לאחר שבליל שבועות מלא כרסנו בש"ס ופוסקים ומיני מגדים, כשתחת לשוננו אך דבש וחלב סויה, ולאחר השלמת שעות שינה לחומרא. יצאנו אני ואחי לעשות חיים של חילוץ עצמות, בבריכה השכונתית, האולימפית בחציה הנכון.
התמקמנו על הדשא בפינה נסתרת, שני כסאות אבלים נוחים, קרוב לפח ולמלתחות. מרחתי קרם שיזוף, התהדרתי בבגד הים החגיגי שלי, ואז ראיתי אותו - את יגאל הירקן – האיש המיותר ביותר בכלל, ובחיים שלי בפרט.
"רק שלא יראה אותי", מלמלתי לאחי, "אין לי כוח להשפלות שלו".
רצתי שפוף מאחורי ילד עם אבוב שחור וזרקתי את עצמי אל בריכת הילדים, כך גבו של יגאל היה מטרים ספורים ממני. פעם אשאל אותו על הצלקת, אולי אז תתרכך הקליפה האנטיפטית שלו.
"אתם רואים את המקפצה שם?" אני שומע את יגאל משוויץ לנכדיו, "אם לא הייתי נשבע לאמא שלכם בדודה רוחמה שאשגיח עליכם הייתי קופץ פה כמו משוגע, מראה לכל האשכנזים כאן איך עושים את זה נכון, סלטות עאלק, ילדים".
חיש אצתי אל אחי שהיה באמצע ויכוח עם מכחיש חיסונים על התור למגלשה. שחתי לו את התוכנית בראשי פרקים, משכתי אותו בידו, משאיר את מכחיש החיסונים בפה פתוח ומלא חיידקים.
"הי יגאל", כך אחי תוך נגיסה אדישה בתפוח, "מטורפים אלה במקפצה, אה? בחיים לא תראה מרוקאי קופץ ככה".
עפעפיו של יגאל החלו רוטטים, נכדיו תפסו מחסה מאחורי מזרן מתנפח גדול, "מה אמרת?", נבח, "חצוף. אם לא אלו - החמודים של שרית - הייתי מראה לך מה זה לקפוץ במזרחית".
לזה קיוויתי. "יש לי פתרון", התערבתי בקול רועד מאדרנלין, "אני אשמור עליהם כמו על העיניים שלי, כלומר, כבבת עיני או איך שאומרים את זה, ואתה תוכל ללכת לקפוץ ולהראות לאשכנזים מה זה".
עניו של יגאל מזרות אימה, נכדיו החלו לכרכר סביבו ולקרוא קריאות עידוד קצובות "ס-בא ס-בא ס-בא", הצטרפנו אליהם בקריאות "י-גאל י-גאל", וליווינו אותו אל המגלשה כשמצטרפים אלינו עשרות נערים פוחזים בבגד ים.
חדי עין יכלו לראות את הרעד ברגליו של יגאל בטפסו על הסולם. אחי עלה אחריו, לחסום לו את פתחי החרטה, היה זה מחזה רוחני.
יגאל נעמד בקצה המקפצה, ידו הימנית על עיניו ושפתיו ממלמלות שמות של צדיקים ושם אימותיהם, גופו מתנועע אנה ואנה, דפיקות ליבו יצרו אדווה קלה בבריכה שסנוורה מלמטה.
"קפוץ כבר", דחק בו אחי, וההמון החל לשיר שירי עידוד, הנכדים זרחו מאושר.
"קטן עליי", התנער יגאל וצווח, "זה מקפצה זה? במרוקו הייתה מקפצה גבוהה כל כך עד שמי שקפץ לא נכון היה נתקע מחוץ לכח המשיכה, זה אפילו לא חיקוי, אני יורד.."
"בווווווזזזז", צעקו הנערים מלמטה, והנכדים צלצלו לאמא שרית ושמו אותה על ספיקר.
יגאל החל להזיע, "די כבר עם הבדיחה הזאת", עין ימין מצמצה בלי שליטה, "בצבא היו קוראים לי 'הקופץ' סבא שלי יגאל היה המקפץ של מלך מרוקו, שריתי חולה על מוקפצים אפילו שלמה המג'נון שלי היה לועס קפצונים.."
"קפפפווווץ כבר", התעצבן האספסוף, "יש תור אשכנזי אחריך".
גבותיו המחוברות סמרו, ידיו התנפנפו, ארכובותיו חרקו. המצב נהיה קשה מדי לצפייה, אחי החליט לגאול אותו מייסוריו על ידי דחיפה קלה באזור המותניים לקול תשואות הדרדקים.
נחשול המים הרטיב את קהל הצופים המריע, יגאל יצא מתנשף וצולע על רגל שמאל, כשהוא פולט קללות בג'יבריש מרוקאית, נכדיו עזרו לו לכפתר את הטריקו, יען כי אצבעותיו עדיין רטטו.
* * *
מאז אני לא מפחד מיגאל, אני בוחן וממשמש בירקות להנאתי, ואם לא מוצא חן בעיניו... שיקפוץ לי.
התמקמנו על הדשא בפינה נסתרת, שני כסאות אבלים נוחים, קרוב לפח ולמלתחות. מרחתי קרם שיזוף, התהדרתי בבגד הים החגיגי שלי, ואז ראיתי אותו - את יגאל הירקן – האיש המיותר ביותר בכלל, ובחיים שלי בפרט.
"רק שלא יראה אותי", מלמלתי לאחי, "אין לי כוח להשפלות שלו".
רצתי שפוף מאחורי ילד עם אבוב שחור וזרקתי את עצמי אל בריכת הילדים, כך גבו של יגאל היה מטרים ספורים ממני. פעם אשאל אותו על הצלקת, אולי אז תתרכך הקליפה האנטיפטית שלו.
"אתם רואים את המקפצה שם?" אני שומע את יגאל משוויץ לנכדיו, "אם לא הייתי נשבע לאמא שלכם בדודה רוחמה שאשגיח עליכם הייתי קופץ פה כמו משוגע, מראה לכל האשכנזים כאן איך עושים את זה נכון, סלטות עאלק, ילדים".
חיש אצתי אל אחי שהיה באמצע ויכוח עם מכחיש חיסונים על התור למגלשה. שחתי לו את התוכנית בראשי פרקים, משכתי אותו בידו, משאיר את מכחיש החיסונים בפה פתוח ומלא חיידקים.
* * *
"הי יגאל", כך אחי תוך נגיסה אדישה בתפוח, "מטורפים אלה במקפצה, אה? בחיים לא תראה מרוקאי קופץ ככה".
עפעפיו של יגאל החלו רוטטים, נכדיו תפסו מחסה מאחורי מזרן מתנפח גדול, "מה אמרת?", נבח, "חצוף. אם לא אלו - החמודים של שרית - הייתי מראה לך מה זה לקפוץ במזרחית".
לזה קיוויתי. "יש לי פתרון", התערבתי בקול רועד מאדרנלין, "אני אשמור עליהם כמו על העיניים שלי, כלומר, כבבת עיני או איך שאומרים את זה, ואתה תוכל ללכת לקפוץ ולהראות לאשכנזים מה זה".
עניו של יגאל מזרות אימה, נכדיו החלו לכרכר סביבו ולקרוא קריאות עידוד קצובות "ס-בא ס-בא ס-בא", הצטרפנו אליהם בקריאות "י-גאל י-גאל", וליווינו אותו אל המגלשה כשמצטרפים אלינו עשרות נערים פוחזים בבגד ים.
חדי עין יכלו לראות את הרעד ברגליו של יגאל בטפסו על הסולם. אחי עלה אחריו, לחסום לו את פתחי החרטה, היה זה מחזה רוחני.
יגאל נעמד בקצה המקפצה, ידו הימנית על עיניו ושפתיו ממלמלות שמות של צדיקים ושם אימותיהם, גופו מתנועע אנה ואנה, דפיקות ליבו יצרו אדווה קלה בבריכה שסנוורה מלמטה.
"קפוץ כבר", דחק בו אחי, וההמון החל לשיר שירי עידוד, הנכדים זרחו מאושר.
"קטן עליי", התנער יגאל וצווח, "זה מקפצה זה? במרוקו הייתה מקפצה גבוהה כל כך עד שמי שקפץ לא נכון היה נתקע מחוץ לכח המשיכה, זה אפילו לא חיקוי, אני יורד.."
"בווווווזזזז", צעקו הנערים מלמטה, והנכדים צלצלו לאמא שרית ושמו אותה על ספיקר.
יגאל החל להזיע, "די כבר עם הבדיחה הזאת", עין ימין מצמצה בלי שליטה, "בצבא היו קוראים לי 'הקופץ' סבא שלי יגאל היה המקפץ של מלך מרוקו, שריתי חולה על מוקפצים אפילו שלמה המג'נון שלי היה לועס קפצונים.."
"קפפפווווץ כבר", התעצבן האספסוף, "יש תור אשכנזי אחריך".
גבותיו המחוברות סמרו, ידיו התנפנפו, ארכובותיו חרקו. המצב נהיה קשה מדי לצפייה, אחי החליט לגאול אותו מייסוריו על ידי דחיפה קלה באזור המותניים לקול תשואות הדרדקים.
נחשול המים הרטיב את קהל הצופים המריע, יגאל יצא מתנשף וצולע על רגל שמאל, כשהוא פולט קללות בג'יבריש מרוקאית, נכדיו עזרו לו לכפתר את הטריקו, יען כי אצבעותיו עדיין רטטו.
* * *
מאז אני לא מפחד מיגאל, אני בוחן וממשמש בירקות להנאתי, ואם לא מוצא חן בעיניו... שיקפוץ לי.