ט.
אני בדרך לעבודה, זה היום החמישי שלי שם, וכיף לי, מאד.
הימים הפכו לצפופים כמסננת, אין לי מרווח של זמן ונשימה, אני עובדת שמונה שעות, לפעמים קצת יותר, חוזרת הביתה, מפקססת אותו, מכינה סדרת ארוחות של ערב – צהריים למחר, קופצת לאמא או לאוויר הצח, לקניות חשובות וסתם להליכה מפוטפטת, אני עמוסה – וזה טוב לי, וזה קשה.
מתיישבת על המחשב, פותחת את המייל שנהיה לו על שמי, הודעה קופצת מולי "אלישבע, מזכירה לך, זה דחוף, חסד אמיתי, תודה – ברוריה".
אני נאנחת, עוד שעתיים יש לי הפסקה, על חשבונה אעזור, ביחד עם הסנדוויץ והחביתה.
חוה שולחת לי הוראות, מידי פעם מגיעה גם פיזית לבקר, החיוך שלה חברי, קורץ, מתידד. היא מבוגרת ממני, בהרבה, אבל אולי בגלל זה טעם הידידות הנרקמת ערב יותר, מידי פעם היא גולשת איתי לשיחה של סתם, על החיים, עלי, על עצמי, אני משתפת פעולה, שומרת על סייגים, מחיצות מגנות, יודעת שכל מילה תעבור באופן ישיר לשוויגער, מאפשרת לעצמי מרחב, מלהטטת בין הטיפות לבין מי שאני למה שאני רוצה לייצג.
אלחנן מאושר, וזה צובע את חיי בוורוד, הוא גאה בי, וזה מתוק לי, ממתיק לי את המרירות שמבעבעת בשקט ועדיין לא עמדתי מולה. נכון, אכפת לי עדיין שהוא משווה אותי לאמא שלו, ואתמול שהוא אמר לי בפשטות "את כמעט כמו אמא שלי, מצליחה בכל הזירות, סופרמנית" גוש קטן בתוכי התקומם, לא ידעתי לקרוא לו בשם, אבל שתקתי, כמו תמיד.
ההפסקה מגיעה, היום אני כבר מלומדת, מכינה ארוחות בוקר מושקעות, קמה מוקדם אורזת בקופסאות טריות, עוטפת בניילון נצמד, מוסיפה סכום שקוף ולפעמים פתק בתאבון, לאלחנן כמובן.
אני לועסת לי את האוכל בשבלוניות, עוברת על המייל שברוריה שלחה לי: זו שכנה שלי, אישה יקרה ואמיצה.
היא נפלה לדיכאון בגלל נסיבות חיים מורכבות, ולוקחת כדורים פסיכיאטריים. כמובן שאלתי את רשותה לפני ששאלתי אותך.
כרגע היא עומדת מול הביטוח לאומי, מנסה לקבל קיצבה. קשה לה הפורצדורה והניירת המסתרבלת. מפחדת מאד על שמה הטוב שישאר חסוי. אמרתי לה שיש לי חברה שעבדה בחברה מתווכת של זכויות בביטוח לאומי, במחלקת ניסוח מכתבים בהתאם לכללי הב"ל. אשמח אם תנסחי עבורה באופן פרטי, את מכירה את הכללים שלהם, יודעת מה מדבר אליהם, מה רלוונטי, יעזור לה מאד שתנסחי לה את המכתב בהתאם"
אני מחייכת, אם אפשר לעשות חסד עם יהודי – למה לא?
מביטה במחוגים הנוצצים, יש לי עוד רבע שעה, יספיק בהחלט. מתחילה לנסח, להעביר בראשי כללים, לדייק, לחדד, לנסח את הכללים מהצד השני, הנצרך, לקלוע לכללים היבשים בעין רטובה,
גמרתי, אני סופקת ידיים, לוחצת על 'שלח', תיקו, ההפסקה נגמרה.
חוה נכנסת, היא שואלת אותי אם מתחשק לי להכין לנו קפה. אני בוחשת בכפית, אדים עולים, נעימים, משרי אווירה, חוה מפטפטת איתי על הא ודא, אני מהדהדת משלי, הזמן עובר בלי שאנחנו שמות לב ורק שריקי נכנסת עם ערימה של טפסים חוה מזנקת לעמדה, מתחילה לרוץ על החומרים, להפעיל גם אותי במסלול שלה, העמלני, הפועל, הנוצץ.
הידיים שלי מתקתקות, הראש שלי עסוק, מספריים רצים לי מול העיניים, מיילים של מבקשי ישועה מרצדים מולי.
אני צריכה לקטלג לפי מקרי דחיפות, לפי אוושת הצעקה הגוברת, לפי המצוקה הגבוהה ביותר, הידיים שלי רועדות על המקלדת, נבוכות על העכבר, קטונתי מלהכריע, מלנתב באבחת יד גורל אומללים. עול מעיק על כתפי, מרפה טיפה בידיעה שלא אני הקובעת גורלות וגם ביקורת חיצונית מלווה אותי, חוה, האחראית עלי ישירות.
השלוחה מצלצלת, חוה קוראת לי לעמדה שלה. אני קמה, עוברת דרך המראה, עוצרת לשניה, מבחינה בגו שהדקף, בעמידה היציבה יותר, במבט החד שנושב ממני, מחליף את המבט הרך והמטושטש, הצמא לאישור.
ובדרך הקצרה בין המסדרונות לוחשת לעצמי בלי קול 'אלישבע, את עוברת שינוי'.
הנושאים החמים
הנושאים החמים
