אומנם זה קשור רק באופן עקיף לנושא שכאן, אבל הוא גם נספח שלו, ולכן אומר את דעתי ע"כ:פעם הגעתי למסקנה עם עצמי, שהספרים שאני אוהבת לקרוא שוב (רלוונטי גם לסרטים) הם כאלה שיש בהם מעברי זמן, זאת אומרת לא מוצג בהם כל רגע ורגע ממהלך הזמן שהסיפור מתרחש בו.
זה משאיר מקום לדמיון כדי למלא את החללים. נותן תחושה שעוד לא מיציתי את הכל (הרי כל פעם אפשר לדמיין עוד/אחרת)
אני חושבת שסגנון הכתיבה היום לא משאיר הרבה מקום לחללים כאלה
ספרים עם חללים (לא חורים, חללים לדמיון), הם הרבה יותר יפים לדעתי מספרים 'מהודקים' שלפעמים יכולים לגרום לך ליותר מידי כאב ראש.
אצל מ. ארבל לדוגמה, יש הרבה ספרים עם חלל פתוח לדמיון ההמשך, דבר שמסדר לרוב גם את הסוף של הסיפור, אבל יכול להשאיר את הקוראים טיפה מהורהרים ונעצבים (עיינו ערך 'אנד & דינו' של מירי סגל / הסיפור 'דרגש עץ' של @הלוחשת לתווים .).
אם ניקח לדוג' את H.P, בספר הראשון יש דילוג של 10 שנים על הפרק השני, דבר שלא מוזכר אפילו ברמז. אומנם זה הפריע לי קצת, אבל כמעט ולא שמים לב לזה (אולי בגלל שרולינג ממלאת את החסר בכמה פרטים על הארי והמשפחה בתחילת הפרק.).
בגלל זה אני בין אלו שיוצאים נגד קריאת קומיקסים בלבד, משום שבין היתר הם לא מפתחים את דמיון הקורא כספר רגיל.
לגבי אורך הזמן של הספר, אני חושב שזה תלוי גם במידת הקושי להבין אותו. לדוג': ספרי מ. קינן קשים מאוד להבנה במהירות, ולרוב צריך 'לאחוז ראש' רוב העלילה כדי לא לאבד את עצמך באמצע (אבל למרות זאת, ואולי בגלל זה, הם יפים.). אצל מ.ארבל גם היה את הבעיה הזאת, עד שהוא מצא לכך פתרון נחמד ב'השעיר השלישי' שם הוא מצטט קטעים שקשורים לפרק הנ"ל שהופיעו בפרקים קודמים, כדי שלא נצטרך להסתבך יותר מידי.
אביגיל גדולד לדוגמה, תצוין לשבח, שלמרות שהיא יורדת לפרטים הקטנים ומרבה בתיאורים עדיין כיף לקרוא ספרים שלה (דרך אגב, היא בין היחידות שיודעות:
.).לכתוב את המעבר בין השנים בצורה ספרותית וזורמת כמו שצריך
ב'רצח קטלני' סיכמתי את כל ה100 שנה עד לסיפור בפרק 1, בסופו של דבר החלטתי להרחיב ולהוסיף על זה עוד כמה פרקים שיתארו את כל המקרה, מה שגם מאריך את הספר, וגם יותר מסביר לקוראים על העלילה - כמו יונה ספיר ב'דופליקטים'.).