הדסה הקסימה אותי מהרגע הראשון שהיא הגיעה. בחורה נאה, חייכנית ומוכשרת.
מפגש ההיכרות זרם בצורה כ"כ טובה, הרגשתי שנוצר ביננו קליק במידי. גם הדסה הרגישה כך, וסיכמה את מפגש ההיכרות בכך שהיא כבר מצפה לבאות.
האמת, שגם אני חיכיתי לבאות, חיכיתי להבין יותר מה מסתתר מאחורי העניים הצחקניות והחזות הבטוחה של הדסה.
את אמא של הדסה הכרתי כבר מילדותי ושנפגשנו לפני מספר שבועות בחתונה של קרובה-רחוקה שלי שמחנו לדבר ולהתעדכן אחת בחייה של השנייה.
אמא של הדסה סיפרה לי שהדסה היא בכורתם, מציעים לה שידוכים נפלאים אבל ביתה יקירתה מסרבת לכל שידוך, ואחותה הקטנה בשנה מתחילה להיכנס ללחץ.
היא, אמה, כועסת על הדסה, ולא מבינה מה קורה לילדת הפלא שלה.
סיפרתי לה שאני במקצועי מאמנת אישית, ואשמח לנסות לעזור לה, וככה היא הגיעה אלי.
בפגישה הבאה שהדסה הגיעה אלי היא הייתה רפויה יותר, צחקה וסיפרה לי חוויות מהשבוע החולף. ביקשתי מהדסה להציב יעד שעליו היא רוצה שנעבוד במהלך הפגישות שלנו.
"אני רוצה להתחתן" היא אמרה לי כמובן מאליו, וצל עבר לה בעיניים.
"ספרי לי קצת על הניסיונות שלך להגשים את היעד הזה, מה היה, מה הרגשת. הכל" ביקשתי.
היא התחילה לספר לי שהיא נפגשה עם בחור ממשפחה מיוחדת מאד, הבחור עצמו למדן גדול ועם מידות מיוחדות, לקראת הפגישה השלישית שכבר נראה היה שהם סוגרים היא לקחה צעד אחורה והודיעה שהיא לא מעוניינת.
שאלתי אותה למה ולאחר כמה משפטים היא אמרה, שבאמת בבחור לא היה בעיה, היא פשוט לא הייתה מסוגלת לעשות את הצעד הזה.
סיפור הפגישה חזר על עצמו בכמה וריאציות, היא נפגשה, הבחור רצה, היא משכה ידה מהעניין, והמשפחה כעסה.
החלטתי ללכת מכיוון אחר. "מה יוצא לך טוב מזה שאת נשארת רווקה?" נראה שהיא המומה מהשאלה. "לא יוצא לי טוב, כולם כועסים, מאוכזבים, פגעתי כבר בכמה בחורים, אני פשוט לא מסוגלת לעשות להם את זה שוב. לכן הודעתי לאימי שעד להודעה החדשה אינני מעוניינת להיפגש"
"כי מה יקרה אם תעזי לעשות את הצעד קדימה?" שאלתי אותה, והישרתי אליה את מבטי "למה טוב לך להישאר במשבצת הרווקה?"
"ככה אני לא נפגעת" היא אמרה לי לאחר זמן מחשבה ארוך והשפילה מבט.
"את יכולה לנסות להסביר לי?"
"אני לא מסוגלת לשמוע את הלא, להרגיש שמישהו לא רוצה בי. אני מעדיפה לומר אני את הלא ובלבד שלא להגיע למצב שאשמע אותו ממישהו אחר"
"אבל הפגישות היו טובות, למה שהבחור לא ירצה בך פתאום?" שאלתי.
"כי תמיד בשנייה האחרונה הוא יכול להתחרט ולא לרצות בי"
"ואז, מה יקרה?"
"אני אהיה מושפלת, פגועה, דחויה, לא רצויה" היא אומרת לי ומתיזה עלי מילים וקצף ומנגינה.
"את יכולה להיזכר במקרה שבו הרגשת דחויה?" אני שואלת אותה.
היא שותקת. ולאחר רגע אומרת לי "כן"
אני מחכה בשקט. נותנת לה מרחב פתוח.
"שהייתי קטנה אמא שלי עברה הריון מאד קשה, היא הייתה מאושפזת רוב הזמן והבית שלנו עבר טלטלה מאד חזקה, היינו אז אני וללי, אחותי הקטנה. אני הייתי סוערת, והמרחק מאמא השפיע עלי לרעה, ללי לעומת זאת הייתה הבובה של המשפחה. ילדה שקטה, יפה, פלא וחלום. יום אחד שכלו כוחותיו של אבי הוא קרא לדודה שלי לבית. שמעתי את אבי מדבר איתה, הוא שאל אותה אם תוכל לקחת את בנותיו אליה לבית, הדודה שתקה זמן ארוך, ולאחר מכן הודיעה בקול שקט שאת ללי היא תשמח לקחת לביתה אבל את הדסי היא לא מעוניינת בשום אופן. אני זוכרת את עצמי למחרת, ללי הקטנה, קופצת בידיה של הדודה, עם תיק קטן, הדודה מבטיחה לה טיולים ומתנות, ואני בחדר. בטוחה שאשאר לבדי, מושפלת דחויה, לא רצויה" הדסה עוצרת רגע, מוחה דמעות. אני שותקת נותנת לה את כל המרחב שבעולם.
"המצב הזה חזר על עצמו עוד במשך הזמן?" אני שואלת אותה בשקט. היא מהנהנת בראשה ומספרת לי. אני חווה יחד איתה את ההשפלה. הדחיה.
השעון מורה ששלושת רבעי השעה המוקצבים להיום עברו.
אני נותנת להדסה משימה "הדסה, נסי לחשוב בשבוע הקרוב מה החוויה הזאת הותירה בך, אילו אמונות ומחשבות לגבי עצמך נשארו שם בפנים"
"גם אם הם מוטעות ודפוקות ולא נכונות?" היא שואלת.
"בעיקר אותן אנחנו רוצות" אני מחייכת. "בשבילן הגעת אלי"
"אז יצא מהן משהו טוב בסוף, אה?" היא שולחת לי חיוך זוהר. נותנת לי לשמוח ביעד שהצבתי לעצמי אי אז.
מפגש ההיכרות זרם בצורה כ"כ טובה, הרגשתי שנוצר ביננו קליק במידי. גם הדסה הרגישה כך, וסיכמה את מפגש ההיכרות בכך שהיא כבר מצפה לבאות.
האמת, שגם אני חיכיתי לבאות, חיכיתי להבין יותר מה מסתתר מאחורי העניים הצחקניות והחזות הבטוחה של הדסה.
את אמא של הדסה הכרתי כבר מילדותי ושנפגשנו לפני מספר שבועות בחתונה של קרובה-רחוקה שלי שמחנו לדבר ולהתעדכן אחת בחייה של השנייה.
אמא של הדסה סיפרה לי שהדסה היא בכורתם, מציעים לה שידוכים נפלאים אבל ביתה יקירתה מסרבת לכל שידוך, ואחותה הקטנה בשנה מתחילה להיכנס ללחץ.
היא, אמה, כועסת על הדסה, ולא מבינה מה קורה לילדת הפלא שלה.
סיפרתי לה שאני במקצועי מאמנת אישית, ואשמח לנסות לעזור לה, וככה היא הגיעה אלי.
בפגישה הבאה שהדסה הגיעה אלי היא הייתה רפויה יותר, צחקה וסיפרה לי חוויות מהשבוע החולף. ביקשתי מהדסה להציב יעד שעליו היא רוצה שנעבוד במהלך הפגישות שלנו.
"אני רוצה להתחתן" היא אמרה לי כמובן מאליו, וצל עבר לה בעיניים.
"ספרי לי קצת על הניסיונות שלך להגשים את היעד הזה, מה היה, מה הרגשת. הכל" ביקשתי.
היא התחילה לספר לי שהיא נפגשה עם בחור ממשפחה מיוחדת מאד, הבחור עצמו למדן גדול ועם מידות מיוחדות, לקראת הפגישה השלישית שכבר נראה היה שהם סוגרים היא לקחה צעד אחורה והודיעה שהיא לא מעוניינת.
שאלתי אותה למה ולאחר כמה משפטים היא אמרה, שבאמת בבחור לא היה בעיה, היא פשוט לא הייתה מסוגלת לעשות את הצעד הזה.
סיפור הפגישה חזר על עצמו בכמה וריאציות, היא נפגשה, הבחור רצה, היא משכה ידה מהעניין, והמשפחה כעסה.
החלטתי ללכת מכיוון אחר. "מה יוצא לך טוב מזה שאת נשארת רווקה?" נראה שהיא המומה מהשאלה. "לא יוצא לי טוב, כולם כועסים, מאוכזבים, פגעתי כבר בכמה בחורים, אני פשוט לא מסוגלת לעשות להם את זה שוב. לכן הודעתי לאימי שעד להודעה החדשה אינני מעוניינת להיפגש"
"כי מה יקרה אם תעזי לעשות את הצעד קדימה?" שאלתי אותה, והישרתי אליה את מבטי "למה טוב לך להישאר במשבצת הרווקה?"
"ככה אני לא נפגעת" היא אמרה לי לאחר זמן מחשבה ארוך והשפילה מבט.
"את יכולה לנסות להסביר לי?"
"אני לא מסוגלת לשמוע את הלא, להרגיש שמישהו לא רוצה בי. אני מעדיפה לומר אני את הלא ובלבד שלא להגיע למצב שאשמע אותו ממישהו אחר"
"אבל הפגישות היו טובות, למה שהבחור לא ירצה בך פתאום?" שאלתי.
"כי תמיד בשנייה האחרונה הוא יכול להתחרט ולא לרצות בי"
"ואז, מה יקרה?"
"אני אהיה מושפלת, פגועה, דחויה, לא רצויה" היא אומרת לי ומתיזה עלי מילים וקצף ומנגינה.
"את יכולה להיזכר במקרה שבו הרגשת דחויה?" אני שואלת אותה.
היא שותקת. ולאחר רגע אומרת לי "כן"
אני מחכה בשקט. נותנת לה מרחב פתוח.
"שהייתי קטנה אמא שלי עברה הריון מאד קשה, היא הייתה מאושפזת רוב הזמן והבית שלנו עבר טלטלה מאד חזקה, היינו אז אני וללי, אחותי הקטנה. אני הייתי סוערת, והמרחק מאמא השפיע עלי לרעה, ללי לעומת זאת הייתה הבובה של המשפחה. ילדה שקטה, יפה, פלא וחלום. יום אחד שכלו כוחותיו של אבי הוא קרא לדודה שלי לבית. שמעתי את אבי מדבר איתה, הוא שאל אותה אם תוכל לקחת את בנותיו אליה לבית, הדודה שתקה זמן ארוך, ולאחר מכן הודיעה בקול שקט שאת ללי היא תשמח לקחת לביתה אבל את הדסי היא לא מעוניינת בשום אופן. אני זוכרת את עצמי למחרת, ללי הקטנה, קופצת בידיה של הדודה, עם תיק קטן, הדודה מבטיחה לה טיולים ומתנות, ואני בחדר. בטוחה שאשאר לבדי, מושפלת דחויה, לא רצויה" הדסה עוצרת רגע, מוחה דמעות. אני שותקת נותנת לה את כל המרחב שבעולם.
"המצב הזה חזר על עצמו עוד במשך הזמן?" אני שואלת אותה בשקט. היא מהנהנת בראשה ומספרת לי. אני חווה יחד איתה את ההשפלה. הדחיה.
השעון מורה ששלושת רבעי השעה המוקצבים להיום עברו.
אני נותנת להדסה משימה "הדסה, נסי לחשוב בשבוע הקרוב מה החוויה הזאת הותירה בך, אילו אמונות ומחשבות לגבי עצמך נשארו שם בפנים"
"גם אם הם מוטעות ודפוקות ולא נכונות?" היא שואלת.
"בעיקר אותן אנחנו רוצות" אני מחייכת. "בשבילן הגעת אלי"
"אז יצא מהן משהו טוב בסוף, אה?" היא שולחת לי חיוך זוהר. נותנת לי לשמוח ביעד שהצבתי לעצמי אי אז.