הקדמה לפני ההקדמה: סיפור מתח ססגוני ונהדר המיועד לבעלי משקפיים בלבד. אם אין לכם משקפיים או עדשות – אל תקראו. לא לקרוא אמרתי! תפסיקו הרגע.
(לא שיש לי בעיה שתקראו, למה לא ובכיף, אבל זה משעמם. מאוד מאוד משעמם. הכי משעמם שיש. אם בא לכם להשתעמם, ברוכים הבאים.)
יאללה. לנשום עמוק, לספור עד עשר, זהו. אין חרטות.
אז עשיתי את זה. עשיתי את זה! טדאם, טדאם, עשיתי את זה.
מאז שאותו מאורע היסטורי קרה (שבוע ויום) - כל בנאדם שאתרע מזלי לפגוש מבקש לשמוע ממני על זה. היות לכך ובהתאם לזאת כבר כואב לי האצבעות להקליד, ולכן אני מעלה את כל סבב קורות חיי הלייזר שלי מהתחלה ועד הסוף, כולל כל הפרטים, למען ישמעו הכל וייראו.
(ולמען העובדה שמהיום והלאה, בכל פעם שמישהו רוצה לשמוע איך היה, אתן לו לינק לכאן).
ובכן, קבלו אותו! סיפור העוועים המופלא שלי על ניתוח לייזר:
הכל, מהתחלה, אמצע וסוף (הפי אנד, ב"ה).
כל השאלות / הפרטים / ההתעניינויות / הלבטים / הדקויות ועוד באשכול אחד, בחצי מחיר.
שלוש, ארבע ו, מתחילים.
*
חחח, מה חשבתם, כזה מהר מתחילים?
קודם אזהרה מראש:
זה הולך לצאת ארוך. מאוד מאוד ארוך. הכי ארוך שיש. יש לי מלא בבטן ובאופן כללי אני אוהבת לדבר, אז כדאי לכם להכין קפה ולכבות טלפונים.
עשיתם את זה? יופי.
הכל מוכן, בוא נצא לדרך.
הכל התחיל לפני כחודשיים, כשסיימתי את ההכנות הנפשיות לעבור לעדשות.
אני אדם שבאופן כללי נרתע מדיבורים על עיניים, קל וחומר מנגיעה בעיניים. כך שהמעבר לעדשות היה תהליך נפשי, מנטלי, רגשי וייחודי ארוך ומטלטל.
כאמור, לפני כחודשיים הגעתי למסקנה מיושבת בדעתי שהגעתי לשלב המספק כדי לסיים את תהליך ההכנה,
וכעת הגיע הזמן לעבור אליהן, העדשות הממתינות.
רגע לפני שקבעתי תור, באתי לרופא העיניים שלי בשאלה: שלום אדוני, מה דעתך על לייזר?
תשובתו: דעתי חיובית.
באותו יום השתנו חיי.
עכשיו ככה, להלן הווידוי ולהלן המידות שלי (שהיו שלי!) - תאחזו חזק בכיסא:
עין ימין פלוס אחת וחצי,
עין שמאל פלוס חמש.
ותוסיפו צילנדרים.
בקיצור, בלגנים.
הלכתי בתחילה לאסותא לבדיקה. נתנו לי הצעת מחיר של שמונה וחצי אלף (מאוחדת, למתאכזבים). אמרתי אוקי, אחשוב על זה. יש לי זמן.
התקשרתי ללווינגר ואמרו לי בין משהו כמו 8 ל11. אמרתי נו נו, אם עושים אז ברור שאצל אסותא.
בעצלתיים התקשרתי לרב בני פישר, לשאול איפה הוא ממליץ. תשובתו: הכי טוב אצל לווינגר עצמו, ואם לא אצלו עצמו אז אצל אירית בכר עצמה.
יעני, כך או כך, יוצא לי פלוס אלף שקל!
(הסבר, למי שלא בקיא בנושאים חיוניים שכאלה: גם במרפאה של לווינגר וגם במרפאה של אסותא, אם רוצים את הרופא הראשי בעצמו צריך לשלם עוד אלף שקל. והרב פישר אמר לעשות אצל אחד משניהם).
טוב. אז התקשרתי ללווינגר לקבוע תור לבדיקה. אומרים לי: וואלה! יש לנו בדיוק הנחה של מאוחדת! אם את עושה אצלנו עד סוף ספטמבר יש הנחה קלה. (קלה, מתוקה כזאת, מכירים את הבובות האלו?)
מסתכלת בשעון, הראשון לספטמבר. אני כזה - אוקי, תקבעי לי תור להחודש.
לא פרצמן, אין כזה דבר: את קודם צריכה לעשות בדיקה, והתור הראשון לבדיקה הוא רק ב30 בספטמבר. כלומר אם הוא לא מכניס אותך לניתוח באותו יום של הבדיקה את מפסידה את ההנחה...
אוף!
בימים הקרובים ניסיתי לקדם את התור בכה ובכה, אין. אפס. כלום. בלית ברירה הוחלט לחכות ל30 בספטמבר, ולראות אם הוא יכול להכניס אותי באותו יום לניתוח.
הזמן עובר.
שבועיים תמימים חלפו.
עד שביום שלישי בהיר אחד, לפני שבוע וקצת, אני מתקשרת למרפאה לשאול אם התפנה תור.
בינתיים לוחשת פרק תהילים קצר, למרות שאני לא מאמינה שיש סיכוי.
ואז.
פתאום.
לפתע.
בחבטה.
אדירה.
חחח סתם. הפקידה בטלפון אומרת שכן, התפנה תור.
מתי?
למחר.
וואו. לרגע אני נרתעת, בסוף אומרת לה בסדר. תקבעי לי למחר. רבע לתשע בבוקר, בדיקה. ובעז"ה, כך היא אומרת, אכנס לניתוח עד סוף החודש.
יום למחרת אני מגיעה לבדיקה.
מקצרת כדי לקצר, אבל פלללם באותו ערב הייתי בניתוח.
עכשיו קצת על סוג הניתוח:
בגלל המספרים המופרעים שלי, הוחלט שעליי לעשות ניתוח אינטרלאסיק, שזה לא הניתוח הרגיל. בניתוח הרגיל יש זמן החלמה של שבועיים בערך, אבל בניתוח שלי - זמן ההחלמה הוא שלוש שעות!
מחר, כך מצהיר לווינגר, את באה לפה בנהיגה.
ואוו. חיוך מאושר עולה על שפתיי ואור דבילי מבליח בעיניי. למה דבילי? כי העושר הוא רק עד הקופה:
(מאוחדת אמרנו, דא? ואינטרלאסיק, חרשו?)
יוצא לי 14,400.
וזה אחרי הנחה!
התעלפתי במקום, ואחרי שהתעוררתי עשו לי הנחה ל11 וחצי. לאחר התייעצות קצרה הוחלט שטדאם, טדאם, הולכים על זה.
(אל תסתכלו עליי ככה. יש לקחת בחשבון שבמצב שלי - כל זוג משקפיים עלה לי אלף שקל, והייתי צריכה לחדש כל שנה בערך. ככה שתוך אחת עשרה שנים אני מכסה את הפער, ועוד יוצאת עם רווח).
עד כאן להקדמות. ועכשיו, יאללה! מגיעים לחלק הכי מרתק!
הניתוח עצמו.
מקדימה ואומרת שהחלק הזה לא לבעלי לב חלש. אני מספרת אותו רק כי בשבוע האחרון דיברתי עם הרבה אנשים וכולם אמרו לי שזה כל כך עזר להם שסיפרתי בפרוטרוט, שיידעו למה להתכונן. אבל למי שזה לא רלוונטי אין צורך לקרוא (אלא אם כן סתם בא לכם תיאור ססגוני).
אז ככה.
באה בערב למרפאה (עם מלווה, חובה).
נכנסת לחדר ניתוחים לבד. אסור עם ליווי.
מטושטשת עדיין מהטיפות ששמו לי בבוקר בבדיקה, חלשה באופן כללי. נכנסת לניתוח, אחות אוחזת לי ביד, אני מסוחררת וחלשה ורוצה להתעלף.
(אגב, הערה חשובה עכשיו: מדגישה שבכלל יש לי רגישות לעיניים. לא אצל כולם החוויה קשה כל כך, הבנתי שאנשים אחרים בכלל לא מרגישים את הניתוח. רק אצלי משהו השתבש, התנצלויותיי).
וככה זה הלך.
עשרים מנתחים מסביב. (טוב, לא באמת עשרים, אבל ראיתי הכל כפול). אני מטושטשת ומכווצת.
העיניים עצמן מורדמות, אבל העצמות מסביב חיות ובועטות.
קר בחדר. עשרים המנתחים גוהרים עליי ומותחים לי את העיניים לרוחב 4 מטר. שמים לי צבתות ותופסנים כדי שהעין לא תברח. אני מכווצת וסגורה. לא מצליחה לפקוח עיניים. הרופאים מנסים בכה ובכה, נואשים מזה שאני כל הזמן מתכווצת. העיניים שלי קטנות, אני נאנקת מכאבים (זה לא באמת כואב, אבל תחשבו שלוחצים לכם מסביב העין חזק עם תופסנים. זה לוחץ, וכשמפחדים - זה גם כואב.)
אחרי שמצליחים לתפוס את העין מעבירים אותי לשלב הראשון של הניתוח.
השלב הראשון לוקח 7 שניות בכל עין.
אהה! שמעתם נכון. 7 שניות.
בכלל, הניתוח בעצמו הוא רק 15 שניות בסך הכל לעין. לא יודעת למה היה נראה לי שהוא שעה.
(ה15 שניות לא כוללות את הזמן שלקח עד שתופסים את העין עם המצבתות, אבל עדיין, הניתוח עצמו מאוד קצר.)
עוברת את השלב הראשון. הרופאים מריעים בצהלה, מורידים את הצבתות. איכשהו אני מגלה שפיצים, פינצטה קוראים לזה בעברית, ממש ליד - בררר - העין שלי. עכשיו עוברים לשלב השני. אני מכווצת ממתח. לא רואה כלום. יש לי לחץ בעין ואולי גם רטוב, לא יודעת. רוצה לישון. פתאום רואה אור אדום וירוק. מתוך הערפול אני קולטת שזה הלייזר. מסתכלת על הלייזר. שייגמר כבר. שייגמר.
ואז זה נגמר.
מקימים אותי מהמיטה. אני מגלה בהלם שאני עדיין חיה. ואפילו רואה!
יוצאת החוצה להתאוששות. מטושטשת לגמרי. מרגישה אחרי טראומה.
קחו בחשבון שבכל הזמן הזה - לא כאב לי בכלל! אפס כאבים. רק היה לחץ. פיזי ורגשי.
קוראים למלווה מבחוץ. מסבירים לנו על הטיפות. אני לא שומעת כלום, רק רוצה לישון ולישון. אחרי שאני מסיימת התאוששות של כמה דקות המנתח יוצא ובודק שהניתוח עבר בהצלחה. "אחלה ניתוח פרצמן!" הוא מריע בצהלה, וזה אחרי שבניתוח עצמו הם השתגעו מזה שברחתי להם כל פעם.
וזהו. והלכתי הביתה. והייתי מסוחררת ומטושטשת עד בחילה כל הלילה. הלכתי לישון מיד.
בבוקר אחר כך הייתי במשרד...
היום הלכתי לבדיקה נוספת של שבוע אחר כך.
טפו טפו, טדאם, טדאם,
הודו להשם כי טוב:
אפס ימין, אפס שמאל.
The end;
__________
אגב, לידיעה: בניתוח אינטרלאסיק זמן ההחלמה הרשמי הוא אומנם רק 3 שעות, אבל אף אחד לא מספר מראש על זה ששלושה ימים אחר כך אני צריכה להיות עם משקפי מגן מכוערים, ככה שזה לא כזה נחמד להגיע יום אחר כך לעבודה. וגם אסור להתאפר שבועיים. וגם יש מיליוני טיפות לטפטף טיפ טף.
עד כאן לבינתיים. נראה לי.
הנושאים החמים
הנושאים החמים
ושילמתי המון, כן.
