הנושאים החמים
הנושאים החמים
בס"ד
פרק א
צינת לילה עטפה אותה. מרעידה את גופה המצונף. אינסטנקטיבית, שלחה ידה למשוך את שמיכת הפוך שנשמטה לה. ידה המגששת נתקלה בבד מחוספס, דק. כמעט ולא מיטיב עמה. מנסה איכשהוא להתכרבל, אך הקור הצורב לא מרפה, לא מתרשם מהאופציות הדלות.
באנחה כבדה, בעיניים עצומות למחצה, קמה במאמצי על. מנסה לגשש אחרי השמיכה המשובחת, האהובה. אך לשווא.
באחת מכה בה הידיעה, אכזרית וכואבת.
ביתה החם, העוטף, המחבק, צף ומתערבל בין הדמעות.
כמעט שכחה איך זה לבכות.
החזה צורב, מקשה על נשימתה. קורסת חסרת אונים אל מיטת הברזל הקשוחה. חשה את עולמה מתהפך עליה שוב, כבסרט חוזר, בפעם המי יודע כמה.
וכמו תמיד, חשה חסרת אונים מולו, כבר לא מייחלת לפקוח עיניים ולגלות שזה חלום. כבר לא. יודעת שאין טעם וחבל על המאמצים. מוטב להשלים, חבל על האנרגיות המבוזבזות, על התקווה חסרת השחר. הרי תמיד המציאות תנפץ זאת בקשיחות אכזרית.
נקישתו החד משמעית של הפטיש כמו מאיימת לנפץ את ראשה לרסיסים.
קולו הרועם של השופט, גזר הדין החד משמעי, הערעורים הרבים שעמלו עליהם כה רבות.
ובעיקר טעמה המר והצורב של הדחייה.
דחיית הערעורים ובעיקר הדחייה מהמשפחה, מהחברה, מהיקר לה ביותר.
מושלכת בודדה רועדת והלומה אל מעבר הסורגים. חומות הכלא סוגרים עליה מכל הכיוונים.
לא הייתה מעלה בגרוע מחלומותיה, את המעבר החד הקשוח.
תמיד ידעה שהיא במקום בטוח. לא משנה מה יקרה, היא מוגנת. משפחתה המכובדת, ההערצה הבלתי מעורערת בקהילה, בחברה, בכל מקום בעצם, פרסו שטיח אדום ומלכותי לרגליה.
וכעת, מה משמעות יש לכך?
היוקרה, הכבוד וההערצה, מושלכים בביזיון מול דוכן השופט. והיא, תמימה שכמותה. חשבה שהיא מוגנת, שאין מי שיעמוד מולה.
צמרמורת אחזה בה, הרעידה את גיוה. ייחלה לדמעות הגואלות, לשווא. כמו אסרו גם אותם באזיקי מתכת.
והם כמותה, לא מעזות להפר פקודה.
באחת, פקחה את עיניה. משפשפת אותם, הלומה. רועדת כל כולה.
מנסה לעטוף עצמה בדמעות חסרות שליטה.
'זהו חלום, אפי' לחשה לעצמה. 'חלום לא נעים בכלל, אבל רק חלום'
הדמעות לא התרשמו מכך, גם לא הרעד. רק הגבירו עצמתם, מסרבים להאמין.
ובתוך תוכה ידעה גם היא.
אין דברים בטלים כבר אמרו חכמים ממנה.
יודעת שלא יעזרו כאן הכחשות והדחקות. נפשה המתייסרת הנדחקת אל הקצוות, זועקת לעזרה.
מוצאת פורקן קלוש בשעות הדוממות, מנסה להיחלץ ולהשתחרר ממאסרה הכפוי.
יודעת נכונה, כמה קשה ככה כואב, כי בסיפור חייה שלה, היא השופטת, הסוהרת והאסירה גם יחד.
>>>לפרק ב
פרק א
צינת לילה עטפה אותה. מרעידה את גופה המצונף. אינסטנקטיבית, שלחה ידה למשוך את שמיכת הפוך שנשמטה לה. ידה המגששת נתקלה בבד מחוספס, דק. כמעט ולא מיטיב עמה. מנסה איכשהוא להתכרבל, אך הקור הצורב לא מרפה, לא מתרשם מהאופציות הדלות.
באנחה כבדה, בעיניים עצומות למחצה, קמה במאמצי על. מנסה לגשש אחרי השמיכה המשובחת, האהובה. אך לשווא.
באחת מכה בה הידיעה, אכזרית וכואבת.
ביתה החם, העוטף, המחבק, צף ומתערבל בין הדמעות.
כמעט שכחה איך זה לבכות.
החזה צורב, מקשה על נשימתה. קורסת חסרת אונים אל מיטת הברזל הקשוחה. חשה את עולמה מתהפך עליה שוב, כבסרט חוזר, בפעם המי יודע כמה.
וכמו תמיד, חשה חסרת אונים מולו, כבר לא מייחלת לפקוח עיניים ולגלות שזה חלום. כבר לא. יודעת שאין טעם וחבל על המאמצים. מוטב להשלים, חבל על האנרגיות המבוזבזות, על התקווה חסרת השחר. הרי תמיד המציאות תנפץ זאת בקשיחות אכזרית.
נקישתו החד משמעית של הפטיש כמו מאיימת לנפץ את ראשה לרסיסים.
קולו הרועם של השופט, גזר הדין החד משמעי, הערעורים הרבים שעמלו עליהם כה רבות.
ובעיקר טעמה המר והצורב של הדחייה.
דחיית הערעורים ובעיקר הדחייה מהמשפחה, מהחברה, מהיקר לה ביותר.
מושלכת בודדה רועדת והלומה אל מעבר הסורגים. חומות הכלא סוגרים עליה מכל הכיוונים.
לא הייתה מעלה בגרוע מחלומותיה, את המעבר החד הקשוח.
תמיד ידעה שהיא במקום בטוח. לא משנה מה יקרה, היא מוגנת. משפחתה המכובדת, ההערצה הבלתי מעורערת בקהילה, בחברה, בכל מקום בעצם, פרסו שטיח אדום ומלכותי לרגליה.
וכעת, מה משמעות יש לכך?
היוקרה, הכבוד וההערצה, מושלכים בביזיון מול דוכן השופט. והיא, תמימה שכמותה. חשבה שהיא מוגנת, שאין מי שיעמוד מולה.
צמרמורת אחזה בה, הרעידה את גיוה. ייחלה לדמעות הגואלות, לשווא. כמו אסרו גם אותם באזיקי מתכת.
והם כמותה, לא מעזות להפר פקודה.
באחת, פקחה את עיניה. משפשפת אותם, הלומה. רועדת כל כולה.
מנסה לעטוף עצמה בדמעות חסרות שליטה.
'זהו חלום, אפי' לחשה לעצמה. 'חלום לא נעים בכלל, אבל רק חלום'
הדמעות לא התרשמו מכך, גם לא הרעד. רק הגבירו עצמתם, מסרבים להאמין.
ובתוך תוכה ידעה גם היא.
אין דברים בטלים כבר אמרו חכמים ממנה.
יודעת שלא יעזרו כאן הכחשות והדחקות. נפשה המתייסרת הנדחקת אל הקצוות, זועקת לעזרה.
מוצאת פורקן קלוש בשעות הדוממות, מנסה להיחלץ ולהשתחרר ממאסרה הכפוי.
יודעת נכונה, כמה קשה ככה כואב, כי בסיפור חייה שלה, היא השופטת, הסוהרת והאסירה גם יחד.
>>>לפרק ב
