דיון אורך הזמן שהסיפור משתרע על פניו - דעתכם

[ח.ד. וחלק]

אני אישית יותר מחבב סיפורים שמשתרעים לאורכי זמן ממושכים כמו 'תיק מקסיקו' של ח. גרינבוים ועוד, מכיוון שבאלו, התרחשויות מפתיעות מפציעות מחדש שוב ושוב. בדוגמא של הספר הנ"ל - לאחר שהקורא התחבר לדמת המרכזית (-בנג'מין), לפתע הוא נהרג ואין יותר שום אזכור שלו.

פחות התחברתי לעלילות באורך זמן של שבועות עד ימים, לדוג' '140 סיבות לחיות' של ח. בר, שבו ספר שלם(!) הוא על חטיפה בת יום של בית ספר מסוים (ספר משובח מאד, כפי שהוזכר כאן לא פעם). ובאמת, מפליא אותי מאד בכל פעם מחדש לראות סיפורים כאלו, האם יש כאלו שכן מתחברים לזה?

מה דעתכם בעניין?

 

[הפקות ומשחק]

אני אישית יותר מחבב סיפורים שמשתרעים לאורכי זמן ממושכים כמו 'תיק מקסיקו' של ח. גרינבוים ועוד, מכיוון שבאלו, התרחשויות מפתיעות מפציעות מחדש שוב ושוב. בדוגמא של הספר הנ"ל - לאחר שהקורא התחבר לדמת המרכזית (-בנג'מין), לפתע הוא נהרג ואין יותר שום אזכור שלו.

פחות התחברתי לעלילות באורך זמן של שבועות עד ימים, לדוג' '140 סיבות לחיות' של ח. בר, שבו ספר שלם(!) הוא על חטיפה בת יום של בית ספר מסוים (ספר משובח מאד, כפי שהוזכר כאן לא פעם). ובאמת, מפליא אותי מאד בכל פעם מחדש לראות סיפורים כאלו, האם יש כאלו שכן מתחברים לזה?

מה דעתכם בעניין?

אני בדיוק הפוך.
אוהבת מאוד ספרים שמתרחשים על פני ימים בודדים. העלילה לא נמרחת, כל פרט חשוב לסיפור. כל פרט מעניין בסיפור.
בהחלט זו אמנות לחבר קוראים לדמות שפועלת רק כמה ימים, אבל בביצוע נכון זה לגמרי עובד. העלילה מתמקדמת בדמות אחת/שניים והקורא הולך איתה מהמילה הראשונה ועד הסוף. ומן הסתם גם מתחבר אליה.
לדעתי, האמנות של ספר מתח הוא הקצב המהיר בו. לא למשוך יותר מדי.
אבל על טעם וריח, כמובן.

 

[חגי שהם]

השאלה הזו, אם יורשה לי, לא נכונה
חצי מהספר 'פדהאל', לצורך העניין, מתנהל על פני לילה אחד, אני לא חושב שזה הפריע למישהו... (אני כמובן לא מדבר על ביקורות אחרות על הספר שהופיעו כאן בקהילה...)
לעומת ספרים אחרים שמתנהלים על פני זמנים שונים, שזה לא מה שגרם להם להפוך לטובים, הפעם בלי דוגמאות...
לא חושב שאורך הזמן הוא זה שהופך את הספר לטוב או שלא... זה תלוי בהמון דברים אחרים, לא בזה.

 

[הפקות ומשחק]

הוא שאל למה מתחברים יותר, מבחינת טעם.
לא מה יותר טוב ואיכותי.

 

[ברכת הגשם]

אני אוהבת לדוגמא סיפור בהמשכים בעיתון- שמשתרע על אותה תקופה בה הסיפור מתפרסם, ופחות או יותר באותו קצב.
מעצבן אותי אחרי חצי שנה לקרא שבעצם עברו רק יומיים מלפני חצי שנה..

 

[אוראל סולטן]

אני אישית יותר מחבב סיפורים שמשתרעים לאורכי זמן ממושכים כמו 'תיק מקסיקו' של ח. גרינבוים ועוד, מכיוון שבאלו, התרחשויות מפתיעות מפציעות מחדש שוב ושוב. בדוגמא של הספר הנ"ל - לאחר שהקורא התחבר לדמת המרכזית (-בנג'מין), לפתע הוא נהרג ואין יותר שום אזכור שלו.

פחות התחברתי לעלילות באורך זמן של שבועות עד ימים, לדוג' '140 סיבות לחיות' של ח. בר, שבו ספר שלם(!) הוא על חטיפה בת יום של בית ספר מסוים (ספר משובח מאד, כפי שהוזכר כאן לא פעם). ובאמת, מפליא אותי מאד בכל פעם מחדש לראות סיפורים כאלו, האם יש כאלו שכן מתחברים לזה?

מה דעתכם בעניין?

גם וגם, תלוי איזה ספר ואיזה סופר/ת.

הדוגמה ל'תיק מקסיקו' לדעתי מעולה (אחד הספרים הטובים. בזמנו כשקראתי, הנחתי אותו ליד המיטה, כדי שאוכל לקרוא עוד קצת גם לפני השינה...).

'140 סיבות' לא קראתי, אבל יש את 'יום ושש שעות' של מ.ארבל, שרובו מתרחש בפרק הזמן קצר, ובכל זאת הוא היה די טוב.

יש ספרים, לא משנה על פני כמה זמן הם ימשכו, שירגישו לי מהירים מדי, כגון 'מאזן אימה' של נחמן גרשונוביץ (אולי זה בגלל שהוא כתב אותו ב48 שעות. מי יודע...).


לדעתי, כשרוצים ליצר אקשן, כדאי לפרוס את הדברים על פני כמה שפחות ימים, מה שאסור לעשות בדרמה.
אני, באופן אישי, דוגל בשילוב. בד"כ ההתחלה הולכת יותר לאט, ולקראת הסוף הגיבורים נמצאים ב'מרוץ כנגד הזמן'.


בכולופן, תודה על העלאת הנושא הנצרך, אם יהיו לי הוספת ודוגמאות שאזכר בהם, בעז"ה בל"נ אכתוב בהמשך.

 

[יוסף יצחק פ.]

אני אישית יותר מחבב סיפורים שמשתרעים לאורכי זמן ממושכים כמו 'תיק מקסיקו' של ח. גרינבוים ועוד, מכיוון שבאלו, התרחשויות מפתיעות מפציעות מחדש שוב ושוב. בדוגמא של הספר הנ"ל - לאחר שהקורא התחבר לדמת המרכזית (-בנג'מין), לפתע הוא נהרג ואין יותר שום אזכור שלו.

פחות התחברתי לעלילות באורך זמן של שבועות עד ימים, לדוג' '140 סיבות לחיות' של ח. בר, שבו ספר שלם(!) הוא על חטיפה בת יום של בית ספר מסוים (ספר משובח מאד, כפי שהוזכר כאן לא פעם). ובאמת, מפליא אותי מאד בכל פעם מחדש לראות סיפורים כאלו, האם יש כאלו שכן מתחברים לזה?

מה דעתכם בעניין?

זה תלוי בסיפור.

סופר ומורה לכתיבה מפורסם טען שאם הוא יתבקש לכתוב סיפור על מה שקורה בטווח השניות שמוחאים כפיים (מחיאת כף), הוא יצליח לכתוב לפחות 12 עמודים (אם לא יותר), כולל 3 פלשבקים...

אני כרגע כותב פרויקט שאני עובד עליו יותר משנה-קרוב לשנתיים. ורק בזמן האחרון, כשעשיתי ציר זמן, הבנתי שהעלילה שלי נעה סביב שבוע-שבוע וחצי.
אבל כשאני בתוך הסיפור, זה מרגיש לי תקופה ארוכה.

 

[חגי שהם]

הוא שאל למה מתחברים יותר, מבחינת טעם.
לא מה יותר טוב ואיכותי.

התכוונתי לזה:

גם וגם, תלוי איזה ספר ואיזה סופר/ת.

הדוגמה ל'תיק מקסיקו' לדעתי מעולה (אחד הספרים הטובים. בזמנו כשקראתי, הנחתי אותו ליד המיטה, כדי שאוכל לקרוא עוד קצת גם לפני השינה...).

'140 סיבות' לא קראתי, אבל יש את 'יום ושש שעות' של מ.ארבל, שרובו מתרחש בפרק הזמן קצר, ובכל זאת הוא היה די טוב.

יש ספרים, לא משנה על פני כמה זמן הם ימשכו, שירגישו לי מהירים מדי, כגון 'מאזן אימה' של נחמן גרשונוביץ (אולי זה בגלל שהוא כתב אותו ב48 שעות. מי יודע...).


לדעתי, כשרוצים ליצר אקשן, כדאי לפרוס את הדברים על פני כמה שפחות ימים, מה שאסור לעשות בדרמה.
אני, באופן אישי, דוגל בשילוב. בד"כ ההתחלה הולכת יותר לאט, ולקראת הסוף הגיבורים נמצאים ב'מרוץ כנגד הזמן'.


בכולופן, תודה על העלאת הנושא הנצרך, אם יהיו לי הוספת ודוגמאות שאזכר בהם, בעז"ה בל"נ אכתוב בהמשך.

ואני חוזר ואומר: ממד הזמן לא באמת קובע, זה תלוי באיך שהסופר בוחר להגיש את הדברים.
אצל 'פדהאל' רק אחרי שסיימתי נפל לי האסימון שהכל פה התרחש תוך לילה אחד, ולעומת זאת, ב'מגן אנושי' לדוג', יש עלילה שנפרסת על פני כמה שבועות ולמרות זאת היא מרגישה שהיא קורית תוך יממה (לא לגריעותא, מציין עובדה)

 

[mic003]

אני מתקשה מאוד לקרוא עלילות שמתמתחות על עשרות שנים. הדמויות מוכרחות להשתנות מאוד בזמנים כאלו, ואני לא מתחבר.
בכל מצב, מבחינת התפתחות עלילתית, אני לא חושב שיש הבדל בין עלילה שמתפתחת לאורך שבועות לכזו שהזמן מתחילתה לסופה הוא יום או ימים בודדים. אם לא עושים עסק מציר הזמן - והכל כתוב בצורה מסודרת, זה לא אמור להוות עניין. זו רק העדפה של הכותב.
אני כן חושב, שאם זה הנושא העיקרי של הספר - זה פחות מעניין. כלומר: לא הייתי נהנה מספר שהייחודיות שלו היא בהדגשה חוזרת ונשנית של לוח הזמנים, ובכך שהכול נדחס לפרק זמן קצר.

 

[ח.ד. וחלק]

השאלה הזו, אם יורשה לי, לא נכונה
חצי מהספר 'פדהאל', לצורך העניין, מתנהל על פני לילה אחד, אני לא חושב שזה הפריע למישהו... (אני כמובן לא מדבר על ביקורות אחרות על הספר שהופיעו כאן בקהילה...)
לעומת ספרים אחרים שמתנהלים על פני זמנים שונים, שזה לא מה שגרם להם להפוך לטובים, הפעם בלי דוגמאות...
לא חושב שאורך הזמן הוא זה שהופך את הספר לטוב או שלא... זה תלוי בהמון דברים אחרים, לא בזה.

ואני חוזר ואומר: ממד הזמן לא באמת קובע, זה תלוי באיך שהסופר בוחר להגיש את הדברים.
אצל 'פדהאל' רק אחרי שסיימתי נפל לי האסימון שהכל פה התרחש תוך לילה אחד, ולעומת זאת, ב'מגן אנושי' לדוג', יש עלילה שנפרסת על פני כמה שבועות ולמרות זאת היא מרגישה שהיא קורית תוך יממה (לא לגריעותא, מציין עובדה)

דיברתי על ספרים בודדים.
סדרה או ספר מתוכה - זה משהו אחר למדי, היות ואוטומטית אורכי הזמן ארוכים יותר ומשתרעים על פני עלילות וצירי זמן שונים.
לדוג' פדהאל, אמנם ספר בפני עצמו, אך בגלל היותו חלק מסדרה - לקורא לא כ"כ משנה ציר הזמן של הספר.

וכמובן, התכוונתי לדוגמאות עם הבדל דרמטי (עיין לעיל), ולא עם הבדלים מינוריים.

 

[ח.ד. וחלק]

ככלל, יש לי תחושה שפעם מרבית הספרים נעו בהתרחשויות של משך זמן ארוך. כך הם הספרים היותר ישנים של מ. ארבל (קשר גורדי, בלתי הפיך, הצתה מאוחרת ועוד) וכך הם גם ספריו של ח. גרינבוים.
בשונה מהיום שלא ניתן למצוא כמעט ספרים חדשים באורכי הזמן האלו.

לדעתי, זה תלוי לפי מתח / רגש. כיום רוב ככל הספרים מערבים גם רגש בתוך המתח (ע"ע הסדרה של י. ספיר), אין כמעט ספר המכבד את כותבו שהינו מתח בלבד.
הרגש נותן לזמן להשתרך יותר, מה שמסביר את '140 סיבות לחיות' מול הספרים הראשונים של המחברת.
כ"ש כשהסיפור מכיל רק רגש, אין כמעט סיכוי שצירי הזמן יהיו ארוכים מאד (נסו למשוך ספר של ד. רנד לאורך עשרות שנים...)

 

[פירי]

ככלל, יש לי תחושה שפעם מרבית הספרים נעו בהתרחשויות של משך זמן ארוך. כך הם הספרים היותר ישנים של מ. ארבל (קשר גורדי, בלתי הפיך, הצתה מאוחרת ועוד) וכך הם גם ספריו של ח. גרינבוים.
בשונה מהיום שלא ניתן למצוא כמעט ספרים חדשים באורכי הזמן האלו.

היום אנשים קצרי רוח. אין סבלנות לתהליכים ארוכים, אפילו אם הקריאה אורכת אותו זמן
(אולי היא באמת מהירה יותר. תסתכלו על אורך הפסקאות בעבר, ועל הדיאלוגים הממלאי עמודים של היום. שלא לדבר על העימוד המרווח שפעם נעשה רק כשהיה צריך להכניס גם ניקוד)

 

[סבתא חביבה]

אני אוהבת לקרוא הכל. גם את רשימת הרכיבים של דגני הבוקר. ושל השמפו.
לעצם השאלה, מעדיפה אישית עלילות שמתרחשות על פני זמן ארוך, זה מאפשר לדמויות להתפתח. מרגיש לי עם יותר "בשר". משאיר יותר תובנות וחומר למחשבה.
לספרים כאלה אני בדרך כלל חוזרת לקריאה נוספת.

 

[פירי]

אני אוהבת לקרוא הכל. גם את רשימת הרכיבים של דגני הבוקר. ושל השמפו.
לעצם השאלה, מעדיפה אישית עלילות שמתרחשות על פני זמן ארוך, זה מאפשר לדמויות להתפתח. מרגיש לי עם יותר "בשר". משאיר יותר תובנות וחומר למחשבה.
לספרים כאלה אני בדרך כלל חוזרת לקריאה נוספת.

פעם הגעתי למסקנה עם עצמי, שהספרים שאני אוהבת לקרוא שוב (רלוונטי גם לסרטים) הם כאלה שיש בהם מעברי זמן, זאת אומרת לא מוצג בהם כל רגע ורגע ממהלך הזמן שהסיפור מתרחש בו.
זה משאיר מקום לדמיון כדי למלא את החללים. נותן תחושה שעוד לא מיציתי את הכל (הרי כל פעם אפשר לדמיין עוד/אחרת)
אני חושבת שסגנון הכתיבה היום לא משאיר הרבה מקום לחללים כאלה

 

[7שבע7]

אני דווקא אוהבת את הספרים שמתרחשים בתוך פרק זמן קצר או לפחות תחום (וגם כתבתי בעצמי ספר כזה, שמתרחש בתוך שמונה ימים, למעט האפילוג והפרולוג).
לדעתי יש משהו מיוחד בספר שמצליח לזקק לתוכו עלילה שלמה שלמעשה התרחשה בזמן קצר. ספר שמצליח להכיל גם עבר ועתיד בתוך עלילת ההווה, בלי צורך לתאר "פיזית" את הזמנים האחרים. עלילה שנותנת פתח ראשוני לשינוי שהדמויות עוברות ויעברו, ומשאירה את הדמיון פתוח לשינויים שעוד יבואו בעקבות מה שהתרחש בתוך הספר.
בכל אופן, כשכותבים ספר שמשתרע על פני שנים - זו אומנות גדולה לדעת לכתוב את המעבר בין השנים בצורה ספרותית וזורמת כמו שצריך (בלי לכתוב כותרת לקונית: עשר שנים לאחר מכן וכדומה) - ואולי אני פשוט עוד לא במדרגת האומנות הזו... (כרגע ספרים שאני כותבת או עובדת עליהם גם מתרחשים בתוך זמן קצוב ותחום, גם אם יותר ארוך משמונה ימים. לא מצליחה לחשוב על עלילות מסוג אחר בינתיים...)

 

[רצתה]

תודה על העלאת הנושא.
עכשיו אני שמה לב למה אני מתגעגעת לספרים הישנים כמו "קשר גורדי" "טעות אופטית" וספרי חיים גרינבוים
כי פשוט אני אוהבת את העלילות שנמשכות על תקופה ארוכה.
מלא זירות על פני שנים רבות שעל פניו לא נראה שיש קשר בין אחת לשניה ובסוף הכל מתחבר.
חבל שהיום כבר לא מוציאים כאלו ספרים...

 

[הלוחשת לתווים]

זה 2 סגנונות כתיבה שונים כל כך...
זה כמו לשאול אם אוהבים יותר אם אוהבים ספר עם עלילה אחת מסתעפת או 5 עלילות שמסתדרות בסוף---

דבר ראשון זה עניין של טעם, דבר שני זה תלוי איך זה נכתב.
אותי מעצבן לקרוא ספר שהזמנים שם לא ברורים, שאני לא יודעת על פני כמה זמן הספר התמשך.
(נניח מבחן נאמנות, הזמנים שם כל כך חלקלקים, שאני לא אוחזת ראש כבר, ואני לא מצליחה להבין מה היה מתי, ופתאום קופץ לך מההווה, לעבר לעתיד, ועוד עבר אחד...
או המלך הבא בתור- שאני לא יודעת כמה זמן בתכלס אפי ומיני היו בג'אקרטיה, יכול להיות שבוע וחצי ויכול להיות חצי שנה)


אבל ברעיון ספר שכתוב טוב (לא שזה אומר שהספרים שציינתי לא נכתבו טוב, זה פשוט עניין של טעם) - אני נהנית לקרוא את 2 הסוגים.

 

[ביזנסטורי - אילה]

כולל 3 פלשבקים...

טווח זמן נותן את האופציה להכיר עוד עומקים ומהלכים פנימיים שעברו הדמויות.
כשהעלילה מתרחשת בזמן קצר -
אני ממש משוועת לפלאשבקים שיסבירו לי התרחשויות\רגשות מסויימים.
אחרת חסרים לי חלקים מהפאזל
ואני מרגישה שהסיפור מתנהל במישור הרדוד והטכני בלבד.

 

[יוסף יצחק פ.]

טווח זמן נותן את האופציה להכיר עוד עומקים ומהלכים פנימיים שעברו הדמויות.
כשהעלילה מתרחשת בזמן קצר -
אני ממש משוועת לפלאשבקים שיסבירו לי התרחשויות\רגשות מסויימים.
אחרת חסרים לי חלקים מהפאזל
ואני מרגישה שהסיפור מתנהל במישור הרדוד והטכני בלבד.

וואו. אני לא חסיד גדול של של פלשבקים.
לפלשבק אמורה להיות סיבה למה הוא התרחש, למה נזכרים בו, מתי נזכרים בו, ואיך הוא משפיע על המשך העלילה. לכן אני לא ממהר לדחוף פלשבקים כי "מה עוד לא עשינו? טוב, נדחוף פלשבק".

 

[הלוחשת לתווים]

טווח זמן נותן את האופציה להכיר עוד עומקים ומהלכים פנימיים שעברו הדמויות.
כשהעלילה מתרחשת בזמן קצר -
אני ממש משוועת לפלאשבקים שיסבירו לי התרחשויות\רגשות מסויימים.
אחרת חסרים לי חלקים מהפאזל
ואני מרגישה שהסיפור מתנהל במישור הרדוד והטכני בלבד.

רק מה הבעיה שלפעמים זה כבר להאכיל בכפית, מין אי אמון מזלזל כזה שהציבור יצליח לקשר את החיבורים לבד...