. הם חושבים שהחרדים עושים דווקא, ורוצים לפגוע בציונות או משהו כזה. אז הם אומרים – אוקיי. רוצים להשתולל, בבקשה. נעשה עליכם סגר. מילא אנחנו לא אוהבים אתכם ולא מתים על זה שאתם מסתובבים לנו בין הרגליים ברכבת ובקניונים.

מה שאתם צריכים זה מישהו חזק שיישב שמה, וככה לא יהיה לכם בבני ברק ובשום מקום שום סגר ושום דבר. תשימו במשרד הבריאות מישהו בכיר, אחד מאנ"ש, וכל המדיניות תשתנה מקצה לקצה. זה הסוד.

נגיד עכשיו, כשקמה ממשלה, הרים החבר החכם את קולו בהתרגשות, אתם יכולים לשים שם, במשרד הבריאות, שר חרדי, ושלום על ישראל.

 

[לאלה]

טקס סיום וירטואלי.
אין מצגות שלא עולות, איש הגברה משוטט וקריאות קצובות של "אחד אחד" במיקרופון העתיק.
מה כן יש? זוכים!

שלושה קריטריונים שדיברו אלי:
טור אישי (לא סיפור) אקטואלי מזווית שונה.
קבלו את הזוכים:

מקום שלישי: @שיילה

אחד שייתן לו להיות האורח ה-251.

זווית שונה, כתיבה מעולה, נוגע ללב, יותר סיפור מטור.

מקום שני: @Mendel Amitay

תזכיר לי מי היועץ ההלכתי עכשיו?'

פרשת שבוע בעיני זו אקטואליה לכל דבר. קטע מעולה, זווית מעניינת, מעולה הכתיבה על אירוע מזמן התנ"ך שכתוב בשפת דורנו בכבוד הראוי.

מקום ראשון: @יאן

אני והם מתנגדים לתל אביבים, כנראה שאנחנו ממש אותו סוג.

אקטואלי. מעניין. מצחיק. הולך יפה בין הטיפות של הטור והסיפור.

היה קשה לבחור. היו טורים נוספים מעולים.
מחכה לאתגר החדש....

 

[יאן]

שלא כדרכי בקודש, לא הייתי כאן כמה שעות טובות, והנה אני מגלה את שמי מככב.
"אני בעצם רוצה לחזור הרגע לכולל אבל אם משמים גלגלו על כתפי משימה זו מי אני שאתנגד" (משפט ממצה מתוך ראיון נדיר עם ח"כ הרב שליט"א, יתד נאמן מוסף חג הפסח תשמ"ה תשמ"ו תשמ"ז תשמ"ח תשמ"ט תש"נ תשנ"א תשנ"ב תשנ"ג וכו').
אז גם אני אאלץ לחשוב בינסדורים על אתגר מאתגר, והמשימה לחדש הולכת ונעשה קשה ככל שמתרבים האתגרים.
ובנימה אופטימית זו ניפרד.