איזה ספר את אוהבת לקרוא?

[Ushaya]

יש ספר דומה : שרים הדחלילים.

ויש גם את הספר של שרה פכטר לא זוכרת את שמו
על אחת מובטלת שנהייתה יועצת עסקית [בטעות]
את בטח יודעת למה אני מתכוונת.

האמת שקראתי את שניהם ומיד הם קפצו לי לראש.
אבל אחד היה מצוין ונהניתי ממנו כל שנייה והשני היה גרוע למדי שקראתי אותו רק ברגעים שלא היה לי משהו טוב יותר לקרוא ובגלל שאני כזו שאם התחלתי ספר, אני צריכה להגיע לעמוד האחרון... (אבל עקפתי עמודים בדרך, נמאס לי).

 

[שמואל גרינשטיין]

ויש גם את הספר של שרה פכטר לא זוכרת את שמו
על אחת מובטלת שנהייתה יועצת עסקית [בטעות]
את בטח יודעת למה אני מתכוונת.

ספר הזוי!

חני

 

[מלפפון]

ואם הוא הזוי?
זה מה שיפה בו!!

הקטע הזה שלא נצמד למציאות בדווקא,
סוג של אלגוריה מודרנית..

 

[פרוגיוזרית]

כמו שכבר אמר מישהו "תמיד חשבתי שאני לא יודע לצייר, בסוף גיליתי שאני פשוט כישרון מולד באמנות מודרנית".

ברור שיש כתיבה שלא נצמדת למציאות וזה היופי שבה.
אבל כשאני קוראת ספר ומתלבטת אם ה*סופר* יודע שזה לא מציאותי, זו כבר בעיה.

* לא קראתי את הספר של שרה פכטר, אז אני לא יודעת מה לגביו. מדברת באופן כללי.

 

[מלפפון]

מציאותי בעינייך שמזכירה עדינה וחששנית הופכת להיות מנהלת באמצעות ייפוי כח?

 

[Tweenset]

אני לא רוצה להזכיר את שם הסופרת, אבל אחת הסופרות שהוזכרה כאן נתנה לי תחושה בקריאה כאילו היא לא השקיעה יותר משניה וחצי לפני שהנפיקה את המשפטים בספר
הכתיבה אמנם זורמת.. אבל העלילה רדודה וחסרת תוכן כאילו מישהו שלף אותה מהשרוול כי היה צריך דחוף לכתוב ספר, ולא מצא משהו יותר טוב לכתוב עליו חוץ מהשטות התורנית
מצד שני, לעלילה הכי מטופשת שיכולה להיות יכולים להכנס רגשות עמוקים, יחסי אנוש מיוחדים ועוד כהנה וכהנה משביחים שונים

 

[פרוגיוזרית]

מציאותי בעינייך שמזכירה עדינה וחששנית הופכת להיות מנהלת באמצעות ייפוי כח?

לא. וזה בפרוש הפריע לי בספר כי עשו מאמצי על להסביר למה זה היה הפתרון היחיד האפשרי.
היה עדיף שוינשטוק היה אומר שהוא חלם בלילה שכך כדאי, אם כבר רוצים להתפרע עם "אלגוריה מודרנית".

 

[מלפפון]

לי זה לא הפריע אלא הוסיף ענין.
אהבתי את יפי העדינה שמגלה כוחות בעצמה ומגיעה למקום בלי לשים לב.
זה מה שהיה חמוד בספר.
הוא נתן הרבה תובנות.
איך בנאדם שלא מודע ליכולות שלו מקבל הזדמנות ומוצא אותן.
אז גם אם הדרך מאולצת, היא לא העיקר בספר.
העיקר הוא הגיבורה ומה שהיא עברה, לא איך היא הגיעה לעבור אותם כי זה שולי.

זה מצחיק להתעצבן על הארי פוטר שהטיל קללת אימפריוס כי זה לא הגיוני, בעוד שמלכתחילה הכוונה של הסופרת היתה לקחת את המקום הלא הגיוני ולדבר על הנקודות ההגיוניות.

 

[efrat1]

לא. וזה בפרוש הפריע לי בספר כי עשו מאמצי על להסביר למה זה היה הפתרון היחיד האפשרי.
היה עדיף שוינשטוק היה אומר שהוא חלם בלילה שכך כדאי, אם כבר רוצים להתפרע עם "אלגוריה מודרנית".

מסכימה איתך.

לי זה לא הפריע אלא הוסיף ענין.
אהבתי את יפי העדינה שמגלה כוחות בעצמה ומגיעה למקום בלי לשים לב.
זה מה שהיה חמוד בספר.
הוא נתן הרבה תובנות.
איך בנאדם שלא מודע ליכולות שלו מקבל הזדמנות ומוצא אותן.
אז גם אם הדרך מאולצת, היא לא העיקר בספר.
העיקר הוא הגיבורה ומה שהיא עברה, לא איך היא הגיעה לעבור אותם כי זה שולי.

זה מצחיק להתעצבן על הארי פוטר שהטיל קללת אימפריוס כי זה לא הגיוני, בעוד שמלכתחילה הכוונה של הסופרת היתה לקחת את המקום הלא הגיוני ולדבר על הנקודות ההגיוניות.

אי אפשר להשוות בין הארי פוטר (לא קראתי) לשרים הדחלילים.
המאמצים שהמחברת עשתה כדי להפוך את העלילה להגיונית בספר שרים הדחלילים, היו מגוחכים בעיני. ומדע בדיוני- זה ז'אנר אחר שלא מתיימר להיות מציאותי.
תקני אותי אם טעיתי

 

[שירו]

סופרות .... נתנה לי תחושה בקריאה כאילו היא לא השקיעה יותר משניה וחצי לפני שהנפיקה את המשפטים בספר
הכתיבה אמנם זורמת.. אבל העלילה רדודה וחסרת תוכן כאילו מישהו שלף אותה מהשרוול כי היה צריך דחוף לכתוב ספר, ולא מצא משהו יותר טוב לכתוב עליו חוץ מהשטות התורנית
מצד שני, לעלילה הכי מטופשת שיכולה להיות יכולים להכנס רגשות עמוקים, יחסי אנוש מיוחדים ועוד כהנה וכהנה משביחים שונים

מסכימה עם כל מילה, ולכן גם לא יכולה לענות לסקר...
ואני אנסה להסביר את עצמי -
אני מאד אוהבת להאזין לכל כלי נגינה ובלבד שהמנגנים שולטים בו בשלימות ובאמנות.
וממש לא סובלת את הקקפוניה של אלו המתעקשים לנגן למרות שלא למדו ולא טרחו להתאמן....

וסיפור בעיני הוא כמו מנגינה - צריך לזרום, להתנגן בשלמות, להכנס אל הלב ולסחוף אחריו את המאזין למחוזות אליהם הוא שואף להגיע.
ולכן - (צריך את הנמשל?!)
אוהבת ספר שכתוב באומנות, (ויכול להיות כמעט על כל נושא) ובעיקר שיהיה זורם,נכנס אל הלב, סוחף את הקורא לאוירה שלו וגורם לקורא להזדהות עם גיבוריו, ומעלה בו כמיהה לבקר שם שוב. ולקרוא אותו עוד פעם. ולעיתים, כשהו ממש מעולה -עוד פעם... (יש ספרים שאני לא מגלה לאפ'חד כמה פעמים קראתי...)
ובוודאי שלא אקרא ספר שמזלזל באינטלגנציה של הקורא (וממילא גם של הסופר...) - כאלה אני אסגור אחרי כמה דפים..

 

[מלפפון]

לילה ולא דומיה- הכל הגיוני שם?

 

[פרוגיוזרית]

לי זה לא הפריע אלא הוסיף ענין.
אהבתי את יפי העדינה שמגלה כוחות בעצמה ומגיעה למקום בלי לשים לב.
זה מה שהיה חמוד בספר.
הוא נתן הרבה תובנות.
איך בנאדם שלא מודע ליכולות שלו מקבל הזדמנות ומוצא אותן.
אז גם אם הדרך מאולצת, היא לא העיקר בספר.
העיקר הוא הגיבורה ומה שהיא עברה, לא איך היא הגיעה לעבור אותם כי זה שולי.

זה מצחיק להתעצבן על הארי פוטר שהטיל קללת אימפריוס כי זה לא הגיוני, בעוד שמלכתחילה הכוונה של הסופרת היתה לקחת את המקום הלא הגיוני ולדבר על הנקודות ההגיוניות.

חסרות סיטואציות הגיוניות יותר של אנשים שנזרקים למקום שגדול עליהם בכמה מידות ומגלים בעצמם כוחות שלא הכירו?
מכירה כמה כאלה מהחיים.
זה שהתובנות יפות זה מקסים, ואכן נהניתי לקרוא את ההתפתחות האישית שלה אבל זו לא סיבה שהעלילה תהיה בלתי הגיונית, ועוד עם שמיניות באוויר להסביר למה בעצם היא כן הגיונית.
כשסופרת בונה סיפור הוא דף חלק. אין לה מערכת אילוצים בכלל. היא יכלה לבנות משהו הגיוני יותר בלי לגרוע מהמסר.

והארי פוטר לא קשור כאן - שם לכל היותר מדובר על יכולת השיפוט שלו, לא על מבנה עלילתי שלם.

 

[מלפפון]

היא יכלה לבנות משהו אמין יותר,
אבל ככל שהדוגמא מוקצנת, היא יותר מעבירה את המסר.

אחרי שקראתי את הספר חשבתי בעוצמה על היכולות הטמונות באדם,
וכמה הוא יכול לנצל אותן בשעת צורך.
אלא שלפעמים חייבים לדחוף אותו לסיטואציות האלו בכוחות על,
כי הוא עצמו לא ילך לשם משום שאינו מכיר את העצמה בתוכו.
הוא לא מאמין מספיק בעצמו.
ותובנה שניה-
שלא תמיד אדם שמגיע למעמד בר הערכה, מגיע למקום שלו.
לפעמים הוא רק מגלה שטוב לו יותר בירכתיים.
אלא מה?
הוא חייב קודם להתנסות כדי להגיע למסקנה הזו.
ומישהו חייב להביא אותו לשם.
והסופרת פשוט התנדבה לעשות את זה.

ובמקום לראות את התובנות היפות, התעצבנת על הדוגמא המוקצנת.

 

[פרוגיוזרית]

ובמקום לראות את התובנות היפות, התעצבנת על הדוגמא המוקצנת.

לא במקום, אלא במקביל

 

[מלפפון]

זאת אומרת הגעת לסוף הסיפור למרות העצבים?

 

[פרוגיוזרית]

זאת אומרת הגעת לסוף הסיפור למרות העצבים?

בהחלט. קראתי אותו יותר מפעם אחת כי הכתיבה זורמת והמסרים יפים והתהליך של השינוי מרתק.
רק כל פעם עקצץ לי מחדש חוסר ההגיון.

אגב, דוגמא נוספת היא הספר הפרש, שאני מאד מחבבת וקוראת מדי פעם שוב.
אבל כל פעם מחדש מרגיז אותי חוסר ההגיון של "אבא ירד מנכסיו, הוא נוסע לחו"ל ואני לא יכולה להצטרף, מה הבעיה, הבה נתחתן עם הבחור הראשון שלא דורש כסף לא משנה מי הוא".
אבל שם זה עוד יחסית שולי ואגבי.

 

[leaha]

מי יודע, אולי מלפפון כתבה את שרים הדחלילים או את אחד הספרים האחרים שהזכירו כאן?
זהירות!!!

 

[מלפפון]

לא כתבתי.
ואם הייתי כותבת- הייתי רוצה ביקורת ללא כפפןת.

 

[מריומה~]

היא יכלה לבנות משהו אמין יותר,
אבל ככל שהדוגמא מוקצנת, היא יותר מעבירה את המסר.

אחרי שקראתי את הספר חשבתי בעוצמה על היכולות הטמונות באדם,
וכמה הוא יכול לנצל אותן בשעת צורך.
אלא שלפעמים חייבים לדחוף אותו לסיטואציות האלו בכוחות על,
כי הוא עצמו לא ילך לשם משום שאינו מכיר את העצמה בתוכו.
הוא לא מאמין מספיק בעצמו.
ותובנה שניה-
שלא תמיד אדם שמגיע למעמד בר הערכה, מגיע למקום שלו.
לפעמים הוא רק מגלה שטוב לו יותר בירכתיים.
אלא מה?
הוא חייב קודם להתנסות כדי להגיע למסקנה הזו.
ומישהו חייב להביא אותו לשם.
והסופרת פשוט התנדבה לעשות את זה.

ובמקום לראות את התובנות היפות, התעצבנת על הדוגמא המוקצנת.

כחלק מהיכולת של סופר/ת לשתול את המסרים שלו זה בדיוק ההתיחסות למרכיבי העלילה.
ספור זה לא ספר מוסר.
סופר טוב צריך לדעת לספר את הדבר ולא על הדבר.
זה שיכול להיות לבנאדם תיאוריות בראש והוא מחבר את זה לעלילה או להיפך זה ציון גרוע בעיני.
כי ספר אמור להגיע ממקום נייטרלי לכאורה ולקחת את הקורא לאוירה ולמקום אחר לגמרי.

ויש הרבה פרמטרים שעושים את זה כמו - תיאור רגשות למצב
ידע הסטורי מדויק וכו

 

[רותי ארליך]

לדעתי הסקר לא ממש רלונטי
אני קוראת הכל.
מתח / פסיכולוגיה / תסביכים / זרימות ומשברים
אבל--
בוחרת את הספר רק לפי הסופר..
מי שכותב טוב, יגרום לי לקרוא גם על פו הדב בארץ זבת חלב ודבש או לחילופין מה הוא אכל אתמול לארוחת צהרים.

(ברור שלכל סופר/ת יש ספרים שיצאו פחות מוצלח, אבל עדין הם יהיו הם)