דרוש מידע איך מייצרים מודעות שתמנע משברים נפשיים?

[ש. צ. וינמן]

מעבר לכתבות עומק שלפעמים טובעים בהם מרוב מידע,
צריכים ליצור רשימת איתותי הזהרה שתפורסם בכל ערוץ וצורה אפשרית.
נקודות לדוגמא
- רגרסיה. זה יכול להיות בפרט מסויים או ברצף של התנהגויות ולאורך זמן.
- שינוי התנהגותי קיצוני קבוע. בחור שמח שהופך לעצוב או להפך.
- סימפטומים פיזיים מתמשכים שנבדקו ואין להם סיבה פיזיולוגית. (כאבי ראש/בטן/וכו')
- ירידה בתפקוד החברתי. עד המנעות בכלל.
- בעיות שינה (שינה לאורך חלק גדול משעות היום או קושי בהרדמות)
- אדישות לנושאים שעניינו בעבר.
- אדישות קיצונית למצב בריאותי/לימודי.
- שינוי חברתי קיצוני - חבירה לחברה שלא היה קשור אליה בעבר.

 

[פוינט]

באמת שמודעות של ההורים יכולה להיות מקפצה לכל קושי ועניין,
הנקודה שאין מידע מונגש או מסודר, ומה לעשות שאת הנסיון צוברים עם החיים עצמם.

כל הורה רוצה לתת לילד שלו מקסימום
ולפעמים ההבדל הוא - ידע

לא היה מזיק בכל סמינר לתת סדנא קצרה על התפתחות הגדילה הפיזית והנפש של הילד
איזושהי טעימה לפני היציאה לדרך, להבין מה נורמלי ומה דרוש בדיקה.

בנושאי התפתחות המתבגרים, אולי מתאים יותר הרצאות מטעם הקהילה קופ"ח או אפילו מטעם מוסדות הלימוד
להורים לילדים שמתחילים ישיבה/סמינר.

אפשר להביא אנשי מקצוע ולעשות את זה מונגש ומעניין, ולייצר שיח בנושא. הלוואי.

 

[הנשר הגדול]

בסופו של דבר מי שיש לו את זה... יודע גם בלי קורסים... (לא שאני מזלזל בקורסים)

גם עם קורסים לא יודעים ואיש מקצוע זה לא אחד שעבר קורס
זה לא יאמן איך יש אנשים שחושבים שהם מבינים בנושאים שאין להם מינימום ידע בהם (להזכירכם שהשואל שאל על דברים שאם לא מטפלים בהם מביאים לנזק בלתי הפיך ולא על בחור שעובר עליו משהו)

 

[אסתי-בראון]

אני קראתי כאן כותרת אחת
ותשובות אחרות.

השאלה בכותרת היתה איך מייצרים מודעות שתמנע משברים נפשיים
התשובות היו במנעד שנע בין זיהוי לנרמול לאבחון לטיפול וכו'...
אחרי שכבר הגיע המשבר או ממש טרום משבר

תרשו לי לענות בשלוף על השאלה המקורית?
הערה: אין מוקדם ומאוחר ברשימה
- אהבה הורית מגיל אפס ועוד קודם לכן
קשר בריא ומאוזן שבנוי על אמון ביכולות, ראיית הטוב, סמכות וגבולות מאוזנים, ואהבה ללא תנאי
(כל סעיף יכול להיות פרק בספר)
- שיח רגשי עשיר מגיל אפס ועוד קודם לכן
פתיחות בין ההורים לילדים, כבוד הדדי, מותר לדבר על הכל, ויש יחס מכבד גם לטעויות וכישלונות
- אמונה וביטחון וקשר חיובי עם הבורא ית'
- חשיבה חיובית ודפוסי חשיבה חיוביים
- השקעה נכונה של ההורים בשלום הבית - כולל טיפול זוגי בעת הצורך
- בית שמח עם אוירה נעימה ופתיחות כנ"ל

נראה לי שזה הולך ומתארך...
איך נראה הכיוון הזה?

 

[נחמן גשייד BSW]

ממש כך!!


ובענין אחר (?)
פתחתי אשכול חדש בענין
אשמח להחכים מכם

בקשה - איזה שם לתת לספר וחוות דעת כללית

אני מתעתד להוציא אי"ה ספר לחג הסוכות. אשמח להכוונה ודיוק מכם איך זה נשמע וכל מה שיאיר את עיני אודה הכיוון הוא בסיס לעולם הנפש (לאחר עיון ולמידה של עשרות שיטות יסודיות ואמפיריות - הגעתי בס"ד לדרך מובנית הגיונית ובהירה) ממה מורכב האדם איך הוא מתפתח מטרום לידה למצבו כיום האדם בסביבתו מה ההגדרה של...

www.prog.co.il

 

[נחמן גשייד BSW]

תודה לכל המגיבים המחכימים ממש

חשבתי אולי בעלי הנסיון יוכלו לשתף אותנו

הורה או כל אדם שמזהה למפרע שהיו סימנים שאם היו שמים לב מוקדם היה מונע נזק

 

[mklj]

תודה לכל המגיבים המחכימים ממש

חשבתי אולי בעלי הנסיון יוכלו לשתף אותנו

הורה או כל אדם שמזהה למפרע שהיו סימנים שאם היו שמים לב מוקדם היה מונע נזק

@נחמן גשייד BSW אוכל לשתף באישי, אין לי פרימיום אם תרצה תוכל לשלוח לי הודעה.

 

[%IOO]

במקרים רבים אני מגלה שהיו סימנים ברורים מראש,

אולי לטובת כולנו
תכתבו לנו איזה סימנים צריכים להדליק להורים נורה אדומה?

 

[א. פרי]

לכל חיידר ובית ספר יש פסיכולוג/ית מטעם השפ"ח של העירייה וזאת בדיוק העבודה שלהם
לתת מענה ואיבחון כשמתעוררת בעיה

מהיכרות אישית, חשוב לציין שיש היום שיפור ניכר מאוד במוסדות מסוימים (לא מכירה את כל המוסדות כמובן)
בעיקר בתחום של החנ"מ. הלוואי שכל התלמידים היו זוכים ליחס כל כך קשוב כמו תלמידי החינוך מיוחד.
זה קיים באופן מצומצם וראוי שזה יהיה שווה לכולם.

 

[א. פרי]

אני קראתי כאן כותרת אחת
ותשובות אחרות.

השאלה בכותרת היתה איך מייצרים מודעות שתמנע משברים נפשיים
התשובות היו במנעד שנע בין זיהוי לנרמול לאבחון לטיפול וכו'...
אחרי שכבר הגיע המשבר או ממש טרום משבר

תרשו לי לענות בשלוף על השאלה המקורית?
הערה: אין מוקדם ומאוחר ברשימה
- אהבה הורית מגיל אפס ועוד קודם לכן
קשר בריא ומאוזן שבנוי על אמון ביכולות, ראיית הטוב, סמכות וגבולות מאוזנים, ואהבה ללא תנאי
(כל סעיף יכול להיות פרק בספר)
- שיח רגשי עשיר מגיל אפס ועוד קודם לכן
פתיחות בין ההורים לילדים, כבוד הדדי, מותר לדבר על הכל, ויש יחס מכבד גם לטעויות וכישלונות
- אמונה וביטחון וקשר חיובי עם הבורא ית'
- חשיבה חיובית ודפוסי חשיבה חיוביים
- השקעה נכונה של ההורים בשלום הבית - כולל טיפול זוגי בעת הצורך
- בית שמח עם אוירה נעימה ופתיחות כנ"ל

נראה לי שזה הולך ומתארך...
איך נראה הכיוון הזה?

הלוואי!
זה נשמע עולם אידיאלי. השאלה איך אפשר להגיע לשם..

 

[דיאלוג]

ממליץ מאוד על "הורים בראש טוב"
נותן יסודות מהותיים על נפש הילד+סמכות וחינוך הורי

 

[פוינט]

הלוואי!
זה נשמע עולם אידיאלי. השאלה איך אפשר להגיע לשם..

האמת, שגם עם מודעות מאד גדולה, אוירה חיובית, עבודה עצמית ואהבה רבה
עדיין אין זה ערובה לזהות קושי או משבר,
יש ילדים רגישים ומרגישים מידי, אחרים שה"י שעברו פגיעה, כאלו שמתחילים בהרגלים שבאים מכפיתיות, בעיות אכילה ועוד ועוד לצערינו.

העניין הוא לייצר מודעות לקושי, ואיך שביקשו למעלה סימנים מקדימים.

אוסיף, כי ההבנה שלי היום, היות ואנחנו בעולם המעשה, כדאי ללמוד ולשמוע להרחיב ידע וגבולות
אך מנגד - להבין את המציאות שאנחנו בני אנוש, ואין ביכולתינו לדעת ה-כ-ל
או גם אם אנחנו יודעים, זה לא מה שימנע את הנסיון,
בפרט שהבורא מזמן לנו מצבים שנבין שאנחנו נתונים אך ורק בידיו הרחומות
והידע שלנו בלעדיו - שווה לכלום.

ולכן כהורים יש לתת את הדעת להבנה שעלינו לקשור את עצמנו לבורא ביתר שאת
ולשאת לתפילה מעומק הלב לבורא עולמים
שינחה אותנו בדרך מישור ונזכה לגדל את ילדינו כראוי
ולתת להם את כל מה שדרוש עבורם הן מבחינה, פיזית, נפשית, רגשית, חברתית והן בכל תחום,
ואם חלילה הזדמן לידנו נסיון, לא להרפות מתפילה ובקשה ותחינה.

 

[נחמן גשייד BSW]

תשמעו סיפור מזעזע. (כל הפרטים שונו לחלוטין).
אדם מבוגר עם PTSD חמור. תפקוד אפס.
כשמשחזרים את הילדות, מגלים ילד בן 12 מאוד חושש ונמנע מחברה, פחדים ללכת ברחוב (שהתפרשו כעצלות לצאת לשליחויות)
בישיבה קושי להשתתף בסעודות וחבורות (כתגובה דחקו בו ליצור קשרים "כי זה מה שטוב לך") וחבר מנצל שהצליח לסחוט אותו שנים.
באיזה שלב התחיל דיכאון מוחשי - שעות במיטה, בכי, חוסר ענין בתחביבים וחוסר הנאה רידיקלי.
היה ניסיון אחד לטיפול שלא צלח.
ההורים? לא ברור. אולי הכחשה, אולי הדחקה, אולי חוסר מודעות.
סחב עד החתונה
שנה ראשונה תפקד פרפקט
ומיד לאחריה קריסה מוחלטת.

האמת שנורא התלבטתי אם להביא את זה פה.
אותי ברמה ההאישית זה זעזע. מדוע להציק גם לקוראים היקרים?
בפרט שהתגובות באשכול זה ובמאמר שפירסמתי מראים שקוראי פרוג מאוד מחוברים, מודעים, ובענין. אז סביר שאין כאן המקום לחדש. אז למה סתם לזעזע. הרי זה עצמו גורם נזק לאנשים, חרדת יתר זה הדבר האחרון שאני רוצה לגרום ח"ו.

אני מקווה שאחרי הקדמה זו זה לא יגרום לחרדת יתר אלא לנסות לחשוב איך ניתן להפיק מכך לקחים.
אשמח להבין מה עובר בראש / בלב של אנשים שרואים כאלה דברים וממשיכים הלאה. (אם אפשר, נא תגובות עניניות, מועילות ולא שופטות)
אני הכי יודה לתגובות של אנשים שחוו על בשרם, בשלב מסוים בחייהם, קושי להכיר ולהעיז להסתכל על הקשיים בעינים פקוחות. שבאיזה שלב התפכחו מכך. לדעתי מהם הכי נחכים.

 

[יעל זלמנוביץ]

בלת"ק חלקי,
זו שאלה טובה ומצוינת, אבל לעניות דעתי יש שאלה שצריך לשאול קודם איך בכלל אפשר למנוע משברים נפשיים? איך לא להגיע אליהם ...
הורים ומשפחה בד"כ מתכחשים למציאות ולא נעים לומר הם מתכחשים למציאות גם כשהמשבר קורה...
אני אישית הכרתי בחור שהיה בחור חמד אך כנראה המעבר לישיבה גדולה ועוד דברים שכנראה סחב עם עצמו גרמו לו לכל מיני.... האמת שזיהיתי את השינויים שעובר וניסתי לדבר בצורה פשוטה ועדינה , איך אפשר לעזור, אבל כולם צחקו עלי....ואמרו לי שאני מנפחת....(חוץ מאחות אחת שלו) ומה שקרה זה שהבחור ירד לגמרי משפיותו , הבושות שהוא עשה למשפחתו זה בלתי ניתן לתיאור , האשפוזים, ההזיות וכל הנלווה לזה.
אבל שוב, לאחר כמה אשפוזים וסוג של התאזנות חזרה ההתכחשות למצב, והיום הוא "בחור רגיל" הוא נפגש עם בחורות טובות ואיכותיות - וכואב הלב....
מי שמתכחש - מתכחש ואין באמת איך לעזור לו!
דבר נוסף, אני חושבת שאם היה משהו בישיבה שמזמין את ההורים לפגישה ומנסה לנער אותם אז אולי הדברים לא היו יוצאים משליטה אבל הישיבה שתקה , הבית שתק והיום גם הבחור שותק !

 

[אסתי-בראון]

הלוואי!
זה נשמע עולם אידיאלי. השאלה איך אפשר להגיע לשם..

עבודת חיים.

ואם ממילא החיים קשים בסופו של דבר
וצריך לעמול ולהתאמץ,
לא עדיף לעשות את זה קודם לבעיה?

האמת, שגם עם מודעות מאד גדולה, אוירה חיובית, עבודה עצמית ואהבה רבה
עדיין אין זה ערובה לזהות קושי או משבר,
יש ילדים רגישים ומרגישים מידי, אחרים שה"י שעברו פגיעה, כאלו שמתחילים בהרגלים שבאים מכפיתיות, בעיות אכילה ועוד ועוד לצערינו.

העניין הוא לייצר מודעות לקושי, ואיך שביקשו למעלה סימנים מקדימים.

אוסיף, כי ההבנה שלי היום, היות ואנחנו בעולם המעשה, כדאי ללמוד ולשמוע להרחיב ידע וגבולות
אך מנגד - להבין את המציאות שאנחנו בני אנוש, ואין ביכולתינו לדעת ה-כ-ל
או גם אם אנחנו יודעים, זה לא מה שימנע את הנסיון,
בפרט שהבורא מזמן לנו מצבים שנבין שאנחנו נתונים אך ורק בידיו הרחומות
והידע שלנו בלעדיו - שווה לכלום.

ולכן כהורים יש לתת את הדעת להבנה שעלינו לקשור את עצמנו לבורא ביתר שאת
ולשאת לתפילה מעומק הלב לבורא עולמים
שינחה אותנו בדרך מישור ונזכה לגדל את ילדינו כראוי
ולתת להם את כל מה שדרוש עבורם הן מבחינה, פיזית, נפשית, רגשית, חברתית והן בכל תחום,
ואם חלילה הזדמן לידנו נסיון, לא להרפות מתפילה ובקשה ותחינה.

אני משוכנעת שמילות המפתח הן אהבה ללא תנאי, שיח פתוח על רגשות, וכנות ואומץ של הורים
וזאת ההשתדלות שכדאי להורים להשקיע בה
ובעצם - - -
רוצים לפתח חוסן נפשי אצל ילדיכם?
השקיעו בחוסן הנפשי שלכם!

וממתי אנחנו אחראיים על תוצאות?
אנחנו במקום של ההשתדלות
ולהתפלל בלי סוף

 

[מרחבית]

דבר נוסף, אני חושבת שאם היה משהו בישיבה שמזמין את ההורים לפגישה ומנסה לנער אותם אז אולי הדברים לא היו יוצאים משליטה אבל הישיבה שתקה , הבית שתק והיום גם הבחור שותק !

אינני מכירה את המקרה, ואולי את צודקת.
רק חשוב לדעת, שלפעמים כשמדובר על מחלת נפש אמיתיות - אין הרבה מה לעשות. כלומר, יש תרופות שעוזרות במידה כזו או אחרת. אבל אף אחד לא יתחיל לתת תרופות פסיכיאטריות חריפות לפני שיש מצב חריף!
וטיפולים פסיכולוגיים או רגשיים לא ממש עוזרים למצבים כאלה. זה משהו שהוא יותר ברמת החומרים ותפקוד המוח.
מה עוד, שבמקרים כאלה, האדם בדרך כלל מסרב לשתף פעולה בתוקף, כי תפיסת המציאות שלו שונה.

המחלות האלה - האמיתיות - מתפרצות לא פעם בגילאי ההתבגרות ומעלה. ואז מייחסים אותם לכל מיני דברים סביבתיים. ולרוב מאשימים את הסביבה בכל מיני דברים - בלי לדעת ובלי להבין כלל את הסיטואציה!

אין עניין כאן להפחיד, ורוב הבעיות הרגשיות - גם כשנראות חמורות ועם השלכות לא פשוטות - הן אינן מחלות נפש אמיתיות!
אשפוזים, הזיות וכדו' - מצב פסיכוטי - הרבה פעמים קשור למחלות אמיתיות. וקשה עד בלתי אפשרי למנוע את זה מראש.
נכון שיש לפעמים טריגרים להתפרצות המחלה. ועדיין, זה לא העיקר.

אמנם זה לא נושא האשכול. האשכול מדבר על משברים נפשיים, רגשיים, שזה דבר אחר.

 

[מרחבית]

מה אפשר לעשות? איך ניתן להגביר מודעות שהורים ישלחו לטיפול בזמן המתאים ולא שידחו /יתעלמו?

זו שאלה קשה.
כי צריך לשמור כאן על איזון.
לדחות או להתעלם כשצריך עזרה - זו אכן בעיה.
אך גם לשלוח לטיפול ילד רק כי הוא בסערת ההתבגרות - ומישהו נבהל מזה - או שהאופי שלו קצת שונה ממה שמצפים ממנו - זו גם בעיה - לא פחות קשה. ויכולה לגרום לנזק גדול מאוד בגיל רגיש זה.

לכן צריך הרבה שיקול דעת, וכדאי שהורים ואנשי חינוך ידעו על סימנים מסוימים, שאז כדאי להתייעץ עם איש מקצוע טוב ומבין, שייעץ אם לגשת לטיפול או לא.
עם ילדים קטנים כמובן יותר קל לגשת לאבחון וטיפול, וזה לא יפגע בתדמית העצמית שלהם אם יעשו את זה נכון.
להציע לבחור טיפול, צריך לשקול טוב טוב, כי יש כאן שני צדדים חזקים!
וכמובן אם זה בא מצד הבחור - שהוא סובל ומבקש עזרה, זה משהו אחר.
וכמו שכתבו - האפשרות לשיח פתוח בבית, ילד שיכול כשהוא רוצה לדבר עם ההורים בלי לחשוש מתגובתם - זה דבר קריטי.

סימנים כגון הרשימה שכתבה @ש. צ. וינמן - יכולים בהחלט לתת כיוון.
ומסכימה איתה שצריך לפרסם איתותי אזהרה.
ידע טוב הוא מאוד חשוב - כדי לא לפספס מצד אחד, ומצד שני לא להזיק מתוך חרדתיות ואי הכרה מספקת של אופי שונה או מאפייני גיל.

 

[נחמן גשייד BSW]

אשפוזים, הזיות וכדו' - מצב פסיכוטי - הרבה פעמים קשור למחלות אמיתיות. וקשה עד בלתי אפשרי למנוע את זה מראש.
נכון שיש לפעמים טריגרים להתפרצות המחלה. ועדיין, זה לא העיקר.

יש אסכולה הטוענת כי לטריגר יש יותר מקום. לשיטתם, יכולים להיות שני אנשים עם אותם גנים וסיכון תורשתי ולאחד יתפרץ ולשני לא. אסכולה זו טוענת שמחלה נפשית הרבה פעמים נובעת משילוב של גנטיקה וסביבה.

 

[נחמן גשייד BSW]

להציע לבחור טיפול, צריך לשקול טוב טוב, כי יש כאן שני צדדים חזקים!

אני חושב שזה מאוד תלוי בגישה של המציע.
אם באים בגישה שאתה צריך טיפול כי משהו בך לא בסדר, זה בוודאי מורכב.
אם מתייחסים לטיפול רגשי כאל הזדמנות להיות אדם שלם יותר, משובח, בעל מידות ועוד, אזי אם המציע מאמין בכך, הבחור יכול להסתכל על כך אחרת.
אני לא בטוח שזה קשור למילים שאומרים לו כמו לאמונה הטמונה בליבו של המציע.