קטע מאת הניקית @בתיה רחל
הקלף המגולגל הועבר מיד ליד ואווירת נכאים השתלטה על החדר האפלולי. בניהו הלוי היה הראשון שהפר את הדממה.
''זה לא יקרה, הבלים'' פסק.
עוזיהו התרתח, אך הכבוד שרחש לדודו המבוגר גרם לו להוריד את חומן של מילותיו.
''גם לפני הסכם השלום שהשאיר את יישובי שבט דן חסרי הגנה, אמרו כך.''
''ההשוואה לא במקומה'' נרתע הדוד. ''ההסכם ההוא אכן היה ארור, אך הוא אינו מתקרב לבשורה שכתובה כאן!''
''לכבוד תושבי בית צפניה, השלום והברכה'' החל להקריא זקן הכפר מהקלף, בניסיון להעביר את השיחה לפסים יעילים.
''ממלכתינו דוגלת באחווה, שלום ורעות יחד עם כל האומות הסובבות אותנו.
באזורכם, אזור הספר הסמוך לארץ פלישתים, השלום אינו שורר. מידי שבוע, ולעיתים אף מספר פעמים בשבוע, באות תלונותיכם אלי על נערים פלישתים המיידים צרורות, חיצים ואף בליסטראות. גם שוד וביזה הפכו לצערינו לדבר שבשגרה. אנשי החיל שנשלחים לשמור עליכם עייפו מתלונות חוזרות ונשנות ומחיכוכים עם חיילי הפלישתים הגיבורים.
אתם, נשיכם וטפכם נמצאים בסכנת חיים מול המרצחים הפלישתים. אני דואג לביטחונכם וליחסים הטובים עם האומות השכנות שעלולים להיפגע.
על כן, הנני מכריז, כי ביום התשיעי לירח החמישי, אתם, נשיכם וטפכם תגורשו מן הכפר ותועברו לבתי מחסה בלב הארץ, ובתיכם ושדותיכם יועברו לידי הפלישתים.
נאום אחאב מלך ישראל''
''הלזה ייקרא מלך??'' נעמד חופני בזעם. ''הלוא רופס הוא יותר מכל נערות הכפר!''
''ומי ערב לו כי מלך פלישתים לא ימשיך במעשיו כדי להעביר לרשותו כפרים נוספים?'' הוסיף עוזיהו.
''כיצד ננדוד עם נשינו וטפינו, נטלטל בדרכים המסוכנות, חסרי אחוזה ונחלת אבות'' קונן ירמיה.
''ובמה נתפרנס?''
''והיכן נגור?''
''כל עמלינו לבז יהיה''
''שדותינו לזרים''
''אוי מה היה לנו''
החדר התמלא בשברי משפטים, מכחישים, כואבים, סוערים, זועמים או אבלים. המילים חגו בין היושבים, ממלאות את החדר בעומס של כאב ופחד, עד כי הנשימה התקצרה והלב פעם בחוזקה.
''הפסיקו, יושבי בית צפניה!'' בניהו הלוי הכה באגרופו על השולחן.
''המלך לא יעז לעשות זאת. חיילי ישראל לא יהינו לגעת באחיהם לרעה, וללא חיילים, כיצד יבצע את מזימתו?''
''העם לא יניחוהו לעשות צעד נפשע זה'' נאחז בתקווה גם חופני. ''יודע הוא כי יקומו מורדים וירצחוהו נפש אם יגרש את בני עמו ויתן מנחלתם לשונאינו''.
''המכתב נועד אך ורק לשאת חן בעיני האומות, ואפילו המלך לא מעלה בדעתו לממשו במציאות''.
הוסיף בניהו המעודד מתמיכת חופני.
עוזיהו נאנח. ''לו יהי כדבריכם, אך ליבי אומר לי שתקוותינו תיכזב''.
שוב המה החדר, מתחלק למקווים, למיואשים, וללוחמים. והמקווים עוד יתייאשו והמיואשים עוד יקוו ושוב להיפך וחוזר חלילה, והלוחמים עוד יילחמו, יען כי עד החודש החמישי ישנם עוד שלושה ירחים תמימים, ובהם לילות רבים של ספק מענה.
---
''בוקר טוב לך שכנתי!'' קידמה אבינועם את פניה של מילכה בחיוך צוהל, כשגיגית הכביסה אחוזה היטב בידיה.
''בוקר טוב גם לך יקירה'' ענתה מילכה בזעף. ''ושמא עולץ ליבך על עקירתינו, יחד עם חמישה כפרים נוספים?''
''חמישה? מה?''
''היטב שומעת את, ואת פיך הפעור מתדהמה כדאי לך לסגור בטרם יחדור פנימה שרץ'' יורה מילכה, ואבינועם קולטת את חיציה בשתיקה, שנונות מילותיה של מילכה, אך ליבה מלא באהבה.
''גם את הגיגית הניחי כאן על יד החבל, כמעט נפלה היא מידייך!''
אבינועם הניחה את הקערה על העשב והתיישבה על הסלע, מצפה להמשך החדשות מפיה של מילכה.
''אתמול אבי הלך למכור סידקית ביפעת ובקדמה, הם רוצים לשלוח לשומרון משלחת מזקני הכפר. זה מהלך יום או יומיים, דרך לא ארוכה.''
''מלך אחאב לא רוחש חיבה לכפרים אלה, ולא בכדי. במות כמעט ואין כאן, וגם לא עצי אשרה. אך עוז רוח יש גם יש, ושילוב שניהם יחד לא נושא חן בעיניו''. מזכירה אבינועם את מה שכולם יודעים. את מילכה זה מרגיז, אך לשם שינוי היא דוממת. אולי נזכרה בסביה הנביא שנרצח בידי חיילי אחאב.
הן החלו לעבוד בשתיקה, תולות יחד בגד אחרי בגד. תוהות כמה מן הבגדים יצליחו להכניס בצרור שאותו תיאלצנה לקחת אם - אפילו במחשבה הן לא העזו לקרוא לדברים בשמם.
---
עוזיהו עמד בראש, תרמיל על כתיפו, מתניו חגורים. אחריו קרוב למחצית מבחורי הכפר. תוך פחות מיממה הם יהיו בחצר הארמון בשומרון. אליהם מצטרפת קבוצה מיכניה, מיפעת, מקדמה ומחצרון. ככל הנראה גם נערים משומרון יצטרפו למחאתם. חרב אין בידם, ופניהם לא למלחמה. רק בכח פיהם רוצים הם לזעוק, למחות מול העוולה, להתחנן לביטולה.
החצר החיצונה הומה אדם. רצועות פשתן צבועות בכתום מונפות אל על. משפטים שלוטשו על ידי הזקנים, שנדחו מן הארמון בבוז לפני שבועיים, נאמרים יחד, ובקצב.
''אנא מלכינו, רחם עלינו, בטל גזירתך מעלינו''
''נחלת אבותינו היא לנו, אלוקינו נתן בידינו, לא ניתנה בידי אויבים, עובדי מזלות וכוכבים!''
''בן ישראל לא יישלח בן ישראל''
''לא תעקרנה משפחות ממטה לחמן, לא ייעקרו תינוקות מבית רבן''
צהלות סוסים נשמעו, ופרסותיהם החלו לדהור בתוך ההמון. קצב הקריאות האחיד התחלף בבליל צעקות. רבים נסו כל עוד נפשם בם, ורבים נלקחו אל בית אסורי המלך.
---
חיילי המלך, עטויים בחליפות שמלות שחורות, ועליהם שריון קשקשים, עמדו כחצי הגורן ברחוב הכפר. קסדתם כמעט מכסה את עיניהם, ואת עין ליבם הממאן לעוול.
נשים מתייפחות בקול, נערות מטיחות דברים בעטויי השריון.
בית הכנסת הגדול הומה אנשים נשים וטף, החוסים תחת כיפת האבן. שופכים שיח, זועקים בדמע.
עגלות צב ממתינות על יד הכניסה לכפר.
הגזירה נחתמה.