קיבלתי במייל מידיד, ולא יכולתי שלא לשתף:
כשהיינו ילדים, ישבנו ברכב לא חגורים,
ולא היו כריות אוויר.
היה כיף לטייל בטנדר ולשבת מאחור.
שאנחנו עוד זוכרים טוב מאד....
העריסות שלנו היו צבועות בצבעי עופרת מבריקים ...
לא היו סוגרי ביטחון על בקבוקי התרופות, על המגירות ועל הדלתות ...
כשרכבנו על אופניים לא חבשנו קסדות ולא היו לנו מגני מרפקים וברכיים.
ההורים שלנו לא הגישו תלונות בעירייה כשנפלנו בגלל חורים באספלט.
שתינו מים לרוויה מהברז בגינה, או איפה שרק מצאנו. לא היה לנו בקבוק מים מינראליים.
בילינו שעות על גבי שעות בבניית מכוניות מארגזים וצינורות, ולא בדיוק על פי התקן.
לאחר כמה התנגשויות למדנו לפתור את הבעיות. עצרנו מול עץ או פשוט קפצנו על הארץ...
לא הזעיקו שירותי רפואה דחופה אחרי כל נפילה ...
הרשו לנו לצאת לשחק בחוץ ובלבד שנחזור בזמן לארוחה...
הלכנו לבית הספר כדי לעבוד וללמוד ולא כדי "לפתח את הפוטנציאל היצירתי שלנו"...
כשלא עבדנו, המורה נתנה לנו עונש ולפעמים אפילו הרביצה.
ההורים שלנו מעולם לא הגישו תלונה.
ידענו שזה הגיע לנו.
לא היו ניידים... שלחנו מכתבים וגלויות...
נחתכנו, שברנו יד או רגל, הלכו לנו כמה שיניים ...
אבל אף פעם לא הגשנו תלונות בעקבות התאונות האלה...
אף אחד לא היה אשם ... מלבדנו.
שיחקנו שוטרים וגנבים, שיחקנו עם נפצים, ואף פעם לא הצתנו רכבים ...
התחלקנו בבקבוק קולה אחד בין 4 חברים (כשיכולנו, כי זה היה בקבוק זכוכית של ליטר)... כולנו שתינו מהפיה ואף אחד לא מת מזה.
לא היה לנו פליי-סטיישן, ולא MP3, לא נינטנדו, לא משחקי וידיאו, לא הייתה טלוויזיה בכבלים, לא היו צורבים, ולא קולנוע ביתי, לא ניידים, לא צ'אטים, לא אינטרנט וכו' ...
לעומת זאת: היו לנו חברים אמיתיים
יצאנו, לקחנו את האופניים, או פשוט הלכנו ברגל לחברים. צלצלנו בפעמון, או סתם נכנסנו בלי לצלצל והלכנו לשחק...
לא שלחנו אס אם אסים.
לחבר'ה שלנו קראו יוסי, משה ושרה ולא Sacha31, Label75 ou <לא ניתן לפרסם מיילים באופן פומבי>
שיחקנו עם מקלות, עם כדורי טניס, בשוטרים וגנבים, תופסת, כדורגל, 21, שיחקנו עם בובות ועם מכוניות מיניאטוריות ולא במשחקי מחשב
לא כולנו היינו תלמידים טובים. מי שנכשל, נשאר כיתה. אף אחד לא הלך לפסיכולוג, או ליועצת חינוכית.
פשוט, נשארו כיתה וקיבלו הזדמנות שנייה.
מי שלא רצה ללמוד בתיכון הלך לבית ספר מקצועי.
וזאת לא הייתה בושה.
חווינו את החופש, למדנו מההצלחות ומהכישלונות שלנו, לקחנו אחריות.
ולמדנו להסתדר לבד.
האם אתם שייכים לאותו הדור ?
אם כן, הקדישו דקה למחשבה ושלחו מסר זה לחברים.
אולי הם ישכחו, ולו לכמה רגעים, מהחיים המטורפים של היום ויהפכו שוב לילדים שהיו פעם ...
כשהיינו ילדים, ישבנו ברכב לא חגורים,
ולא היו כריות אוויר.
היה כיף לטייל בטנדר ולשבת מאחור.
שאנחנו עוד זוכרים טוב מאד....
העריסות שלנו היו צבועות בצבעי עופרת מבריקים ...
לא היו סוגרי ביטחון על בקבוקי התרופות, על המגירות ועל הדלתות ...
כשרכבנו על אופניים לא חבשנו קסדות ולא היו לנו מגני מרפקים וברכיים.
ההורים שלנו לא הגישו תלונות בעירייה כשנפלנו בגלל חורים באספלט.
שתינו מים לרוויה מהברז בגינה, או איפה שרק מצאנו. לא היה לנו בקבוק מים מינראליים.
בילינו שעות על גבי שעות בבניית מכוניות מארגזים וצינורות, ולא בדיוק על פי התקן.
לאחר כמה התנגשויות למדנו לפתור את הבעיות. עצרנו מול עץ או פשוט קפצנו על הארץ...
לא הזעיקו שירותי רפואה דחופה אחרי כל נפילה ...
הרשו לנו לצאת לשחק בחוץ ובלבד שנחזור בזמן לארוחה...
הלכנו לבית הספר כדי לעבוד וללמוד ולא כדי "לפתח את הפוטנציאל היצירתי שלנו"...
כשלא עבדנו, המורה נתנה לנו עונש ולפעמים אפילו הרביצה.
ההורים שלנו מעולם לא הגישו תלונה.
ידענו שזה הגיע לנו.
לא היו ניידים... שלחנו מכתבים וגלויות...
נחתכנו, שברנו יד או רגל, הלכו לנו כמה שיניים ...
אבל אף פעם לא הגשנו תלונות בעקבות התאונות האלה...
אף אחד לא היה אשם ... מלבדנו.
שיחקנו שוטרים וגנבים, שיחקנו עם נפצים, ואף פעם לא הצתנו רכבים ...
התחלקנו בבקבוק קולה אחד בין 4 חברים (כשיכולנו, כי זה היה בקבוק זכוכית של ליטר)... כולנו שתינו מהפיה ואף אחד לא מת מזה.
לא היה לנו פליי-סטיישן, ולא MP3, לא נינטנדו, לא משחקי וידיאו, לא הייתה טלוויזיה בכבלים, לא היו צורבים, ולא קולנוע ביתי, לא ניידים, לא צ'אטים, לא אינטרנט וכו' ...
לעומת זאת: היו לנו חברים אמיתיים
יצאנו, לקחנו את האופניים, או פשוט הלכנו ברגל לחברים. צלצלנו בפעמון, או סתם נכנסנו בלי לצלצל והלכנו לשחק...
לא שלחנו אס אם אסים.
לחבר'ה שלנו קראו יוסי, משה ושרה ולא Sacha31, Label75 ou <לא ניתן לפרסם מיילים באופן פומבי>
שיחקנו עם מקלות, עם כדורי טניס, בשוטרים וגנבים, תופסת, כדורגל, 21, שיחקנו עם בובות ועם מכוניות מיניאטוריות ולא במשחקי מחשב
לא כולנו היינו תלמידים טובים. מי שנכשל, נשאר כיתה. אף אחד לא הלך לפסיכולוג, או ליועצת חינוכית.
פשוט, נשארו כיתה וקיבלו הזדמנות שנייה.
מי שלא רצה ללמוד בתיכון הלך לבית ספר מקצועי.
וזאת לא הייתה בושה.
חווינו את החופש, למדנו מההצלחות ומהכישלונות שלנו, לקחנו אחריות.
ולמדנו להסתדר לבד.
האם אתם שייכים לאותו הדור ?
אם כן, הקדישו דקה למחשבה ושלחו מסר זה לחברים.
אולי הם ישכחו, ולו לכמה רגעים, מהחיים המטורפים של היום ויהפכו שוב לילדים שהיו פעם ...