הנושאים החמים
הנושאים החמים
הגלובוס מתחמם, האויר מזדהם, המדינות על הרגליים, העולם זועק, הירוקים אדומים מזעם.
ובישראל? שקט.
זה עתה פורסם דו"ח מבקר המדינה, בו הוא קובע כי ל 84% מהגופים הציבוריים אין כלל תכנית להתמודדות עם משבר האקלים!
עוד הוא כותב: ישראל היא מהמדינות המעטות בעולם שעדיין אינה פועלת על בסיס תוכנית היערכות לאומית מתוקצבת ומאושרת, זאת אף שהיא מצויה באזור בעל סיכון מוגבר, ולפיכך חשופה עוד יותר לסיכונים של שינויי האקלים.
נתונים אלו מהווים נורת אזהרה, מסכם מבקר המדינה את הליקוי.
בקיצור, מה שאנחנו מבינים מזה, בלי להבין יותר מידי, שאת המדינה לא כל כך מעסיק הענין של ההתחממות הגלובלית, הזיהום ושינויי האקלים.
למה זה לא מעסיק, זו כבר שאלה אחרת. התשובה טמונה אי-שם בנבכי הפסיכולוגיה הישראלית שמושתתת על עיקרון ה'סמוך'. אבל העובדות מדברות בעד עצמן, מה שחשוב למדינה להשקיע - היא יודעת לעשות את זה. ומה שהיא לא עושה - כנראה שזה לא חשוב לה.
אתם מגלגלים עיניים, נו באמת, חסרות לנו צרות שאנחנו צריכים להלין על חוסר השקעה בשינוי האקלים?
זהו, שלא.
לא זה מה שמטריד אותי.
יש כאן נקודה אחרת, כואבת מאוד. והיא זו שמעסיקה אותי, ואמורה להטריד כל אזרח במדינת ישראל שעדיין חושב שיש מישהו מהנציגים שמחפש לעשות לו את החיים טובים יותר.
בימים האלו אזרחי ישראל הולכים לקראת עליית מחירים דרמטית בהרבה מאוד מוצרי יסוד. החל מפירות וירקות ועוד ממוצרי הצריכה הבסיסית לבית, וכלה בדלק שמתייקר משמעותית בקפיצה חדה. עליית המחירים המטורפת הזו, אנו יודעים כיצד היא מתחילה ואי אפשר אף פעם לדעת עד איפה היא תגיע, והאם היא תיעצר בכלל. מומחים מעריכים שגם אם עכשיו יש סיבה קונקרטית לעלייה - קרי: התייקרות בשילוח - עדיין גם אם מחירי השילוח ישובו להיות כשהיו, המחירים לצרכן לא ישתנו משמעותית, כי אחרי שהספקים רואים שאפשר למכור גם במחיר גבוה, אין שום טעם להוריד.
השורה התחתונה מכל הנתונים הללו: האזרח הישראלי הרגיל, זה שמחשב הוצאות מול הכנסות ובודק את כספו כמה הוא יכול להוציא על הקנייה החודשית שלו, עומד בפני חוסר וודאות מוחלט. ההכנסות יישארו באותו סכום, וההוצאות יגדלו משמעותית.
בשוק הקמעונאות מעריכים שהצריכה לבית תעלה בכ-5000 ש"ח לשנה. ובמילים אחרות למעלה מ400 ש"ח לחודש.
ואם הנתונים הללו נכונים ביחס למשפחות רגילות, הרי שמשפחות ברוכות ילדים - אפשר להעריך בקלות שהמחירים יעלו בכ-500 ש"ח לחודש.
הוספה של סכום כזה בסך ההוצאות החודשיות למשק בית, הוא משמעותי מאוד.
ברקע כל הדיווחים הללו, כשאזרחי ישראל מכינים את הכיס שלהם לקראת הבאות, החליט משרד האוצר [שכידוע אחראי על כל תחום האקלים והגנת הסביבה] להעלות באופן דרסטי, שלא לומר שערורייתי, את גובה המס על מוצרי חד פעמי ושתייה מתוקה. השיקולים, כמובן, ערכיים בלבד, בכדי לשמור על האוויר שלנו ובכדי לגרום לאזרחים להיות בריאים יותר ורזים יותר [מישהו מדד פעם את היקף הכרס של שר האוצר? אשמח אם יעדכן].
וכאן נשאלת לה השאלה הבסיסית מאוד, האם לדעת שר האוצר - תזכורת: נציג ציבור - הגיוני להטיל עול כבד כזה על הציבור? כל זה עוד בלי להיכנס לענין של חלוקה למגזרים, מי משתמש יותר ומי פחות, עצם הרעיון להעלות מיסים בתקופה כזו שהמחירים גם ככה עולים מאוד, הוא רעיון אווילי ונוראי מאוד.
אם באמת יש צורך בשיפור האקלים במדינת ישראל, רצוי היה להטיל מס ענק על טיסות פרטיות שיוצאות משמי הארץ, למשל. כמה זיהום אויר יש בטיסות האלו? הרבה יותר מצריכת החד-פעמי החודשית של כל בני ברק.
וסתם כך, הגיוני יותר להטיל מיסים על אלו שיש להם מעל אלו שאין להם, גם אם לא נאמץ את שיטת הקומוניזם.
יתירה מזו, יש כלל שאומר: אם לא תסביר לא נבין. אין שום דרך לגרום לאדם לשנות את ההרגלים שלו, אם לא תסביר לו למה זה כדאי לו. היוצא מן הדברים, שאם באמת יש למשרד האוצר מטרה שהאזרחים יפסיקו לצרוך כלים חד-פעמיים ושתייה מתוקה, הדבר הראשון שהם צריכים לעשות זה - להסביר.
אם יואילו הפקידים בטובם, ירדו לרחוב החרדי, וישאלו כל חרדי מזדמן מה דעתו בנוגע לשינוי האקלים, התשובה שהם יקבלו תנוע בין תמהון לגיחוך: 'עזוב אותי מהמשוגעים האלה אין להם על מה לדבר אז מדברים על האוויר'. אם לדעתם יש באמת בעיה קיומית לכדור הארץ, מוטל עליהם בראש ובראשונה להעלות את הנושא הזה למודעות. לדבר עליו, להסביר אותו. רק כך יש סיכוי שמשהו יזוז.
כשאתה רואה מול העיניים את הפעולה היחידה המשמעותית שמדינת ישראל עושה לשיפור איכות הסביבה, והיא כולה פוגעת במגזר מסויים, בצורה מסויימת, בלי שיטת עבודה מסודרת, וכלשונו של המבקר שאין "תכנית היערכות לאומית מתוקצבת ומאושרת", אתה מבין שהמטרה היא אחרת לגמרי.
המסקנה ברורה מאוד, וידועה מראש. המטרה היא לא לשפר את איכות הסביבה אלא להעשיר את קופת המדינה, דווקא על חשבון האזרחים שיש להם הכי פחות.
במקרה הזה, אנחנו אלו שסופגים את הגחמות של שר האוצר ופקידיו. לא נותר לנו אלא לקוות ולייחל ליום שהחתול יפסיק לשמור על השמנת [יש לו כבר מספיק מזון ברחובות], וינהיגו כאן כלכלה נבונה והגיונית.
ובישראל? שקט.
זה עתה פורסם דו"ח מבקר המדינה, בו הוא קובע כי ל 84% מהגופים הציבוריים אין כלל תכנית להתמודדות עם משבר האקלים!
עוד הוא כותב: ישראל היא מהמדינות המעטות בעולם שעדיין אינה פועלת על בסיס תוכנית היערכות לאומית מתוקצבת ומאושרת, זאת אף שהיא מצויה באזור בעל סיכון מוגבר, ולפיכך חשופה עוד יותר לסיכונים של שינויי האקלים.
נתונים אלו מהווים נורת אזהרה, מסכם מבקר המדינה את הליקוי.
בקיצור, מה שאנחנו מבינים מזה, בלי להבין יותר מידי, שאת המדינה לא כל כך מעסיק הענין של ההתחממות הגלובלית, הזיהום ושינויי האקלים.
למה זה לא מעסיק, זו כבר שאלה אחרת. התשובה טמונה אי-שם בנבכי הפסיכולוגיה הישראלית שמושתתת על עיקרון ה'סמוך'. אבל העובדות מדברות בעד עצמן, מה שחשוב למדינה להשקיע - היא יודעת לעשות את זה. ומה שהיא לא עושה - כנראה שזה לא חשוב לה.
אתם מגלגלים עיניים, נו באמת, חסרות לנו צרות שאנחנו צריכים להלין על חוסר השקעה בשינוי האקלים?
זהו, שלא.
לא זה מה שמטריד אותי.
יש כאן נקודה אחרת, כואבת מאוד. והיא זו שמעסיקה אותי, ואמורה להטריד כל אזרח במדינת ישראל שעדיין חושב שיש מישהו מהנציגים שמחפש לעשות לו את החיים טובים יותר.
בימים האלו אזרחי ישראל הולכים לקראת עליית מחירים דרמטית בהרבה מאוד מוצרי יסוד. החל מפירות וירקות ועוד ממוצרי הצריכה הבסיסית לבית, וכלה בדלק שמתייקר משמעותית בקפיצה חדה. עליית המחירים המטורפת הזו, אנו יודעים כיצד היא מתחילה ואי אפשר אף פעם לדעת עד איפה היא תגיע, והאם היא תיעצר בכלל. מומחים מעריכים שגם אם עכשיו יש סיבה קונקרטית לעלייה - קרי: התייקרות בשילוח - עדיין גם אם מחירי השילוח ישובו להיות כשהיו, המחירים לצרכן לא ישתנו משמעותית, כי אחרי שהספקים רואים שאפשר למכור גם במחיר גבוה, אין שום טעם להוריד.
השורה התחתונה מכל הנתונים הללו: האזרח הישראלי הרגיל, זה שמחשב הוצאות מול הכנסות ובודק את כספו כמה הוא יכול להוציא על הקנייה החודשית שלו, עומד בפני חוסר וודאות מוחלט. ההכנסות יישארו באותו סכום, וההוצאות יגדלו משמעותית.
בשוק הקמעונאות מעריכים שהצריכה לבית תעלה בכ-5000 ש"ח לשנה. ובמילים אחרות למעלה מ400 ש"ח לחודש.
ואם הנתונים הללו נכונים ביחס למשפחות רגילות, הרי שמשפחות ברוכות ילדים - אפשר להעריך בקלות שהמחירים יעלו בכ-500 ש"ח לחודש.
הוספה של סכום כזה בסך ההוצאות החודשיות למשק בית, הוא משמעותי מאוד.
ברקע כל הדיווחים הללו, כשאזרחי ישראל מכינים את הכיס שלהם לקראת הבאות, החליט משרד האוצר [שכידוע אחראי על כל תחום האקלים והגנת הסביבה] להעלות באופן דרסטי, שלא לומר שערורייתי, את גובה המס על מוצרי חד פעמי ושתייה מתוקה. השיקולים, כמובן, ערכיים בלבד, בכדי לשמור על האוויר שלנו ובכדי לגרום לאזרחים להיות בריאים יותר ורזים יותר [מישהו מדד פעם את היקף הכרס של שר האוצר? אשמח אם יעדכן].
וכאן נשאלת לה השאלה הבסיסית מאוד, האם לדעת שר האוצר - תזכורת: נציג ציבור - הגיוני להטיל עול כבד כזה על הציבור? כל זה עוד בלי להיכנס לענין של חלוקה למגזרים, מי משתמש יותר ומי פחות, עצם הרעיון להעלות מיסים בתקופה כזו שהמחירים גם ככה עולים מאוד, הוא רעיון אווילי ונוראי מאוד.
אם באמת יש צורך בשיפור האקלים במדינת ישראל, רצוי היה להטיל מס ענק על טיסות פרטיות שיוצאות משמי הארץ, למשל. כמה זיהום אויר יש בטיסות האלו? הרבה יותר מצריכת החד-פעמי החודשית של כל בני ברק.
וסתם כך, הגיוני יותר להטיל מיסים על אלו שיש להם מעל אלו שאין להם, גם אם לא נאמץ את שיטת הקומוניזם.
יתירה מזו, יש כלל שאומר: אם לא תסביר לא נבין. אין שום דרך לגרום לאדם לשנות את ההרגלים שלו, אם לא תסביר לו למה זה כדאי לו. היוצא מן הדברים, שאם באמת יש למשרד האוצר מטרה שהאזרחים יפסיקו לצרוך כלים חד-פעמיים ושתייה מתוקה, הדבר הראשון שהם צריכים לעשות זה - להסביר.
אם יואילו הפקידים בטובם, ירדו לרחוב החרדי, וישאלו כל חרדי מזדמן מה דעתו בנוגע לשינוי האקלים, התשובה שהם יקבלו תנוע בין תמהון לגיחוך: 'עזוב אותי מהמשוגעים האלה אין להם על מה לדבר אז מדברים על האוויר'. אם לדעתם יש באמת בעיה קיומית לכדור הארץ, מוטל עליהם בראש ובראשונה להעלות את הנושא הזה למודעות. לדבר עליו, להסביר אותו. רק כך יש סיכוי שמשהו יזוז.
כשאתה רואה מול העיניים את הפעולה היחידה המשמעותית שמדינת ישראל עושה לשיפור איכות הסביבה, והיא כולה פוגעת במגזר מסויים, בצורה מסויימת, בלי שיטת עבודה מסודרת, וכלשונו של המבקר שאין "תכנית היערכות לאומית מתוקצבת ומאושרת", אתה מבין שהמטרה היא אחרת לגמרי.
המסקנה ברורה מאוד, וידועה מראש. המטרה היא לא לשפר את איכות הסביבה אלא להעשיר את קופת המדינה, דווקא על חשבון האזרחים שיש להם הכי פחות.
במקרה הזה, אנחנו אלו שסופגים את הגחמות של שר האוצר ופקידיו. לא נותר לנו אלא לקוות ולייחל ליום שהחתול יפסיק לשמור על השמנת [יש לו כבר מספיק מזון ברחובות], וינהיגו כאן כלכלה נבונה והגיונית.
