אני לא מבינה.
ואם אכן יסגרו את הגמ"חים? מה יקרה?
סוף סוף נראה מי עשיר ומי עני?
שאלת שאלה טובה.
היטבת לנסח את הכאב שעולה בקרב נשים רבות, מה רוצים מאתנו?
מה כבר הפינוקים שיש לנו?
בסך הכל אנחנו מבקשות לחיות חיים נורמליים, בהתאם לסטנדרטים של היום.
נכון. אנחנו לא בדור ההישרדות של אחרי השואה. ומותר לנו לרצות עגלה איכותית. ומטבח שיחזיק מעמד הרבה שנים.
מה כבר ביקשנו?
ואם מה שעוזר לבעלי לדאוג לצרכים האלו, זה הגמחי"ם. אז מה זה הקריאה המוזרה הזאת. לסגור את רוב הגמחים?
אולי אפילו קריאה אכזרית.
אתה רוצה דווקא שנהיה עניים. וכולם ידעו שאנחנו עניים??
אז מה אתה רוצה @הסוד הגלוי ?
להחזיר אותנו לחיי ההישרדות של פעם? להשמיט מתחת לרגליים את המערך הכמעט יחיד שנותן לנו לחיות נורמלי/כמעט בקמצנות בסטנדרטים של דורינו הקלוקל שהעז לחיות חיים פחות הישרדותיים?
אכן שאלה טובה. וכואבת.
אין ספק שהניסיון שאלפי משפחות חרדיות חוות היום. הוא ניסיון לא קל.
לגמרי לא קל.
את יכולה לקרוא אחורנית קצת באשכול בשביל להבין למה זה ככה. זה מורכב מהרבה סיבות.
וכמו שציטטת. השמיכה קצרה מידי.
הרבה ילדים. קצת הכשרה. הרבה הוצאות. קצת הכנסות.
אבל אנחנו צריכים להתבונן לעומק.
השאלה האמיתית היא האם הגמחים הם אכן פתרון או שהם חלק גדול מהבעיה?
והתשובה החד משמעית, שאומרים כל אנשי המקצוע. שמתעסקים עם הנושא.
היא שהגמחים בדרך כלל. רק מחריפים את המצוקה.
נכון שהם לפעמים פלסטר טוב.
נכון שלפעמים בזכותם הבית של יענקל -האברך כולל. שאשתו מרויחה רק 2500 ש"ח בחודש. ויש להם כבר 5 ידלים קטנים.- נראה בדיוק באותה רמת חיים כמו של חיים השכן בעל חנות העגלות, ואשתו האדריכלית, ויחד הם מרויחים 25.000 ש"ח לחודש (פי עשר!!!)
מבחוץ שני הבתים נראים כמעט אותו הדבר. (למעט הרכב) אחלה פתרון. לא?
אבל את חיי הגיהנום שהאברך עובר. בגלל גלגול החובות שלו.. מי יודע?
את הסיוטים שיש לו מהטלפונים של הגמחי"ם או הציינגים שכבר הוא מאחר ביומיים את הפרעון.. מי יודע?
מי יודע.. מי יודע.
הרבה פעמים אפילו האישה הצדיקה לא יודעת ממה שעובר על בעלה היקר
הוא לא רוצה להכאיב. הוא לא רוצה לפצוע את ליבה. ולכן הוא גם לא משתף.
אבל הוא סובל.
וכשהוא סובל. גם היא סובלת. הילדים גם הם סובלים.
נכון שאולי יש מקרים. נדירים. שבהם משפחות משתמשות בגמחי"ם כפתרון זמני, עקב מצוקה זמנית.
וזה באמת עוזר להם.
אבל כל מי שמתעסק ובדק את התחום. מעיד שאלו הם המקרים המועטים יותר.
רוב המקרים הם הפוכים. מקרים בהם עצם אופציית הגמחי"ם. גררה את האברך ומשפחתו. לתהום אליה הוא לא היה נקלע בלעדיהם...
אז מה אני רוצה?
אני לא רוצה לחזור לדור השואה.
לא לתקופת הצנע. ולא לדור המדבר..
אף אחד לא רוצה לחזור אחורנית. זה לא הנושא.
כולנו מודים להשם שאנחנו חיים בדור של שפע. בדור של ברכה.
בדור של רווחה. ושל רחבות הדעת.
(לפחות במדינות שאנחנו מכירים. עד היום יש מדינות שמזכירות יותר את פעם מאשר את היום)
הנושא הוא איך אמת לזכות לחיות ברחבות הדעת, ולא בטירוף הדעת.
וכמדומה. שהגמחים. למרות כל הרצון הטוב שלהם. באמת.
רק גורמים להמשך המצוקה. ולהעמקת המצוקה.
כי מה קורה אם אין כדור אקמול זמין בסביבה. והראש כואב ודואב יום אחרי יום?
בסוף מתחילים לחשוב לבד . אולי גם נעזרים ברופא. ומוצאים את שורש הבעיה.
לפעמים זה מצוקה ממש קשה. שדורשת התערבות רפואית.
ולפעמים זה פשוט חוסר שעות שינה, או חוסר שתייה.
לא תמיד משהו מאוד מסובך.