העתקתי מהידברות-
הרב ישראל מאיר שושן סיפר כיצד הוקמה ישיבת פוניבז' בבני ברק. ישיבת פוניבז' המעטירה, המונה כיום למעלה מ-1700 בחורים ועוד מאות אברכים, נוסדה לאחר השואה האיומה בדמעותיו הרב הרב יוסף שלמה כהנמן זצ"ל.
הרב שושן מספר את השבר הנורא שפקד את הרב יוסף שלמה כהנמן לאחר מלחמת העולם השניה: "אחרי השואה האיומה, נשאר רבי יוסף שלמה כהנמן, הרב מפוניבז', בודד וגלמוד, אלמן ואב שכול. בן יחיד נשאר לו בניסים, רבי אברהם כהנמן. לפני השואה, בעיר פוניבז', היתה לרבי יוסף שלמה כהנמן ישיבה ובה 300 תלמידים, בית יעקב המכיל מאות בנות. הכל נשרף, הכל עלה בעשן, וכך הוא הגיע בגפו לארץ, למעלה מגיל 60, שבור ורצוץ".
"כשהגיע לארץ הקים הרב כהנמן את ישיבת פוניבז', האימפריה הגדולה של עולם התורה. בחודש חשון תש"ד, לפני 73 שנה, אסף שבעה בחורים, ביניהם רבי גרשון אדלשטיין ואחיו רבי יעקב אדלשטיין, רבי חיים פרידלנדר, ועוד כמה בחורים. הישיבה נפתחה בבית הכנסת 'הליגמן', ברחוב
רבי עקיבא בבני ברק", ממשיך הרב שושן ומשחזר את ההיסטוריה של הישיבה.
"רבי יוסף שלמה הביא אתו עילוי, את רבי שמואל רוזובסקי, המגיד שיעור, המרביץ תורה הגדול ביותר, שהכניס לתלמידים אהבת תורה עצומה. הבחורים למדו במרץ. שבועיים אחרי פתיחת הישיבה, לאחר תפילת מנחה, הגיע הרב מפוניבז' לבית הכנסת 'הליגמן'. הטבח הכין שני סירים, סיר מרק וסיר תפוחי אדמה. אמר הרב לבחורים: "תסיימו לאכול ארוחת צהריים ותבואו לגבעה. מעבר לשביל של רבי עקיבא, יש שביל עפר, ושם נעשה את הנחת אבן הפינה".
"הרב מפוניבז' התייפח בבכיות גדולות ולא הצליח לומר אפילו פסוק אחד"
טקס הנחת אבן הפינה לישיבה החדשה, היתה בצילה של החורבן הנורא שפקד את העיירה פוניבז' שנים ספורות קודם לכן. "הבחורים הגיעו. מרן
החזון איש כבר עמד והמתין שם, ואיתו עוד כמה יהודים. סה"כ היו מנין וחצי יהודים, יחד עם הרב מפוניבז', שהיה שרוי בצום ובתענית באותו יום. אחד הבחורים חילק סידורים לכל המשתתפים והתחילו להגיד תהילים. אך הרב מפוניבז', שהתייפח בבכיות כ"כ גדולות, לא הצליח לומר אפילו פסוק אחד. הקהל הקטן ממשיך לומר
תהילים והרב מפוניבז' בוכה ובוכה. ניגש אליו החזון איש ולחש לו (בתרגום מאידיש): "תבכה, תבכה, תורה לא בונים עם כסף, רק עם דמעות. רק עם דמעות…"
כיון ששמע זאת, הגביר הרב מפוניבז' את בכיו, ובכה בכיות כאלה שלא ניתן לתאר, וכפי שמתאר זאת הרב יעקב אדלשטיין: "זה היה מעמד נורא".
כשסיימו להגיד את התהילים ניגשו לעשות את הנחת אבן הפינה. החזון איש התכבד לשים את המלט ביסודות, אך גם הוא לא יכל להתאפק ופרץ בבכי, וכך כשדמעותיו מתערבבות במלט יצקו את היסודות. הם נוצקו עם דמעותיהם של החזון איש והרב מפוניבז'.
"הנחת אבן הפינה האמיתית", אמר ראש הישיבה, "היתה כאשר הייתי בן שבע"
הרב שושן ממשיך ומספר: "חזרו הבחורים ללימודם בבית המדרש. בשעה אחת עשרה בלילה, סוף סדר שלישי, מגיע הרב מפוניבז', נרגש כולו ואומר להם: "טייערע בחורים, הכנתי סעודה לכבוד האירוע, לכבוד הטקס". בסעודה הקטנה, אומר רבי יוסף שלמה לבחורים: "בחורים יקרים, אתם חושבים שהיום היתה הנחת אבן הפינה? הנחת אבן הפינה לישיבה היתה לפני חמישים ושבע שנים. כשהייתי ילד קטן, בן שבע, על הגב של אמא שלי – אז היתה הנחת אבן הפינה".
"הפליאה היתה רבה: 'הרב היה פה? לפני חמישים ושבע שנים? אמא של הרב לקחה אותו על הגב? בבני ברק?'", ממשיך הרב שושן ומתאר את פליאתם העצומה של התלמידים.
הרב מפוניבז' השיב בסיפור נורא הוד: "הייתי ילד קטן בן שבע, גרנו בעיירה קול בליטא, לא רחוק מוילנא. היינו בבית ארבעה אחים. כל ערב אכלנו ארוחת ערב, וכל ילד היה מספר את חוויותיו מן החיידר, מהמלמד שלימד אותו. לילה אחד, היה לילה מושלג במיוחד. השלג היה בגובה של מטר וחצי, ואמא אמרה: "מחר לא הולכים ל'חיידר' בלי מעיל ומגפיים!" בבית היה רק זוג מגפיים אחד ומעיל אחד.
"אמר שמריהו בן השתיים עשרה: 'אמא, אני מקבל את המגפיים! מחר הרב'ה קורא את התוספות בפנים, עד היום הרב'ה אמר את זה בעל פה, ומחר הוא קורא את זה מתוך הכתוב – אני חייב להיות!!' זאבי בן האחת עשרה טען: 'מה איתי? הרב שלי מתחיל ללמד מחר קטע
גמרא חדש, אני לא מוותר'. ואני", מספר הרב כהנמן, "הילד בן השבע שלומד משניות צועק: 'ומה איתי? גם אני רוצה את המגפיים!' הויכוח היה עז ונוקב, וההורים לא יכלו להכריע בדיני נפשות… החליטו לערוך גורל".
"ברכנו
ברכת המזון בכוונה עצומה. ואמרנו
קריאת שמע על המיטה, מתוך
תפילה שנזכה בגורל. באותו יום הלכנו לישון מבלי לדעת מי יהיה המאושר שיקבל מחר את המגפיים ויזכה ללכת ללמוד אצל המלמד", ממשיך הרב שושן לצטט את דבריו של הרב מפוניבז'.
"אמא הלכה שעות בשלג כדי שילדיה ילמדו תורה"
"5:30 לפנות בוקר. אמא, מרת כהנמן, שהיתה ספוגה באהבת תורה, עשתה חשבון שבחמש לפנות בוקר שמש בית המדרש כבר הדליק את התנור, ובית המדרש מחומם, וכבר אפשר להביא לשם ילדים. היא נגשה למיטה של שמריהו, בנה הגדול בן השתיים עשרה. 'שמר'לה! אתה רוצה לחיידר?'
'וודאי', קפץ הילד ממיטתו מאושר. הוא התלבש ולבש את הסוודר: 'אמא, איפה המעיל?'
עונה לו אמא: ''את המעיל והמגפיים אני אלבש, ואותך, שמר'לה, אעטוף בשמיכה, אקח אותך על הגב, ואביא אותך לבית המדרש עם שני סנדוויצ'ים, לארוחת בוקר ולארוחת צהריים, בשש בערב אאסוף אותך חזרה מהחיידר", מספר הרב מפוניבז'.
"המרחק הרגיל היה שבע דקות של הליכה מהבית לבית המדרש, ואמא הלכה את הדרך הזו עשרים וחמש דקות בשלג. בחוץ לא היתה נפש חיה. בקור, שלא תחליק, הלכה לאט לאט, כששמריהו על גבה, 'שמר'לה, תלמד בהתמדה, מסרתי את נפשי להביא אותך היום, אני רוצה שתלמד היטב!', השאירה לו את שני הסנדוויצ'ים. נשקה על מצחו וחזרה עם השמיכה הביתה.
"השעה שש וחצי. אמא העירה את זאבי. 'זאבי המתוק, רוצה ללכת לחיידר?', 'וודאי אמא! יצאתי בהגרלה?', 'לא', עונה לו אמא, 'אני יצאתי בהגרלה. אמא מקבלת את המגפיים'. עכשיו עשתה הובלה מספר שתיים. הביאה את זאבי לחיידר. שבע בבוקר. אמא מעירה אותי: 'יוסלה, אתה רוצה ללכת לחיידר?', 'וודאי', קפצתי. לבשתי את הבגדים, אמא עטפה אותי בשמיכה חמה, לקחה אותי על הגב. ברחוב לא היתה נפש חיה. ואמא, עם המשא הכבד על הגב, רוקדת ושרה, מודה לבורא עולם: 'אשרי שזכיתי, ששלושת ילדיי לומדים בחיידר בהתמדה'", ממשיך הרב שושן לספר את סיפורו של הרב מפוניבז'.
"אני מוסר את נפשי ומקים את הישיבה מהתחלה – בזכות אמא"
הייתי ילד, התרגשתי, קפצתי על הגב של אמא, וצעקתי לה לתוך האוזן העטופה בצעיף: "מאמע, את סוחבת אותנו היום, שנלמד תורה, כשאהיה גדול, אני אסחב הרבה בחורים לבית המדרש, שיבואו ללמוד תורה…"
"ואם היום", מסיים הרב מפוניבז' את דבריו, "אני מוסר את נפשי והולך להקים הכל מההתחלה, זה לא בזכות ראש הישיבה שלי, גם לא בזכות המשגיח שלי, אלא בזכות אמא, שהחדירה בנו את אהבת התורה".
הרב שושן שהביא את המעשה המרגש, סיכם את דבריו בפנותו לקהל השומעים: "לאף אחד אין מושג איזה ילדים גדלים בביתו, איזה 'פונביז'ער-רב' עתידי יש לו בבית. הקב"ה רוצה שנחדיר בהם יראת שמים, לומר ברכות בכוונה, שהילדים יענו אמן, ברכת המזון, לימוד תורה…"
"בפרשת וירא, משבח הקדוש ברוך את
אברהם אבינו באמרו: 'כי ידעתי למען אשר יצווה את בניו אחריו לעשות
דרך השם לעשות צדקה ומשפט', מצטט הרב שושן את הפסוק, ומסכם: "זה מה שהקב"ה רוצה מאיתנו, שנשקיע ביראת שמים, בחינוך טהור לילדים, ואם אנחנו נעשה את ההשקעה שלנו, אז הבא ליטהר מסייעין בידו, ונזכה בעז"ה שכל ילדינו וצאצאינו יהיו שתולים בחצרות בית ה'. ונזכה כולנו לאהבת ה', ולגאולה השלמה במהרה בימינו אמן".
הנושאים החמים
