לעשות את כל מה שצריך לעשות - מיד כשמגיעים הביתה -
מצטרף (בהסתייגות קלה: קודם לנשום, ואז לחייך ולצחוק קצת, ורק אח"כ להתחיל בסדר ונקיון ומה שלא יהיה.
לא יתכן שמה שיהיה בראש הוא 'אני מגיעה הביתה לעבודה השניה, העיקרית, עם בוסים שלא נגמרים..' - לכן הפעולה הראשונה צריכה להיות 'ביתית' 'כיפית' ושאר קלישאות של בית חמים ונעים).
בכלל יש לפעמים
דמיון שמפריע, מגביל ומונע.
למשל: להכניס כביסה למכונה, או לתלותה, כשהילדים מתרוצצים. למה זו סתירה?
לא כל דבר הוא 'מבצע רגיש ומורכב' שמצריך 'סביבה נקיה וסטרילית מילדים'.
וגדולה מזו: אפשר וראוי
להעזר בילדים (תלוי בגילאים, אבל אפשר להרגיל מקטנות), אפילו שהם לא עושים בצורה מושלמת.
הם יכולים לקפל קצת (בעיקר מגבות, וגם זה נראה לפעמים כמו גוש ביגוד). או להכניס לארון.
וגם אם אז המכנסיים המכובסים יהיו בארון בזוית 89 מעלות לעומת אלו שמעליהם שהם 91, גם לא נורא.
ואפילו אם בצילום עילי שבתוך הארון יהיו בגדים ש'יוצאים מהצדדים', גם לא נורא בכלל.
דמיון נוסף הוא: 'כמה אני צריכה
לעבוד בבית'.
עבודות הבית, כשנעשות בצורה שזה 'חלק פשוט מהבית', ולא 'עבודה קשה שהוטלה עלי ע"י אי מי שביום מן הימים אסגור אתו חשבון', מקבלות גוון אחר לגמרי.
והדמיון השלישי הוא מה שהוזכר למעלה: לא לדחות דברים ל'אחר כך כשיהיה לי כח'.
כי ה'כח' הזה לעולם לא יהיה בפועל, הוא תמיד ישאר ב'כח'..