הנושאים החמים
הנושאים החמים
סיגריה אחרונה ואני חוזר לעבוד. מבטיח.
העשן לועג לי. מה הסיכוי. רק הרגע ראית אמבולנס עובר ברחוב, וכבר תצליח לחזור לעבוד?
אני רוצה ללעוג לו בחזרה, אבל רואה שחור בעיניים. מכבה את הסיגריה בלי לראות, מגשש אחרי הכיסא. מתיישב. לא יכול לנשום. ריח של בשר חרוך ממלא אותי, וזה שהכל בראש לא עוזר בכלום. כמעט יכול למשש את אלי לידי, מחייך. חיוך אחרון, שנשאר שם לנצח.
אני קובר את הפנים בידיים, רק מתפלל שיעבור כבר. לא יכול עם זה, אלוקים.
לא יודע כמה זמן עובר. רק חושק שפתיים, מנסה לא לצרוח. לא לצרוח. לא לצרוח. לאט לאט הרעמים נחלשים לי בראש. מתחלפים ברעש האמיתי, זה שבחוץ. צפירה מהדהדת ברחוב, אני מצליח לפקוח בחשש עיניים ולהסתכל.
"שמעון!" צועק לי מישהו. יותם, כנראה. "בוא כבר, מה נתקעת?"
מה נתקעתי. שאלה טובה. "מה יש?" אני עונה בשאלה.
"אין לי מושג, אחי. אני על הווצאפ כרגע, כולם מחפשים מישהו שכן יודע מה הולך."
אני מתרומם, תוהה כמה זמן כבר אורכת הצפירה בחוץ, שהספקתי להתאושש. פותח את המחשב, משוטט בזריזות באתרים הרלוונטיים. "יש פה קטע מוזר, בוא תסתכל רגע."
יותם מתקרב, מציץ במסך. "מה זו המתיחה הזו?" הוא מרפרף על השורות. "מה משיח?"
"זו לא מתיחה." אני אומר, בעיקר לעצמי. "בוא, כנס לרכב שלי. נעוף לירושליים."
"אין מצב, אחי." הוא מגחך. "עובדים עלייך."
"בוא, ואני אוכיח לך." אני מתרומם, נוטל את המפתחות.
יותם בא אחריי, מהוסס.
המסדרונות מלאים בעובדים תוהים. חדר המנהל ריק, הדלת פתוחה לרווחה.
"זאת לא מתיחה." יותם מביט באלם בדלת. "אשכרה קרה משהו."
ופתאום אנחנו מחייכים, כאילו זה הכי פשוט בעולם.
"יאללה, הלכנו."
בכניסה לחניון עוצר אותנו בחור. "אל תעלו על רכב, אין יציאה מהעיר בתחבורה פרטית. הכל פקוק, המשטרה הוציאה הנחיות דחופות."
"סבבה." אני אומר, ומחייך שוב.
מתי בעצם פעם אחרונה חייכתי ככה, מכל הלב?
אני יודע את התשובה, ולא רוצה להיזכר. אז, לפני שיצאנו ללבנון. כשעוד הייתי בחור צעיר בלי פחד ובלי דאגה, יושב על הגדר עם החברים.
ועכשיו פתאום אני מחייך שוב, ואפילו הזיכרון לא מצליח להקהות את החיוך הזה. הכל בסדר, זה כל כך פשוט פתאום.
אוטובוס. אנשים נדחקים עליי. יותם מביט בי בחשש. "אתה בסדר?"
אני בודק את עצמי. אוויר יש לי, וגם יכולת לנשום. "כן." אני אומר, לא מזהה את הקול של עצמי. בטוח לגמרי, שליו. "הכל טוב, אחי. באמת שהכל טוב."
יותם מביט בי, מחייך עם העיניים. "וואלה, באמת משיח בא אם אתה מסוגל להדחף בלי לקרוס לי פתאום."
אני רוצה לטפוח לו על השכם, לצחוק. הצפיפות לא מאפשרת לי להגיע אליו, אז אני רק צוחק בקול. "תאמין לי, היה שווה לחכות לו. בסוף הוא הגיע."
מישהו מפעיל בכריזה שיר עליז כלשהוא. המילים מכות בי: שהחיינו, וקיימנו, והגיענו לזמן הזה. מלך המשיח, ברוך הבא.
לאט לאט כולם קולטים את המנגינה, מצטרפים. אפילו אני. כבר שנה שלא שרתי, מאז האשפוז האחרון. עכשיו אני שר, ושום דבר לא מפריע לי לעלות בטונים, כמו שידעתי פעם.
אני לא יודע כמה זמן עובר, אני רק יודע שירושליים נראית לי יפה מתמיד. מאירה, כמו העיניים הנוצצות של יותם. "תתחדש." אני אומר לו כשאנחנו יוצאים מהאוטובוס. "למדת לבכות."
"גם את זה לומדים בסוף." הוא עונה לי, וקולו צרוד. אורך לי רגע להבין שהוא בכה את נשמתו כששרתי. אני מחבק אותו, דבוק אליו בתוך פקעת אנשים. "יהיה טוב, אחי." אני לוחש. "אני מבטיח."
"אני יודע." הוא אומר, וממשיך לטפטף על כתפי. "אני יודע."
וככה אנחנו מגיעים, מזיעים, רטובים ונוצצים.
"אתם הגעתם מרחוק." אומר מישהו. "בזמן הזה בית המקדש כבר הספיק לרדת מהשמיים."
"והמסגדים?" אני שואל.
הוא צוחק. "התפרקו. מהצד זה נראה כמו רעידת אדמה, פשוט ההר נטה קצת הצידה והכל הדרדר לתהום."
"מאיפה עולים?" יותם חוזר להיות מעשי, כמו שהיה תמיד.
"לכו ימינה, איפה שהכי צפוף - זה הכיוון." הוא אומר. "אה, וטומאה נדחתה בציבור, אז אתם יכולים להיכנס."
"מה שתגיד." ממלמל יותם. אני דווקא מבין אבל שותק.
נדחקים עוד קצת, ולפתע אני לופת את ידו של יותם. "יותם."
"מה?" הוא מסתובב אליי.
"יו-תם." אני חוזר, קולי נשבר.
הוא עומד מולי. "מה יש?"
"בבית המקדש... שוחטים קורבנות."
"גאון אתה, אחי."
"לא." אני נושך שפה. "זה דם. על הרצפה. על אנשים. אני לא יכול."
עכשיו יותם נושך שפה, ושותק שתיקה ארוכה. "יודע מה? בוא נכנס כמה שיתאים לך. מקסימום נעצור באיזו פינה. אבל לפחות נכנס לאיזור. מה תגיד אחר כך לחדווה? שישבת כמו איזה מסכן ברחוב ולא נכנסת?"
הדמיון עושה את שלו, ואני מהנהן. אכזבתי את חדווה מאז החתונה כל כך הרבה פעמים, באמת שמגיעה לה גאולה שלימה.
הצפיפות גוברת. אנחנו כבר לא דוחפים אלא נדחפים. זורמים עם עוד מיליונים אל ההר. אל המבנה החדש שצץ פתאום, מאיר את העיר כולה באור חדש.
שער הר הבית.
"שבוע שעבר ראיתי באיזה סטטוס של הלכות לשלושת השבועות, שהר הבית הוא סביבות קילומטר וחצי כל צד." אני אומר. "יש לנו דרך."
יותם מהנהן. "זה נראה ככה."
אותי זה מרגיע. אני כבר לא יודע אם הרוגע הוא כי אני בבית המקדש, כי אני יודע שחדווה כבר בפנים, או כי אני יכול להתקדם בקצב שלי, ובכל מקרה יהיה טוב.
שער עזרת נשים. מטרים ארוכים של קירות מעוטרים סביבי, ואני שוב בשטח הפתוח.
שער העזרה כבר מולי. אני מתחיל לרעוד. זה אפילו לא נראה מוזר, אף אחד פה לא מנסה לשלוט ברגשות שלו. נשים זורקות חבילות טישו מהמרפסות שלהן, וגברים אוספים אותן לשימוש.
"אני לא יכול." אני אומר.
יותם מסתובב אלי שוב. "אתה יכול."
"אני לא יכול."
יותם מחייך. "אם אני יכול לבכות, ולא יקרה לי כלום, אתה יכול להיכנס."
"אני..." לא יכול להגיד שאני לא יכול. "מפחד."
יותם חושב רגע קצר. "זה הבית של אלוקים, כן?"
אני מהנהן.
"והוא בטוב איתך, כן?"
אני ממצמץ, לא מבין.
"תגיד, נראה לך אלוקים יתן לך לחטוף התקף בבית שלו? הוא מארח טוב, תאמין לי." הבוטות הישנה של יותם. כמעט שכחתי שהייתה קיימת.
"השתנת." אני אומר, מעריך.
יותם בולע את רוקו. "כן." הוא נושם. "גם אתה."
אני בוחן את עצמי. כן, השתנתי. מי לא, בעצם.
"בוא." הוא מחייך חיוך קטן. "אתה יכול."
ואני הולך אחריו. מאמין במי ששוכן בבית זה.
העשן לועג לי. מה הסיכוי. רק הרגע ראית אמבולנס עובר ברחוב, וכבר תצליח לחזור לעבוד?
אני רוצה ללעוג לו בחזרה, אבל רואה שחור בעיניים. מכבה את הסיגריה בלי לראות, מגשש אחרי הכיסא. מתיישב. לא יכול לנשום. ריח של בשר חרוך ממלא אותי, וזה שהכל בראש לא עוזר בכלום. כמעט יכול למשש את אלי לידי, מחייך. חיוך אחרון, שנשאר שם לנצח.
אני קובר את הפנים בידיים, רק מתפלל שיעבור כבר. לא יכול עם זה, אלוקים.
לא יודע כמה זמן עובר. רק חושק שפתיים, מנסה לא לצרוח. לא לצרוח. לא לצרוח. לאט לאט הרעמים נחלשים לי בראש. מתחלפים ברעש האמיתי, זה שבחוץ. צפירה מהדהדת ברחוב, אני מצליח לפקוח בחשש עיניים ולהסתכל.
"שמעון!" צועק לי מישהו. יותם, כנראה. "בוא כבר, מה נתקעת?"
מה נתקעתי. שאלה טובה. "מה יש?" אני עונה בשאלה.
"אין לי מושג, אחי. אני על הווצאפ כרגע, כולם מחפשים מישהו שכן יודע מה הולך."
אני מתרומם, תוהה כמה זמן כבר אורכת הצפירה בחוץ, שהספקתי להתאושש. פותח את המחשב, משוטט בזריזות באתרים הרלוונטיים. "יש פה קטע מוזר, בוא תסתכל רגע."
יותם מתקרב, מציץ במסך. "מה זו המתיחה הזו?" הוא מרפרף על השורות. "מה משיח?"
"זו לא מתיחה." אני אומר, בעיקר לעצמי. "בוא, כנס לרכב שלי. נעוף לירושליים."
"אין מצב, אחי." הוא מגחך. "עובדים עלייך."
"בוא, ואני אוכיח לך." אני מתרומם, נוטל את המפתחות.
יותם בא אחריי, מהוסס.
המסדרונות מלאים בעובדים תוהים. חדר המנהל ריק, הדלת פתוחה לרווחה.
"זאת לא מתיחה." יותם מביט באלם בדלת. "אשכרה קרה משהו."
ופתאום אנחנו מחייכים, כאילו זה הכי פשוט בעולם.
"יאללה, הלכנו."
בכניסה לחניון עוצר אותנו בחור. "אל תעלו על רכב, אין יציאה מהעיר בתחבורה פרטית. הכל פקוק, המשטרה הוציאה הנחיות דחופות."
"סבבה." אני אומר, ומחייך שוב.
מתי בעצם פעם אחרונה חייכתי ככה, מכל הלב?
אני יודע את התשובה, ולא רוצה להיזכר. אז, לפני שיצאנו ללבנון. כשעוד הייתי בחור צעיר בלי פחד ובלי דאגה, יושב על הגדר עם החברים.
ועכשיו פתאום אני מחייך שוב, ואפילו הזיכרון לא מצליח להקהות את החיוך הזה. הכל בסדר, זה כל כך פשוט פתאום.
אוטובוס. אנשים נדחקים עליי. יותם מביט בי בחשש. "אתה בסדר?"
אני בודק את עצמי. אוויר יש לי, וגם יכולת לנשום. "כן." אני אומר, לא מזהה את הקול של עצמי. בטוח לגמרי, שליו. "הכל טוב, אחי. באמת שהכל טוב."
יותם מביט בי, מחייך עם העיניים. "וואלה, באמת משיח בא אם אתה מסוגל להדחף בלי לקרוס לי פתאום."
אני רוצה לטפוח לו על השכם, לצחוק. הצפיפות לא מאפשרת לי להגיע אליו, אז אני רק צוחק בקול. "תאמין לי, היה שווה לחכות לו. בסוף הוא הגיע."
מישהו מפעיל בכריזה שיר עליז כלשהוא. המילים מכות בי: שהחיינו, וקיימנו, והגיענו לזמן הזה. מלך המשיח, ברוך הבא.
לאט לאט כולם קולטים את המנגינה, מצטרפים. אפילו אני. כבר שנה שלא שרתי, מאז האשפוז האחרון. עכשיו אני שר, ושום דבר לא מפריע לי לעלות בטונים, כמו שידעתי פעם.
אני לא יודע כמה זמן עובר, אני רק יודע שירושליים נראית לי יפה מתמיד. מאירה, כמו העיניים הנוצצות של יותם. "תתחדש." אני אומר לו כשאנחנו יוצאים מהאוטובוס. "למדת לבכות."
"גם את זה לומדים בסוף." הוא עונה לי, וקולו צרוד. אורך לי רגע להבין שהוא בכה את נשמתו כששרתי. אני מחבק אותו, דבוק אליו בתוך פקעת אנשים. "יהיה טוב, אחי." אני לוחש. "אני מבטיח."
"אני יודע." הוא אומר, וממשיך לטפטף על כתפי. "אני יודע."
וככה אנחנו מגיעים, מזיעים, רטובים ונוצצים.
"אתם הגעתם מרחוק." אומר מישהו. "בזמן הזה בית המקדש כבר הספיק לרדת מהשמיים."
"והמסגדים?" אני שואל.
הוא צוחק. "התפרקו. מהצד זה נראה כמו רעידת אדמה, פשוט ההר נטה קצת הצידה והכל הדרדר לתהום."
"מאיפה עולים?" יותם חוזר להיות מעשי, כמו שהיה תמיד.
"לכו ימינה, איפה שהכי צפוף - זה הכיוון." הוא אומר. "אה, וטומאה נדחתה בציבור, אז אתם יכולים להיכנס."
"מה שתגיד." ממלמל יותם. אני דווקא מבין אבל שותק.
נדחקים עוד קצת, ולפתע אני לופת את ידו של יותם. "יותם."
"מה?" הוא מסתובב אליי.
"יו-תם." אני חוזר, קולי נשבר.
הוא עומד מולי. "מה יש?"
"בבית המקדש... שוחטים קורבנות."
"גאון אתה, אחי."
"לא." אני נושך שפה. "זה דם. על הרצפה. על אנשים. אני לא יכול."
עכשיו יותם נושך שפה, ושותק שתיקה ארוכה. "יודע מה? בוא נכנס כמה שיתאים לך. מקסימום נעצור באיזו פינה. אבל לפחות נכנס לאיזור. מה תגיד אחר כך לחדווה? שישבת כמו איזה מסכן ברחוב ולא נכנסת?"
הדמיון עושה את שלו, ואני מהנהן. אכזבתי את חדווה מאז החתונה כל כך הרבה פעמים, באמת שמגיעה לה גאולה שלימה.
הצפיפות גוברת. אנחנו כבר לא דוחפים אלא נדחפים. זורמים עם עוד מיליונים אל ההר. אל המבנה החדש שצץ פתאום, מאיר את העיר כולה באור חדש.
שער הר הבית.
"שבוע שעבר ראיתי באיזה סטטוס של הלכות לשלושת השבועות, שהר הבית הוא סביבות קילומטר וחצי כל צד." אני אומר. "יש לנו דרך."
יותם מהנהן. "זה נראה ככה."
אותי זה מרגיע. אני כבר לא יודע אם הרוגע הוא כי אני בבית המקדש, כי אני יודע שחדווה כבר בפנים, או כי אני יכול להתקדם בקצב שלי, ובכל מקרה יהיה טוב.
שער עזרת נשים. מטרים ארוכים של קירות מעוטרים סביבי, ואני שוב בשטח הפתוח.
שער העזרה כבר מולי. אני מתחיל לרעוד. זה אפילו לא נראה מוזר, אף אחד פה לא מנסה לשלוט ברגשות שלו. נשים זורקות חבילות טישו מהמרפסות שלהן, וגברים אוספים אותן לשימוש.
"אני לא יכול." אני אומר.
יותם מסתובב אלי שוב. "אתה יכול."
"אני לא יכול."
יותם מחייך. "אם אני יכול לבכות, ולא יקרה לי כלום, אתה יכול להיכנס."
"אני..." לא יכול להגיד שאני לא יכול. "מפחד."
יותם חושב רגע קצר. "זה הבית של אלוקים, כן?"
אני מהנהן.
"והוא בטוב איתך, כן?"
אני ממצמץ, לא מבין.
"תגיד, נראה לך אלוקים יתן לך לחטוף התקף בבית שלו? הוא מארח טוב, תאמין לי." הבוטות הישנה של יותם. כמעט שכחתי שהייתה קיימת.
"השתנת." אני אומר, מעריך.
יותם בולע את רוקו. "כן." הוא נושם. "גם אתה."
אני בוחן את עצמי. כן, השתנתי. מי לא, בעצם.
"בוא." הוא מחייך חיוך קטן. "אתה יכול."
ואני הולך אחריו. מאמין במי ששוכן בבית זה.
