פרק נוסף יורד לחנויות, ארוך מקודמיו וגם טוב מהם. מקווה שהוא יזכה ליחס כיאות כי מה שקורה כאן זו לא הצפה - זה מבול.
לפרקים הקודמים:
פרק א' |
פרק ב' |
פרק ג'
פרק ד'
רגעי הפינוק השבועיים של ליאור הם ביום שישי בלילה, כל השבוע הוא מרדים אנשים עם מזרקים ומושפע מאפקט הקפה והטשולנט, עכשיו תורו לקבל לילה אחד של שינה מוקדמת, רצופה, מושלמת, חווייתית ומרובת חלומות.
אשר כל כן הוא נזהר שלא לאבד מזמן האיכות שלו על עניינים של מה בכך, לסימפוניות של בטהובן הוא מקשיב כבר תוך כדי המקלחת, כמו כן הוא משתדל לקצר את משך הגירוד בכף הרגל, הוא לוגם מחליטת הסיידר בחיפזון קל וכשדפנה לא רואה הוא מתרשל בצחצוח השיניים. דפנה גם היא יודעת שאין זו העת לסיפורי סרק וקלישאות וודאי שלא לאירועי ערב מייגעים, היא מתרכזת בענייניה הפרטיים ובשיטוטים במרחבי הרשת.
האינטואיציה דגדגה לו מיד כששמע את קולות השירה, הם עומדים לפגוע בבבת עינו. הוא התעלם ונשכב במיטה בנינוחות, ממתין בסבלנות מאולצת שיגמרו לשיר את ה'לכה דודי' שלהם, ישראלי המשיכו לשיר במקהלה. באין ברירה הפעיל טלוויזיה ורץ בשעמום וברוגז בין הערוצים. החוצפה שלהם להפריע לבניין שלם בלי שום בושה והם עוד חדשים פה.
"העולם לא שייך למשוגעים" הוא הזדקף בחטף, לקח מקל מטאטא שבור ושיחזר במוחו כמה תרגילי היאבקות נפוצים. דפנה הביטה בו בגאווה ובתרועת ניצחון מוקדמת וקראה אחריו "תטפל בהם כמו שצריך, תראה להם מי פה ועד בית".
לפני הדלת הוא נעצר והתאפס מהתעוזה שאחזה בו, לא יהיה זה חכם להתעמת באלימות מול מי שצעיר ממך בשלושים שנה, לא כדאי לגמור את הלילה בחדר מיון, לאחר מחשבה שב על עקביו ברגליים כושלות.
כשחזר מובס הגתה דפנה רעיון לנקמה מדהימה שאולי גם תנטרל את מפגע הרעש מיסודו "לדתיים אסור להדליק אור בשבת, לך תוריד להם את השאלטר". תמיד צפו לדפנה גדולות. במקום תחושת המאפיונר שליוותה אותו בטורדנות מקודם, הוא דימה עצמו לפצחן מתוחכם וטיפס בלב קל ובצעדים חמקמקים, פתח את ארון החשמל ווידא שזה המתג הנכון, הוריד אותו בחיוך ערמומי ונמלט בזריזות.
את השינה כבר גזלו ממנו, הוא ירד לרחוב לנסות לתצפת אל החלון הרחב שלהם ולראות את הישראלים מגששים את דרכם באפילה.
"מתחזים ומוליכי שולל, בוגדים ושקרנים" קצף וחרון גדשו אותו, הסלון של ישראלי נשאר מואר כרגיל בחסות המצברים ותנחום ושלישיית בניו המשיכו לשיר בהתלהבות ובעיניים בורקות, "מספרים לכולם שהם חרדים ובבית עושים מה שמתחשק".
אם הם רוצים חתול ועכבר - יקבלו חתול ועכבר. במקצב של שתים שתים דילג את המדרגות, פתח את ארון החשמל בשנית, המתג המתעתע נותר למטה, מושפל ומבוייש. ככל הנראה עקבו אחריו מהחלון ושיטו בו, כשראו אותו חוזר - רצו מהר לכבות, שפנים. מה הם רוצים? חתול וחתול?!.
'מי שמאזין לבטהובן נהיה חכם יותר' אמרה לו אמו כשהיה ילד, מה שברור שמי שמאזין לבטהובן, ישן טוב יותר. הוא הפעיל את המוזיקה מחדש, טעם קמעא פיסת עוגת לימון ליים וכשטעם חמוץ ומתוסכל נושב באפו, שקע בשינה עייפה.
בחזיונו הגיח תנחום ישראלי כמתוך קריקטורה אנטישמית, דקיק וגמלוני וחיוך נכלולי חרוט בזקנו הקצר. בלי היסוס ניגש למתג האור, מדליק ומכבה, מדליק ומכבה, דפנה צועקת לו "שאבעס, שיקצע" והוא מניס אותה עם פטיש שניצלים כמו של בית משפט, כך שוב ושוב עד שליאור מתעורר לחלוטין ותנחום מגיש לו בשטניות מגש עוגה מקולקלת ועבשה.
***
מיד כשיצאו הילדים של ישראלי בשבת בצהריים מפתח הבניין צדו את עיניה של כוכבה שאותה שעה עסקה בניכוש גבעולים מרדניים, היא קראה אליהם בקול מפתה "בואו ילדים! פה הגינה של הבניין ויש כאן ערוגה מיוחדת רק בשבילכם!".
הם הצטנפו ומיהרו לחמוק אל חלוק הקטיפה השבתי של יסכה שפיגרה אחריהם עם העגלה. יסכה השתדלה להיות נימוסית "הם עוד לא בגיל של לטפל בצמחים... וגם עוד מתביישים בסביבה החדשה".
כובע שמש רחב שוליים הצל ראשה של כוכבה, היא שילבה את ידיה לאחור והתקרבה אל גדר הגינה בשלווה רועמת "מה את מדברת? בגיל שלוש קנו לי את העציץ הראשון – האהבה הראשונה שלי, קמתי בבוקר – רצתי לעציץ, חזרתי מהבצ'פר – שיחקתי עם העציץ, הלכתי לישון – נפרדתי מהעציץ. תראי איזה ערוגה חדשה שתלתי רק בשבילם - תות ורימון, כבר מבצבצים עלים, אם הילדים יטפלו בה נכון יצמח פה עץ גדול עם פרות טעימים-טעימים" היא חייכה ברוחב לב, התכופפה אליהם וצבטה את חנוכי בלחי "חמוד שלי, מתביישים? מי מתבייש פה? מכוכבה לא מתביישים!".
רוח גבורה יהודית שקמה ביסכה, זקפה את קומתה הקטנה "אנחנו שומרים שבת, היום שבת ואסור בכלל לגעת בצמחים, גם הערוגה הזאת - זה נראה לי כלאיים וגם ביום חול זה אסור, חבל לי שהשקעת סתם אבל אנחנו גם ככה ממהרים אז להתראות, שבת שלום", הם החישו את צעדיהם ומיהרו משם, מותירים את כוכבה דומעת וזועמת.
***
אסיפת שכנים בהולה נקבעה בחשאיות לשבת אחר הצהריים. במכוון, לא הועברה הידיעה לישראלי.
"בשם ליאור ובשם השכנים, אני מכריזה בזאת על חרם" דפנה הייתה נסערת ודרמטית "אין לקיים קשר ידידות או מסחר עם השכנים החדשים או עם ילדיהם. הם חשים מיוחסים, מנהלים חיים משלהם ומתרחקים מכולנו ואנחנו לא נרדוף אחריהם ללקק את נעליהם. תם עידן הנחיתות, קץ ליהירות ולרברבנות, וכמו בחנוכה - הקידמה תנצח את החושך והפרימיטיביות".
בשל הדחיפות, לקתה ההיערכות בשיבושים, לא הוגש כיבוד ראוי מלבד עוגת לימון ישנה, חסרו מקומות ישיבה וכמה שכנים העדיפו לנצל את היום החופשי למטרות שונות ונעדרו.
"אני מתכוונת שתשמרו מהם מרחק" דפנה הנמיכה את קולה ופנתה לקהל בגובה העיניים "לא צריך לצעוק עליהם או לברוח מהם, פשוט לא להתייחס! שיבינו שהם צריכים אותנו ולא אנחנו אותם".
"כמה זבנגים ונגמר הסיפור" מנשה לא הבין מה לא טוב בשיטות של פעם "זה השפה שהם מבינים".
דפנה שללה את האפשרות "איך אני אומרת תמיד לילדים בבית הספר? נדמה לי שזו אמרה של ליאונרדו דה ווינצ'י, מי שמשוויץ- יוצא ממנו מיץ, מי שאלים- נגמרו לו המילים, גם ליאור מאוד נגד, אם נשמור על הכבוד באלימות נאבד אותו תוך כדי השמירה, הכי טוב לנתק איתם קשר עד שהם יתדפקו על דלתותינו עם עוגת פיוס ביד".
***
במשך כמה ימים התחדדה ההכרה בתנחום שמשהו בשכנים השתנה, מן דיסטנס מבורך השתרר בחדר המדרגות. פסקו להטריד אותו ואת יסכה בשיחות לבביות ולהציף אותם ברעיונות מוזרים. נראה שהתייאשו מניסיונות הנחמדות ושבו איש איש לשגרת יומו ולעיסוקיו. מלכתחילה הופתע מקבלת הפנים הנרגשת ומן הדריכות שאחזה כאן את השכנים עם בואם. כעת נראה שנרגעו בשעה טובה.
"מעניין" אמר ליסכה ערב אחד "נראה לי שמאחרי שבת זה הפסיק, לדעתי הזמירות שבת חדרו ללבבות האטומים ונגעו שם רגש חבוי".
***
כאן יכל להיות הסוף אך דפנה עם הפנים לעתיד ומעוניינת להתקדם בחיים וזה יגרור פרק נוסף.
מתנצל מראש.