הנושאים החמים
הנושאים החמים
ועוד מנפלאות נופשי עמך בית ישראל.
אליהו הנביא. אין כל ספק שזה היה הוא. יישב שם על סלע בודד מול גשר הצינורות בנחל קיבוצים. קסקט דהוי לראשו, זקנו לבן וארוך, פאותיו העבדקניות מתבדרות ברוח הפרצים הסוחבת עמה עלים נואשים, שקיות ניילון זנוחות, אריזות חטיפים ריקים, כוסות חד פעמי משומשות וענן אבק לבנבן הניטל מתחת רגליהם של עוברי הדרכים, עולה ומתפזר על בגדיהם, מסמא את עיניהם, ממלא פיהם בטפו והופך את שערותיהם ושערות זקניהם לקרוצ'י מתולתל וקופצני.
יושב שם ומטה העץ בידו, קומתו הנמוכה מוטלת על האבן המחורצת ששיני הזמן נגסו בה בכל פה. כפות רגליו אך בקושי נוגעות לא נוגעות בקרקע המציאות. על גבו מוכתף תיק בלוי ומידי כמה שניות הוא מטה את פניו כלפי שמיא, מסוכך על עיניו בעזרת ידו המגויידת ובודק האם כבר הגיעה השעה לגאול את עם ישראל. מחכה לאות משמיים, לשדר ממרומים, שירמוז לו שאכן הגיע הרגע לשלוף את השופר הארוך והמסולסל, המוסלק היטב בבגדיו המרופטים ולתקוע את אותה התקיעה הידועה שתזעזע מוסדות עולם ומלואו.
כל החברים כבר במים, משתעשעים בתחרויות שחייה ומתיזים סילוני מים כעדר פילים חסרי גבולות. אך אני עדיין נטוע על הגדה, מרותק למחזה שלפני. אין ספק שזה הוא. הזיהוי וודאי.
לפתע אני ננער. המשיח וחמורו. בהיגיון פשוט הם אמורים להיות איפה שהוא כאן באזור. אני מתרומם על קצות אצבעותיי השמנמנות וסוקר את האזור. מאחורי הטנדר הגדול המהווה מקום משכן זמני וממכר למאות ואלפי שלגונים, ארטיקים, קרטיבים, טילונים, ביסקוויט, בקיצור, אוטו גלידה - אני מזהה שם תזוזה קלה. מיטיב את ראייתי. שם המקום האידאלי להסתיר את המשיח וחמורו בחום הזה.
עיניי מתמקדות על המטרה. אכן יש שם התרחשות. אופנוע גדול פורץ בסערת רגשות ועליו שני ערסים מגודלים המוכרחים להוכיח בדיוק כעת את גודל כישוריהם בתחום פיזור האבק באופן אחיד על כל המטראז' הסמוך להם. אז זה לא שם.
חבריי כבר מזמן באמצע המסלול כשמבטי שב וחוזר אל אליהו הנביא. הוא צופה לעבר מקום מסוים. אני עוקב אחר מבטו, העיניים מתפזרות לרגע ואז חוזרות ומתמקדות על קבוצת שיחים גבוהים הממוקמת בדיוק באמצע הנחל. אי קטן ובלתי נגיש למראית העין. קני סוף גבוהי קומה וקשוחי מבט מסתירים מאחוריהם משהו, ובדיוק לשם צופה כעת אליהו הנביא. בעיניו אני מבחין ברוך ובדאגה לחמור הקשיש, שיהיה לו מספיק אוכל, שישתה מים בין הביסים שלא ייחנק.
אליהו מתרומם, מבטי מתחדד, חיוך בלתי רצוני נמתח בין אוזניי, אושר בלתי נתפס ממלא את לבי. הנה זה קורה אני הקטן הולך להיות עד לדבר הענק הזה. ידו נתחבת אל תוך חליפתו, לופתת שם משהו, הוא מסתובב לכיוון החמור, תזוזה בין השיחים. הוא קורץ בעינו. הרוח מתזזת בין קני הסוף ואליהו מסתובב והולך לדרכו, מדדה בעזרת מקלו וחוזר לשגרת חייו.
אוף. זה לא היה הוא.
אליהו הנביא. אין כל ספק שזה היה הוא. יישב שם על סלע בודד מול גשר הצינורות בנחל קיבוצים. קסקט דהוי לראשו, זקנו לבן וארוך, פאותיו העבדקניות מתבדרות ברוח הפרצים הסוחבת עמה עלים נואשים, שקיות ניילון זנוחות, אריזות חטיפים ריקים, כוסות חד פעמי משומשות וענן אבק לבנבן הניטל מתחת רגליהם של עוברי הדרכים, עולה ומתפזר על בגדיהם, מסמא את עיניהם, ממלא פיהם בטפו והופך את שערותיהם ושערות זקניהם לקרוצ'י מתולתל וקופצני.
יושב שם ומטה העץ בידו, קומתו הנמוכה מוטלת על האבן המחורצת ששיני הזמן נגסו בה בכל פה. כפות רגליו אך בקושי נוגעות לא נוגעות בקרקע המציאות. על גבו מוכתף תיק בלוי ומידי כמה שניות הוא מטה את פניו כלפי שמיא, מסוכך על עיניו בעזרת ידו המגויידת ובודק האם כבר הגיעה השעה לגאול את עם ישראל. מחכה לאות משמיים, לשדר ממרומים, שירמוז לו שאכן הגיע הרגע לשלוף את השופר הארוך והמסולסל, המוסלק היטב בבגדיו המרופטים ולתקוע את אותה התקיעה הידועה שתזעזע מוסדות עולם ומלואו.
כל החברים כבר במים, משתעשעים בתחרויות שחייה ומתיזים סילוני מים כעדר פילים חסרי גבולות. אך אני עדיין נטוע על הגדה, מרותק למחזה שלפני. אין ספק שזה הוא. הזיהוי וודאי.
לפתע אני ננער. המשיח וחמורו. בהיגיון פשוט הם אמורים להיות איפה שהוא כאן באזור. אני מתרומם על קצות אצבעותיי השמנמנות וסוקר את האזור. מאחורי הטנדר הגדול המהווה מקום משכן זמני וממכר למאות ואלפי שלגונים, ארטיקים, קרטיבים, טילונים, ביסקוויט, בקיצור, אוטו גלידה - אני מזהה שם תזוזה קלה. מיטיב את ראייתי. שם המקום האידאלי להסתיר את המשיח וחמורו בחום הזה.
עיניי מתמקדות על המטרה. אכן יש שם התרחשות. אופנוע גדול פורץ בסערת רגשות ועליו שני ערסים מגודלים המוכרחים להוכיח בדיוק כעת את גודל כישוריהם בתחום פיזור האבק באופן אחיד על כל המטראז' הסמוך להם. אז זה לא שם.
חבריי כבר מזמן באמצע המסלול כשמבטי שב וחוזר אל אליהו הנביא. הוא צופה לעבר מקום מסוים. אני עוקב אחר מבטו, העיניים מתפזרות לרגע ואז חוזרות ומתמקדות על קבוצת שיחים גבוהים הממוקמת בדיוק באמצע הנחל. אי קטן ובלתי נגיש למראית העין. קני סוף גבוהי קומה וקשוחי מבט מסתירים מאחוריהם משהו, ובדיוק לשם צופה כעת אליהו הנביא. בעיניו אני מבחין ברוך ובדאגה לחמור הקשיש, שיהיה לו מספיק אוכל, שישתה מים בין הביסים שלא ייחנק.
אליהו מתרומם, מבטי מתחדד, חיוך בלתי רצוני נמתח בין אוזניי, אושר בלתי נתפס ממלא את לבי. הנה זה קורה אני הקטן הולך להיות עד לדבר הענק הזה. ידו נתחבת אל תוך חליפתו, לופתת שם משהו, הוא מסתובב לכיוון החמור, תזוזה בין השיחים. הוא קורץ בעינו. הרוח מתזזת בין קני הסוף ואליהו מסתובב והולך לדרכו, מדדה בעזרת מקלו וחוזר לשגרת חייו.
אוף. זה לא היה הוא.
