הנושאים החמים
הנושאים החמים
"אני לא אשכח לך את זה," היא זעקה, הניעה את ידיה בתיאום מושלם, "אני לעולם לא אסלח לך!"
"מה כבר עשיתי?" הדמות שמולה רקעה בתום על רצפת העץ. "מה את רוצה ממני?"
"את יודעת טוב מאוד מה עשית!" התלהטו פניה של הראשונה. "ואני לא אסלח לך, לא..."
היא נסוגה אחור, התיישבה על הכורסה המושכרת בדמים מרובים, והליטה את פניה בין ידיה.
"אם את לא רוצה להסביר לי למה את מתכוונת, אז לא!" גם פניה של השנייה הסמיקו. היא אצה על הרצפה החורקת, ויצאה בעד הדלת שבקצה, טורקת אותה מאחוריה.
הדלת התנודדה בצורה מסוכנת, ואני נמלאתי חרדה. רק שלא תקרוס פתאום, רגע לפני המופע הגדול.
הבכי המעושה של היושבת על הכורסה הדהד באולם. לא טוב, ממש לא טוב.
"מה עכשיו?" היא הרימה מבט מתוך ידיה המליטות ולחשה בדחיפות, "אני כבר לא זוכרת!..."
מצחי נמלא בזעה. אצבעותיי עלעלו בדפים שלפניי. מחר! מחר המופע! מה זה לא זוכרת?
"אני רוצה לחזור," הופיעה השנייה לצדי, מבעה מלא תקיפות. לא סתם ליהקתי אותה לתפקיד. "אני רוצה לחזור – ולומר לה מה דעתי!"
"אבל – זה לא בתסריט... ההשלמה אמורה לבוא רק בסוף..." גמגמתי.
"לא אכפת לי," שלחה ידיה, ערבלה את דפיי הקמוטים. ניסיתי למשוך בחזרה, להחזיר את המושכות לידיי.
הם התעופפו אל-על, קרועים לחלקים, ריחפו רגע ארוך בשמי האולם החשוך למחצה, ונחתו ארצה בקול לחישה רך.
"מה קרה?" היא קמה מהכורסה בחוסר זהירות. גם היא עלולה להישבר בסוף. "למה לא ממשיכים?"
"כי זה לא כמו שאני רוצה!" קראה התקיפה.
"אני חיברתי את הדמויות שלכן," לחשתי בייאוש.
רעש טפיפות רגליים עלה מחוץ לאולם. חבורה של בנות חדרה פנימה.
"הגיעה כבר המערכה שלנו?" קראה המתולתלת שבהן.
"אני רוצה כבר לעלות!" דרשה הג'ינג'ית.
"אל תבכי, אמא, אני כבר אטפל בזה!" קראה ברוב פאתוס הבלונדינית הנמוכה.
ברעש שהן יצרו כמעט לא שמעתי את קריסתה הסופית של דלת העץ הצבועה בגואש. אך כשהבחנתי בזאת, נמלאו עצמותיי בזעם שקט. קמתי על רגליי באחת, מנסה לגבור עליו.
"שקט!!"
הן שתקו. הביטו חליפות בי, הבמאית שמעולם לא העזה, ובבמה, שעוד תפאורה קרסה בה ברעש בולט על פני הדממה החדשה, וברצפה זרועת-הדפים הכתובים בצפיפות קרועה.
הם שהעניקו לי את הרעיון.
"קדימה," לחשתי, ולחישתי עוצמתית הייתה פתאום, כלחישת פיתון. "קדימה, בואו כולכן לכאן."
והן באו. נעמדו בשורה מולי, והדפים שלי ריפדו את רגליהן.
"קדימה," המשכתי ללחוש, צוברת ביטחון, "פנימה."
ביד רכה ותקיפה נגעתי בראשיהן אחת-אחת. הנשים הממוטפחות נכנסו ראשונות, ולאחריהן שלוש הילדות, שמגע שערותיהן השונות צמרר והינה אותי כאחת. דחפתי עוד ועוד, בעדינות ובנחישות, עד שהן נעלמו מעיניי. עד שהדפים בלעו אותן כאילו נבראה בהם בריאת-פה חדשה.
עד שהן שוב היו סדורות מולי, עשויות מילים-מילים.
"אמא, למה את בוכה?" ליטפה בתה את ידה, והניחה את ראשה הבהיר בחיקה במחוות התרפקות.
היא השקיעה עצמה עמוק יותר בכורסה, חושבת על העלבון, חושבת על הכעס, חושבת על אי-הכפרה, חושבת על בתה העדינה, שלא מגיע לה לחוות כעס מכלה שכזה בביתן.
"אני אתגבר," היא לחשה לה וליטפה אותה בחזרה. "אולי – אולי אלך אליה עכשיו. כן. אדבר איתה. אסביר לה. אבקש ממנה ישירות מחילה."
היא הסיטה בעדינות את ראשה של הילדה מחיקה, הכינה את גופה לגבורת ההתרוממות.
"ואני מבטיחה לך, מתוקתי," מילותיה צברו עוצמה, "אני מבטיחה לך – הכול יהיה בסדר."
"מה כבר עשיתי?" הדמות שמולה רקעה בתום על רצפת העץ. "מה את רוצה ממני?"
"את יודעת טוב מאוד מה עשית!" התלהטו פניה של הראשונה. "ואני לא אסלח לך, לא..."
היא נסוגה אחור, התיישבה על הכורסה המושכרת בדמים מרובים, והליטה את פניה בין ידיה.
"אם את לא רוצה להסביר לי למה את מתכוונת, אז לא!" גם פניה של השנייה הסמיקו. היא אצה על הרצפה החורקת, ויצאה בעד הדלת שבקצה, טורקת אותה מאחוריה.
הדלת התנודדה בצורה מסוכנת, ואני נמלאתי חרדה. רק שלא תקרוס פתאום, רגע לפני המופע הגדול.
הבכי המעושה של היושבת על הכורסה הדהד באולם. לא טוב, ממש לא טוב.
"מה עכשיו?" היא הרימה מבט מתוך ידיה המליטות ולחשה בדחיפות, "אני כבר לא זוכרת!..."
מצחי נמלא בזעה. אצבעותיי עלעלו בדפים שלפניי. מחר! מחר המופע! מה זה לא זוכרת?
"אני רוצה לחזור," הופיעה השנייה לצדי, מבעה מלא תקיפות. לא סתם ליהקתי אותה לתפקיד. "אני רוצה לחזור – ולומר לה מה דעתי!"
"אבל – זה לא בתסריט... ההשלמה אמורה לבוא רק בסוף..." גמגמתי.
"לא אכפת לי," שלחה ידיה, ערבלה את דפיי הקמוטים. ניסיתי למשוך בחזרה, להחזיר את המושכות לידיי.
הם התעופפו אל-על, קרועים לחלקים, ריחפו רגע ארוך בשמי האולם החשוך למחצה, ונחתו ארצה בקול לחישה רך.
"מה קרה?" היא קמה מהכורסה בחוסר זהירות. גם היא עלולה להישבר בסוף. "למה לא ממשיכים?"
"כי זה לא כמו שאני רוצה!" קראה התקיפה.
"אני חיברתי את הדמויות שלכן," לחשתי בייאוש.
רעש טפיפות רגליים עלה מחוץ לאולם. חבורה של בנות חדרה פנימה.
"הגיעה כבר המערכה שלנו?" קראה המתולתלת שבהן.
"אני רוצה כבר לעלות!" דרשה הג'ינג'ית.
"אל תבכי, אמא, אני כבר אטפל בזה!" קראה ברוב פאתוס הבלונדינית הנמוכה.
ברעש שהן יצרו כמעט לא שמעתי את קריסתה הסופית של דלת העץ הצבועה בגואש. אך כשהבחנתי בזאת, נמלאו עצמותיי בזעם שקט. קמתי על רגליי באחת, מנסה לגבור עליו.
"שקט!!"
הן שתקו. הביטו חליפות בי, הבמאית שמעולם לא העזה, ובבמה, שעוד תפאורה קרסה בה ברעש בולט על פני הדממה החדשה, וברצפה זרועת-הדפים הכתובים בצפיפות קרועה.
הם שהעניקו לי את הרעיון.
"קדימה," לחשתי, ולחישתי עוצמתית הייתה פתאום, כלחישת פיתון. "קדימה, בואו כולכן לכאן."
והן באו. נעמדו בשורה מולי, והדפים שלי ריפדו את רגליהן.
"קדימה," המשכתי ללחוש, צוברת ביטחון, "פנימה."
ביד רכה ותקיפה נגעתי בראשיהן אחת-אחת. הנשים הממוטפחות נכנסו ראשונות, ולאחריהן שלוש הילדות, שמגע שערותיהן השונות צמרר והינה אותי כאחת. דחפתי עוד ועוד, בעדינות ובנחישות, עד שהן נעלמו מעיניי. עד שהדפים בלעו אותן כאילו נבראה בהם בריאת-פה חדשה.
עד שהן שוב היו סדורות מולי, עשויות מילים-מילים.
"אמא, למה את בוכה?" ליטפה בתה את ידה, והניחה את ראשה הבהיר בחיקה במחוות התרפקות.
היא השקיעה עצמה עמוק יותר בכורסה, חושבת על העלבון, חושבת על הכעס, חושבת על אי-הכפרה, חושבת על בתה העדינה, שלא מגיע לה לחוות כעס מכלה שכזה בביתן.
"אני אתגבר," היא לחשה לה וליטפה אותה בחזרה. "אולי – אולי אלך אליה עכשיו. כן. אדבר איתה. אסביר לה. אבקש ממנה ישירות מחילה."
היא הסיטה בעדינות את ראשה של הילדה מחיקה, הכינה את גופה לגבורת ההתרוממות.
"ואני מבטיחה לך, מתוקתי," מילותיה צברו עוצמה, "אני מבטיחה לך – הכול יהיה בסדר."
