זה דברי תורה ואמונה , על מעלת היסורים וכו'
ולכן מתאימים לכל אחד
השאלה מתי.
כשבן אדם מתמודד בהצלחה 23 שעות ביממה, ובשעה אחת הוא גונח ונאנח ומשחרר כאב ולחץ, ואז מגיע החבר/ האח/ התורן ומציע לו קלטות זה מפוצץ.
כי את כל מה שר' מיילך אומר אני יודע, ופשוט עכשיו אני לאל מצליח לחיות עם זה...
כשאתם תהיו איתו שם, תסכימו איתו שזה נורא שיש לו ילד חולה בסרטן, ודבר כזה הופך את הבית, וזה באמת הורס את כל התוכניות, ובאמת לא יודעים מה יהיה מחר, ובאמת הרפואה היא לא יודעת הכל, ויש פחד אמיתי ממוות.
זה מה שיתן לו כח להתמודד בהצלחה הלאה ב23 שעות הבאות.
מסכימה כל כך.
בזמנו היינו במחנה של הארגון "רפאנו ונוושע" למשפחות שאחד הילדים במהלך טיפולים.
דיבר שם הרב גואל אלקריף שביתו החלימה מהמחלה זמן מה קודם לכן.
הוא אמר שכשהיה איתה בטיפולים והיא סבלה והוא ניסה להקל מעליה, חשב לעצמו: "כולם מתפללים בשבילנו, קורעים שערי שמיים, מקבלים קבלות טובות, ומה אני - האבא של הילדה -עושה? מעביר את קערת הקיא מפה לשם ומשם לפה, מרוקן, וחוזר חלילה. עם זה אני מתעסק?"
וענה - שלכל אחד התפקיד שלו במערך, והורה, בתפקידים הטכניים הלא הירואים, ממלא את תפקידו הכי טוב שאפשר.
זו היתה רוח הדברים. לא בטוחה שדייקתי.
אבל אני זוכרת היטב שככה הרגשתי בחודשים הראשונים.
לא היה זמן וראש לקבלות ושמיעת הרצאות וחיזוקים
אבל כל המהות היתה תפילה ואמונה. בכל נשימה ונשימה.
כשנמצאים במחלקות האלו ימים על גבי לילות (כמו ששמעתי ל"ע בהספד על ילדה שנפטרה מהמחלה, שכינו את "בית ויזל" בתל השומר- שלא תכירו - "בית המדרש הגדול לאמונה" )
לא צריך בדיוק בזמן הזה לקרוא ולשמוע אמונה. לפעמים גם אי אפשר. שם חיים אמונה רגע רגע ושעה שעה. לצד קערת קיא. פיק ליין שמזדהם. חום שעולה. טסיות שיורדות. שיער שנושר בבת אחת או בהדרגה. סטרואידים שמנפחים. המתנה מורטת עצבים לתשובות של בדיקות. תנועת יד או קימוט מצח של רופא. ועוד ועוד.
הנושאים החמים
הנושאים החמים
