שיר אמא, למה את תמיד שותקת?

[הודיה לוי.]

השיר מדבר על אלימות במשפחה. אל דאגה, לא במשפחה שלי ב"ה. אך לצערי כן אצל חלק מאיתנו

אמא למה את תמיד שותקת,
למה את תמיד בוכה.
מסתגרת בחדר,
כדי שאיש לא יידע.

אמא למה את תמיד שותקת,
למה את תמיד בוכה.
בולעת כאב,
מחביאה מתחת למגירה.

אמא למה את תמיד שותקת,
למה את תמיד בוכה.
אני יודעת, קשה לנתק את השרשרת,
לפרק את החבילה.

אמא למה את תמיד שותקת,
למה את תמיד בוכה.
להיפרד זו לא חולשה.
הנפש שלך צריכה תרופה.


אמא למה את תמיד שותקת
למה את תמיד בוכה.
קשה לי לראות אותך ככה,
שבורה.

 

[דיונון]

יש בעיה בסיסית במבנה השיר.
הוא מורכב מחמשה בתים בני ארבע שורות,
ששתים מתוכן הן פזמון.

א.
חצי מהשיר הוא פזמון! איך שלא נסתכל על זה זה יותר מדי.
גם כשמביאים פזמון מרובה הוא צריך לבא לפחות עם טוויסט קטן שנותן לו טעם חדש.
ב.
הפזמון חוזר 5 פעמים.
זה הרבה, וזה צריך להיות מוצדק.
צריך להיות גורם משתנה בשיר כדי לדחוף שם פזמון. חלוקת הבתים לבדה לא מצדיקה את ריבוי הפזמון.
גם אם זה יותר סימטרי זה לא יותר אסתטי, אלא להיפך, זה מגשם ומסרבל אותו.
במקרה הנוכחי הייתי מחלק את השיר לשלשה חלקים על פי נקודות המפנה הבאות -
שני הבתים הראשונים עוסקים באותה זוית של הגדרת הכאב.
אחריהם הבתים השלישי והרביעי עוסקים בחלופה העצובה.
והבית החמישי מסכם את תחושתה של הבת.
בין שלב לשלב הייתי משבץ את הפזמון לפני או אחרי.
ג.
יש כן צד נכון לחזרה המרובה על הפזמון העצוב (בלי להגזים. כנ"ל), כי זה יוצר תחושה של מין בכי בלתי נשלט, כמו יפחות של כאב.
אם בוחרים במסלול הזה, צריך ללכת איתו עד הסוף ולא לתחום אותו בבתים מסודרים ורבועים - זה שיר שמתנגן עם מוזיקת רוק נטולת סדר, לא קונצרט מעונב.

 

[מ. ברא"י]

וואו.
חזק ונוגע..

 

[שועל ספרות.]

פחד. אימה. זוועה. חרדה.
מה זאת קרה לה לקהילה?
מקהילה שמחה. שובבה.
נהפכה למקבץ שירי בכיה.

אבל לא. אני מבין את הדבר הלז.
האפור החורפי את השמחה גנז.
אבל הבה ננצח אותו. זו חובתנו.
אחרת לפורים נגיע, ואפנו באדמתנו.

 

[תמר בן דוד]

פחד. אימה. זוועה. חרדה.
מה זאת קרה לה לקהילה?
מקהילה שמחה. שובבה.
נהפכה למקבץ שירי בכיה.

אבל לא. אני מבין את הדבר הלז.
האפור החורפי את השמחה גנז.
אבל הבה ננצח אותו. זו חובתנו.
אחרת לפורים נגיע, ואפנו באדמתנו.

אני אישית מאוד נהנית מהשירה הנוגה... כל אחד ומה שמשמח אותו

 

[הודיה לוי.]

יש בעיה בסיסית במבנה השיר.
הוא מורכב מחמשה בתים בני ארבע שורות,
ששתים מתוכן הן פזמון.

א.
חצי מהשיר הוא פזמון! איך שלא נסתכל על זה זה יותר מדי.
גם כשמביאים פזמון מרובה הוא צריך לבא לפחות עם טוויסט קטן שנותן לו טעם חדש.
ב.
הפזמון חוזר 5 פעמים.
זה הרבה, וזה צריך להיות מוצדק.
צריך להיות גורם משתנה בשיר כדי לדחוף שם פזמון. חלוקת הבתים לבדה לא מצדיקה את ריבוי הפזמון.
גם אם זה יותר סימטרי זה לא יותר אסתטי, אלא להיפך, זה מגשם ומסרבל אותו.
במקרה הנוכחי הייתי מחלק את השיר לשלשה חלקים על פי נקודות המפנה הבאות -
שני הבתים הראשונים עוסקים באותה זוית של הגדרת הכאב.
אחריהם הבתים השלישי והרביעי עוסקים בחלופה העצובה.
והבית החמישי מסכם את תחושתה של הבת.
בין שלב לשלב הייתי משבץ את הפזמון לפני או אחרי.
ג.
יש כן צד נכון לחזרה המרובה על הפזמון העצוב (בלי להגזים. כנ"ל), כי זה יוצר תחושה של מין בכי בלתי נשלט, כמו יפחות של כאב.
אם בוחרים במסלול הזה, צריך ללכת איתו עד הסוף ולא לתחום אותו בבתים מסודרים ורבועים - זה שיר שמתנגן עם מוזיקת רוק נטולת סדר, לא קונצרט מעונב.

וואו. לכזו ביקורת מקצועית ומפורטת לא ציפיתי.
למען האמת אני פחות מתעסקת עם הז'אנר הזה, יותר עם סיפורת וכדו'. תודה רבה החכמתני.

לגבי השורות הללו:

אמא למה את תמיד שותקת,
למה את תמיד בוכה.

לדעתי אם הייתי משמיטה בחלק מהבתים ייתכן וזה היה הופך את השיר ליותר נכון, אך לפחות נוגע.

וואו.
חזק ונוגע..

תודה!

פחד. אימה. זוועה. חרדה.
מה זאת קרה לה לקהילה?
מקהילה שמחה. שובבה.
נהפכה למקבץ שירי בכיה.

אבל לא. אני מבין את הדבר הלז.
האפור החורפי את השמחה גנז.
אבל הבה ננצח אותו. זו חובתנו.
אחרת לפורים נגיע, ואפנו באדמתנו.

חלילה וחס, לא זו הייתה המטרה.
כי אם לעלות את הנושא למודעות,
הכותבת חפצה.
וכפיצוי אעלה מחר,
עם זריחת החמה
פרק נוסף
עם ריקי וחמותה.

 

[לבי]

פחד. אימה. זוועה. חרדה.
מה זאת קרה לה לקהילה?
מקהילה שמחה. שובבה.
נהפכה למקבץ שירי בכיה.

אבל לא. אני מבין את הדבר הלז.
האפור החורפי את השמחה גנז.
אבל הבה ננצח אותו. זו חובתנו.
אחרת לפורים נגיע, ואפנו באדמתנו.

אני אישית מאוד נהנית מהשירה הנוגה... כל אחד ומה שמשמח אותו

בס'ד
שאלה קשה העלית
ומה לעשות
נהנים אישית מלבכות
מר רודיום נכבד
זה דווקא מה שנעים לקהל
אוי ווי וכואב מרגש נורא
חיבוטי נפש ותוגה ומר
ואיך חשבת בעליזות מאוסה
לקשקש על שמחה תקוה
ועוד מיני דברים בנאליים נורא
מי המציא אותם בכלל
רק שחור מקסימום אפרפר
חרזת נוגה אתה in כמובן
העלית חיוך - אתה שטחי מיושן
את מי אתה מרשים?-
זה לא המגרש, חדל!

 

[שועל ספרות.]

בס'ד
שאלה קשה העלית
ומה לעשות
נהנים אישית מלבכות
מר רודיום נכבד
זה דווקא מה שנעים לקהל
אוי ווי וכואב מרגש נורא
חיבוטי נפש ותוגה ומר
ואיך חשבת בעליזות מאוסה
לקשקש על שמחה תקוה
ועוד מיני דברים בנאליים נורא
מי המציא אותם בכלל
רק שחור מקסימום אפרפר
חרזת נוגה אתה in כמובן
העלית חיוך - אתה שטחי מיושן
את מי אתה מרשים?-
זה לא המגרש, חדל!

להיכנע לדעת הקהל?


הַזִּירָה הָיְתָה קָשָׁה לְהַחֲרִיד. הַצְּרָחוֹת חֵרְשׁוּ.


מִי הֵם הַנִּפְגָּעִים לֹא הָיָה נִתָּן לְזַהוֹת, כִּי הֵם רֻטְּשׁוּ.


עָמַדְתִּי שָׁם הִבַּטְתִּי בְּאֵבָרִים הַפְּזוּרִים. מַבְחִיל.


עָמַדְתִּי שָׁם וְהִבְטַחְתִּי לְעַצְמִי, יוֹתֵר לֹא קוֹנֶה לָהֶם פְּלֶיְמוֹבִּיל.

 

[לבי]

בס'ד

להיכנע לדעת הקהל?

הַזִּירָה הָיְתָה קָשָׁה לְהַחֲרִיד. הַצְּרָחוֹת חֵרְשׁוּ.


מִי הֵם הַנִּפְגָּעִים לֹא הָיָה נִתָּן לְזַהוֹת, כִּי הֵם רֻטְּשׁוּ.


עָמַדְתִּי שָׁם הִבַּטְתִּי בְּאֵבָרִים הַפְּזוּרִים. מַבְחִיל.


עָמַדְתִּי שָׁם וְהִבְטַחְתִּי לְעַצְמִי לֹא קוֹנֶה לָהֶם פְּלֶיְמוֹבִּיל

אפשר פרשנות...
ולא לא להכנע- די!
דידן נוצח vvv

 

[לבי]

בס'ד
וטוב שהעלית

פחד. אימה. זוועה. חרדה.
מה זאת קרה לה לקהילה?
מקהילה שמחה. שובבה.
נהפכה למקבץ שירי בכיה.

אבל לא. אני מבין את הדבר הלז.
האפור החורפי את השמחה גנז.
אבל הבה ננצח אותו. זו חובתנו.
אחרת לפורים נגיע, ואפנו באדמתנו.

 

[7שבע7]

אני מסכימה חלקית עם תגובתו של @דיונון.
בעיקר חסרה לי הפואנטה וחסר לי הטוויסט בסוף. משהו כמו: "אמא, למה את שותקת/ את הצעקות שאני צועקת במקומך".
בכל אופן, נושא חשוב מאוד לכתוב עליו ולהעלות למודעות...

 

[הודיה לוי.]

נהנים אישית מלבכות

נהנים אישית מלבכות

להיכנע לדעת הקהל?

מרגיש לי שלא כולם הבינו את מטרת השיר.

כבר כמה שנים שאני נמצאת בתחום הכתיבה, ובכל פעם שהעליתי נושא רגיש ולא מדובר, קיבלתי ים של תגובות מהקהל.
לדעתי זה מה שהציבור מבקש - טיפת מים על לשון יבשה.
ולא, אף אחד לא נהנה להכאיב. לא זו המטרה.

גם לי כיף יותר לכתוב הומור. אך לצערי, בחיים לא הכול מצחיק.
מבחינתי להעלות נושאים מעין אלו זו ממש שליחות.

 

[לבי]

מרגיש לי שלא כולם הבינו את מטרת השיר.

כבר כמה שנים שאני נמצאת בתחום הכתיבה, ובכל פעם שהעליתי נושא רגיש ולא מדובר, קיבלתי ים של תגובות מהקהל.
לדעתי זה מה שהציבור מבקש - טיפת מים על לשון יבשה.
ולא, אף אחד לא נהנה להכאיב. לא זו המטרה.

גם לי כיף יותר לכתוב הומור. אך לצערי, בחיים לא הכול מצחיק.
מבחינתי להעלות נושאים מעין אלו זו ממש שליחות.

בס'ד
לשמחתי בחיים לא "הכל" עצוב,-איזה משפט לא עכשווי...
והעיקר אי אפשר להתעלם מצו האופנה המכתיב, שזה הדבר המרגיז וגם בזה יש שליחות מסוימת- בהחלט לא להסחף...
לתרבות המה אני מי אני ואיזה עולם מתסכל בראת ח"ו
חלילה להתעלם מהכאב והכאוב -אבל היכן האיזון...רק מה שהולך ברחוב - האמנם?

 

[הודיה לוי.]

ואיזה עולם מתסכל בראת ח"ו

אלוקים ברא עולם מושלם.

ברא נשמות טהורות, נקיות מחטא. נתן להם בחירה. ובחרת בטוב ובחרת בחיים... יש מי שהעדיף לבחור ברע.
כך נולדה מציאות של רוע. לא רואה טעם להתעלם ממנה, להדחיק אותה לפינה. היא קיימת. חיה, נושמת ובועטת.

 

[תמר בן דוד]

בס'ד
לשמחתי בחיים לא "הכל" עצוב,-איזה משפט לא עכשווי...
והעיקר אי אפשר להתעלם מצו האופנה המכתיב, שזה הדבר המרגיז וגם בזה יש שליחות מסוימת- בהחלט לא להסחף...
לתרבות המה אני מי אני ואיזה עולם מתסכל בראת ח"ו
חלילה להתעלם מהכאב והכאוב -אבל היכן האיזון...רק מה שהולך ברחוב - האמנם?

'צו האופנה' לא קשור לעניין לדעתי...
בהרבה מקרים גם לא שליחות
שירה היא דבר שיוצא מהלב, שנותן פורקן
הכאב נוסך בנו השראה,
מההשראה נוצרות מילים
והיצירה הזו מביאה מזור לנפש, כזה שאין שני לו
עולם מתסכל הוא לא תרבות,
הוא פשוט מציאות קיימת

 

[לבי]

בס'ד
אם בהינדוס תודעה עסקינן יש עדיין תקווה.
ולמה רק כאב נוסך השראה ומרגע של אור לא נוצרות מילים?
מלבד שמודעת לרינונים על מצוה גדולה להיות וכ'ו כאילו שייך לקבוצה מסוימת בלבד.
לא מצליחה להתעלם מפסוק מפורש לא קשור לשום כת..."יען אשר לא עבדת את ה'... בשמחה ובטוב לבב "
ובהקשר לענינינו...יען אשר כתבת בעצבון תמשיך עליך עצבות...
ולחיוב - תכתוב טוב י-הי-ה טוב... וכדאי להתחיל בהנדוס התודעה - מילים טובות יוצאות מן הלב...ויוצרות השראה וגם אה ... אה... "ישועהההההה" - מתגמגמת, נפלה עלי אימתא דציבורא מכתיבת ה"קלישאה" הזו חחח
ולאימה זו מה עושה? אם לא צו המשורר בן זמנינו שמכתיב מחשבה וסגנון...והעדר נוהה...

 

[שלחן עורך]

@רודיום הגזמת הפעם!!!!

 

[משולש ברמודה]

הַזִּירָה הָיְתָה קָשָׁה לְהַחֲרִיד. הַצְּרָחוֹת חֵרְשׁוּ.


מִי הֵם הַנִּפְגָּעִים לֹא הָיָה נִתָּן לְזַהוֹת, כִּי הֵם רֻטְּשׁוּ.


עָמַדְתִּי שָׁם הִבַּטְתִּי בְּאֵבָרִים הַפְּזוּרִים. מַבְחִיל.


עָמַדְתִּי שָׁם וְהִבְטַחְתִּי לְעַצְמִי לֹא קוֹנֶה לָהֶם פְּלֶיְמוֹבִּיל

אחח טוב מידי. צחקתי פה בקול.
אפשר שיר כזה אחרי כל שיר עצוב? ככה נהנה מכל העולמות.

 

[שועל ספרות.]

@רודיום הגזמת הפעם!!!!

לטוב או לרע? (או למכוער)

 

[הודיה לוי.]

קבלו פיצוי קטנטן:

אמא למה את תמיד צוחקת,
למה את תמיד שמחה.
מסתגרת בחדר,
כדי שאיש לא ידע

אמא למה את תמיד צוחקת,
למה את תמיד שמחה.
בולעת סודות
מחביאה מתחת למגירה

אמא למה את תמיד צוחקת,
למה את תמיד שמחה
אני יודעת, קשה לנתק את השרשרת,
לפרק את החבילה.

אמא למה את תמיד צוחקת,
למה את תמיד שמחה
גם אני רוצה שוקולד,
תני לי רק קוביה.