הנושאים החמים
הנושאים החמים
בהתקרב אלינו ימי ראש השנה הבאים לקראתנו לטובה, לאחר חודש של קירבה לשם, תפילות והתחזקות, ימי הדין מגיעים אלינו, אך לא רק ימי דין אלא גם ובעיקר ימי רגש לעבודתו יתברך!
אומנם, לא כל אחד חווה את ימי הקרבה והרגש אלא יותר את ימי הדין, לכן הדברים הכתובים כאן הם דוגמא של ייעוץ שהיה לי על נושא כאוב ומפורסם מאוד בקרב היועצים החינוכיים, כיצד חודש שלם מהחיים הופך נטל (במקרה הטוב).
לכן חשוב גם לקרוא את החלק השני של המאמר על מנת להבין מעט את דרכי ההתמודדות מול הבעיה הספציפית הזו.
בשנים האחרונות אנו עדים על יותר ויותר בני תורה המודים בבושה גמורה (והם לא צריכים להתבייש) שימים אלו הם ימי שנאה עבורם (ישנם שגם חג השבועות), ימים של פחד וחרדה עד כדי כך שבחורים וגם גברים נשואים לא הולכים שנים לאמירת הסליחות, ואף כאלה שלא טורחים ללכת לתפילות החג. ולא כי הם חס ושלום שונאים את המצוות.
אז מה האמת, למה באמת הם לא הולכים לתפילות הכי מרגשות בכל השנה?
הדברים הבאים נאמרו ע"י אברך חשוב מאוד, בן תורה אמיתי, ובן אדם מאוד בריא בדעותיו (וכמובן נכתבו בהסכמתו). "אין חודש שאני שונא כמו אלול! אני לא יכול לשמוע על החודש הזה, אני כבר מחכה שהוא וראש השנה כבר יעופו. שנים אני מחפש את המנין הכי קצר, קצר וקולע תפילה, תקיעה, מוסף והביתה! בלי דרשות ובלי פיוטים!".
אני, שכבר מודע לבעיה וכמעט גם יודע מה הסיבה, שואל בכל זאת: למה?
והוא, שכבר יודע שאני יודע, עונה קצת כדי לצאת ידי חובה: "כי מגיל קטן לא היו מפסיקים לדבר על זה שכמה שנעשה זה לא שווה! כמה שאתה תתפלל זה לא באמת, אתה ממש צריך להאריך בתפילה כדי שהשם ישמע אותך. ככה זה מהבית וככה זה מהלימודים ועד הישיבה! מכיר את הסידורים האלה עם הכוונות?" הוא שואל אותי. ואני, מהנהן בחיוך קל.
"בישיבה היו מתפללים עמידה שעה (אומר את זה בטון מתוסכל) ואני, הייתי מסיים את התפילה תוך חמש דקות ועדיין זז כאילו אני מתפלל. ולמה? כי יש איזה לחץ כזה מהסביבה שאם אתה לא קורע שערי שמיים בתפילה זכה וארווווכה (ככה הוא משך את המילה) אז זה לא שווה! ועוד, אוי ואבוי אם תעז לנקר או ח"ו לישון ביום הזה! בכלל תקבל על הראש כמה לא אכפת לך מהחיים שלך וכמה אתה לא טוב! לחץ לחץ לחץ, אתה מכיר את זה?" הוא שואל.
ואני, רוצה לומר לו שאוו.. אוו.. כמה אני מכיר את זה.
(אגב זו עוד שיחה עדינה, באמת שיש לי שיחות עם בחורים שדברו דברים הרבה יותר קשים וכואבים).
ואני, עכשיו תפקידי רק לשמוע, להקשיב ולתת לו לדבר ולהוציא את הכאב שלו. כמובן שלא נלעה אותכם הקוראים בכל תהליך הייעוץ והריפוי הארוך מול אותו אברך תלמיד חכם שעפר אני לרגליו, אבל אולי אפשר לומר קצת מהכיוון ויועילו הדברים אי"ה.
באמת שכולנו, אבל כולנו טובים ברוב הפעמים. כולנו מתפללים, לומדים, עושים חסד עם הילדים שלנו, עושים חסד עם השכנים והחברים, מכבדים הורים, ובמילה אחת שהיא העיקרית: משתדלים!
כולנו משתדלים לעבוד את השם, אני לא מכיר אדם באופן אישי, שרוצה לחלל שם שמיים או רוצה לפגוע באיזה מישהו, הפוך, רוב ככל האנשים שאני מכיר אם הם פגעו במישהו אפילו בספק, ייסורי המצפון שיהיו להם יגרמו לכך שתוך יום יומיים, מקסימום שבוע הם הולכים ועושים "סולחה" כלשון העם.
אני מכיר באופן אישי, אשת חבר שוויתרה על עבודה עם משכורת גבוהה מאוד, כולל רכב צמוד, ורק בגלל שהיא חשדה, שמא, אולי יהיה לה איזה קירבה מסויימת לאינטרנט לא מסונן. אישה עם משפחה גדולה, ויתרה על חיי הרווחה בגלל שלא רצתה להתרחק מהשם!
והאמת? שכולנו ככה! כל אחד והדוגמא שלו. ההוא שוויתר על עבודה עם שכר גבוה בגלל שעובדים בחול המועד ורצה יותר ללמוד תורה ויותר זמן איכות עם המשפחה.
והשני שלא הולך לאירועים לא צנועים אפילו של משפחה קרובה.
האישה שמסיעה את ילדיה כל יום הלוך וחזור מרחק של כמעט שעה לא כולל פקקים רק כי היא רוצה עבורם חינוך יותר טוב!
אם אנו הקטנים מתפעלים ממסירות נפש כזו, לא כל שכן שהקב"ה מתפעל ושמח במעשינו? השתדלות זו מילת המפתח. כולנו משתדלים במאה אחוז. הצלחות זה רק מתנת שמיים ותו לא.
לדרכים נופסות לצאת מההרגשה של השפלות השלילית, נכתוב בחלק ב' של המאמר. אי"ה.
אומנם, לא כל אחד חווה את ימי הקרבה והרגש אלא יותר את ימי הדין, לכן הדברים הכתובים כאן הם דוגמא של ייעוץ שהיה לי על נושא כאוב ומפורסם מאוד בקרב היועצים החינוכיים, כיצד חודש שלם מהחיים הופך נטל (במקרה הטוב).
לכן חשוב גם לקרוא את החלק השני של המאמר על מנת להבין מעט את דרכי ההתמודדות מול הבעיה הספציפית הזו.
בשנים האחרונות אנו עדים על יותר ויותר בני תורה המודים בבושה גמורה (והם לא צריכים להתבייש) שימים אלו הם ימי שנאה עבורם (ישנם שגם חג השבועות), ימים של פחד וחרדה עד כדי כך שבחורים וגם גברים נשואים לא הולכים שנים לאמירת הסליחות, ואף כאלה שלא טורחים ללכת לתפילות החג. ולא כי הם חס ושלום שונאים את המצוות.
אז מה האמת, למה באמת הם לא הולכים לתפילות הכי מרגשות בכל השנה?
הדברים הבאים נאמרו ע"י אברך חשוב מאוד, בן תורה אמיתי, ובן אדם מאוד בריא בדעותיו (וכמובן נכתבו בהסכמתו). "אין חודש שאני שונא כמו אלול! אני לא יכול לשמוע על החודש הזה, אני כבר מחכה שהוא וראש השנה כבר יעופו. שנים אני מחפש את המנין הכי קצר, קצר וקולע תפילה, תקיעה, מוסף והביתה! בלי דרשות ובלי פיוטים!".
אני, שכבר מודע לבעיה וכמעט גם יודע מה הסיבה, שואל בכל זאת: למה?
והוא, שכבר יודע שאני יודע, עונה קצת כדי לצאת ידי חובה: "כי מגיל קטן לא היו מפסיקים לדבר על זה שכמה שנעשה זה לא שווה! כמה שאתה תתפלל זה לא באמת, אתה ממש צריך להאריך בתפילה כדי שהשם ישמע אותך. ככה זה מהבית וככה זה מהלימודים ועד הישיבה! מכיר את הסידורים האלה עם הכוונות?" הוא שואל אותי. ואני, מהנהן בחיוך קל.
"בישיבה היו מתפללים עמידה שעה (אומר את זה בטון מתוסכל) ואני, הייתי מסיים את התפילה תוך חמש דקות ועדיין זז כאילו אני מתפלל. ולמה? כי יש איזה לחץ כזה מהסביבה שאם אתה לא קורע שערי שמיים בתפילה זכה וארווווכה (ככה הוא משך את המילה) אז זה לא שווה! ועוד, אוי ואבוי אם תעז לנקר או ח"ו לישון ביום הזה! בכלל תקבל על הראש כמה לא אכפת לך מהחיים שלך וכמה אתה לא טוב! לחץ לחץ לחץ, אתה מכיר את זה?" הוא שואל.
ואני, רוצה לומר לו שאוו.. אוו.. כמה אני מכיר את זה.
(אגב זו עוד שיחה עדינה, באמת שיש לי שיחות עם בחורים שדברו דברים הרבה יותר קשים וכואבים).
ואני, עכשיו תפקידי רק לשמוע, להקשיב ולתת לו לדבר ולהוציא את הכאב שלו. כמובן שלא נלעה אותכם הקוראים בכל תהליך הייעוץ והריפוי הארוך מול אותו אברך תלמיד חכם שעפר אני לרגליו, אבל אולי אפשר לומר קצת מהכיוון ויועילו הדברים אי"ה.
באמת שכולנו, אבל כולנו טובים ברוב הפעמים. כולנו מתפללים, לומדים, עושים חסד עם הילדים שלנו, עושים חסד עם השכנים והחברים, מכבדים הורים, ובמילה אחת שהיא העיקרית: משתדלים!
כולנו משתדלים לעבוד את השם, אני לא מכיר אדם באופן אישי, שרוצה לחלל שם שמיים או רוצה לפגוע באיזה מישהו, הפוך, רוב ככל האנשים שאני מכיר אם הם פגעו במישהו אפילו בספק, ייסורי המצפון שיהיו להם יגרמו לכך שתוך יום יומיים, מקסימום שבוע הם הולכים ועושים "סולחה" כלשון העם.
אני מכיר באופן אישי, אשת חבר שוויתרה על עבודה עם משכורת גבוהה מאוד, כולל רכב צמוד, ורק בגלל שהיא חשדה, שמא, אולי יהיה לה איזה קירבה מסויימת לאינטרנט לא מסונן. אישה עם משפחה גדולה, ויתרה על חיי הרווחה בגלל שלא רצתה להתרחק מהשם!
והאמת? שכולנו ככה! כל אחד והדוגמא שלו. ההוא שוויתר על עבודה עם שכר גבוה בגלל שעובדים בחול המועד ורצה יותר ללמוד תורה ויותר זמן איכות עם המשפחה.
והשני שלא הולך לאירועים לא צנועים אפילו של משפחה קרובה.
האישה שמסיעה את ילדיה כל יום הלוך וחזור מרחק של כמעט שעה לא כולל פקקים רק כי היא רוצה עבורם חינוך יותר טוב!
אם אנו הקטנים מתפעלים ממסירות נפש כזו, לא כל שכן שהקב"ה מתפעל ושמח במעשינו? השתדלות זו מילת המפתח. כולנו משתדלים במאה אחוז. הצלחות זה רק מתנת שמיים ותו לא.
לדרכים נופסות לצאת מההרגשה של השפלות השלילית, נכתוב בחלק ב' של המאמר. אי"ה.
הכותב משמש כיועץ חינוכי
מייל לשאלות וייעוץ: <לא ניתן לפרסם מיילים באופן פומבי>
מייל לשאלות וייעוץ: <לא ניתן לפרסם מיילים באופן פומבי>
