בדיוק ראיתי עוד עלון התרמה גנרי.
תיאור מפורט, בפרטי פרוטרוטרוט וברזולוציית שיא, על אומללותה של המשפחה, כמה שהם היו אומללים עוד לפני שקרתה הטרגדיה, ואז תיאור של הטרגדיה לשלביה, ועד כמה - אחרי שקרתה הטרגדיה - על אחת כמה וכמה שהם אומללים, עלובי החיים כמו שלא הכרתם.
כמובן הטקסט מלווה בקלוזאפים של הילדים, אחד אחד. אלו מעל גיל 5 יש תמונה מאמירת הקדיש בהלוויה. איזה איכות של תמונה! רואים כל דמעה, בדיוק היכן היא ממוקמת. וההוא בגיל שנתיים - יש תמונה שהוא שוכב בעגלה ליד מיטת האם, ומחכה, לדברי העלון - שהיא תקום תחייך אליו. היא לא קמה, ולא חייכה, ולכן הדפיסו עלון.
ובני המשפחה מסתובבים בבתי הכנסת עם העלון, ומבקשים תרומה. הרבנים כתבו לתת 100 ש"ח ל24 חודש או משהו. לא נראה לי שהרבה נתנו כזו הו"ק. אבל כן מוציאים איזה מטבע. ישראל נתבעים ונותנים.
אני לא כותב בציניות. העלונים האלו הם רע הכרחי. אין ברירה.
אבל רק חשבתי לעצמי. איך זה הגיוני שיש אנשים שעוד לא הצטרפו לתוכניות של עֲרֵבִים. איך זה שנשאר עוד מישהו אחד מתוך הציבור הנפלא שלנו, שעדיין לא מבין שצריך לעשות סטופ לתופעה העצובה הזו.
וגם אם לא סטופ, לא מבינים שכל משפחה שהצלנו זה עולם ומלואו? שכל משפחה אומללה כזו, שנכנס לחשבון הבנק שלה מליון שנים ש"ח בלי שום קמפיין, פשוט הצלנו אותה מטרגדיה כפולה?
שהיתומים שיושבים ב"שבעה" - לא עלינו - לפחות לא צריכים לדמיין איך החברים שלהם עכשיו קוראים את סיפורם הטראגי. שמהיום כשהם ילבשו כובע חדש השכן לא יחשוב - אה, טוב שנתתי להם הוראת קבע.
ושהאבא או האמא האומללים לא צריכים להחליט מה יותר חשוב - לחם לאכול או הכבוד הבסיסי של בני הנעורים שלו.
וגם אלו שה"ערבים" לא הספיק להם, אבל לפחות יש להם איזשהו בסיס. הם יכולים לצאת לקמפיין לא מתוך לחץ של "איך יהיה לנו לחם מחר בבוקר", אלא בשיקול הדעת וברוגע.
אני שואל על עצמי. גם לי עד לפני תקופה לא היה "ערבים". איך? איך זה הגיוני? אין לי תשובה.
אז לפחות אני שוטח את התמיהה הזו כאן. אולי זה יעזור למישהו להיזכר.
תיאור מפורט, בפרטי פרוטרוטרוט וברזולוציית שיא, על אומללותה של המשפחה, כמה שהם היו אומללים עוד לפני שקרתה הטרגדיה, ואז תיאור של הטרגדיה לשלביה, ועד כמה - אחרי שקרתה הטרגדיה - על אחת כמה וכמה שהם אומללים, עלובי החיים כמו שלא הכרתם.
כמובן הטקסט מלווה בקלוזאפים של הילדים, אחד אחד. אלו מעל גיל 5 יש תמונה מאמירת הקדיש בהלוויה. איזה איכות של תמונה! רואים כל דמעה, בדיוק היכן היא ממוקמת. וההוא בגיל שנתיים - יש תמונה שהוא שוכב בעגלה ליד מיטת האם, ומחכה, לדברי העלון - שהיא תקום תחייך אליו. היא לא קמה, ולא חייכה, ולכן הדפיסו עלון.
ובני המשפחה מסתובבים בבתי הכנסת עם העלון, ומבקשים תרומה. הרבנים כתבו לתת 100 ש"ח ל24 חודש או משהו. לא נראה לי שהרבה נתנו כזו הו"ק. אבל כן מוציאים איזה מטבע. ישראל נתבעים ונותנים.
אני לא כותב בציניות. העלונים האלו הם רע הכרחי. אין ברירה.
אבל רק חשבתי לעצמי. איך זה הגיוני שיש אנשים שעוד לא הצטרפו לתוכניות של עֲרֵבִים. איך זה שנשאר עוד מישהו אחד מתוך הציבור הנפלא שלנו, שעדיין לא מבין שצריך לעשות סטופ לתופעה העצובה הזו.
וגם אם לא סטופ, לא מבינים שכל משפחה שהצלנו זה עולם ומלואו? שכל משפחה אומללה כזו, שנכנס לחשבון הבנק שלה מליון שנים ש"ח בלי שום קמפיין, פשוט הצלנו אותה מטרגדיה כפולה?
שהיתומים שיושבים ב"שבעה" - לא עלינו - לפחות לא צריכים לדמיין איך החברים שלהם עכשיו קוראים את סיפורם הטראגי. שמהיום כשהם ילבשו כובע חדש השכן לא יחשוב - אה, טוב שנתתי להם הוראת קבע.
ושהאבא או האמא האומללים לא צריכים להחליט מה יותר חשוב - לחם לאכול או הכבוד הבסיסי של בני הנעורים שלו.
וגם אלו שה"ערבים" לא הספיק להם, אבל לפחות יש להם איזשהו בסיס. הם יכולים לצאת לקמפיין לא מתוך לחץ של "איך יהיה לנו לחם מחר בבוקר", אלא בשיקול הדעת וברוגע.
אני שואל על עצמי. גם לי עד לפני תקופה לא היה "ערבים". איך? איך זה הגיוני? אין לי תשובה.
אז לפחות אני שוטח את התמיהה הזו כאן. אולי זה יעזור למישהו להיזכר.