הנושאים החמים
הנושאים החמים
בס"ד
השעה הייתה אחת עשרה ארבעים ושבע. הוא עמד, גבו קמור מעט.
מולו התנוססה כמין חופה מעוגלת העשויה קשתות ברזל שלובות.
חלודה עיטרה את הקשתות. זה לא הפריע להן לעמוד זקופות למול הלילה השחור.
הוא בלע את רוקו. נרעד, נפחד.
"יהיה בסדר, נתניאול", פליקס ניסה להרגיע, לא ממש הצליח.
"זה לא חכמה להגיד את זה", הוא אמר ביובש. "אתה עוד לא עברת את זה".
"אבא שלי כן, ואני מאמין לו, אם הוא עתיד לשלוח אותי לשם כשיגיע תורי, סימן שהוא יודע שזה מקום שיהיה לי טוב בו".
נתניאול שתק. עצי הברוש שעטפו את חופת הברזלים ספגו את שתיקתו בדממה, נעו קלות ברוח הלילה. "אני לא בטוח... אני מפחד", אמר לבסוף, מבויש.
"חבל. אני בטוח שהוא רוצה בשבילך הכי טוב שבעולם", פליקס אמר. "עובדה שהוא שולח אותך לשם".
תאורה לבנבנה האירה את העיגול התחום, ריצדה עליו ועל פליקס חליפות. "הטוב הזה חייב לעבור דרך זה?" הוא שאל בחשש, הצביע קדימה.
"כן", חרץ חברו. "תאמין לי שזה לא כזה נורא. אני מכיר אנשים שחזרו משם, מאה אחוז מהם חזרו מאושרים מאוד".
"אני לא רוצה להיות זה שישבור את הסטטיסטיקה", הוא עיוות את שפתיו בציניות, אולי זה היה חיוך.
"אתה לא. ועכשיו, קדימה. אתה מוכן?"
הוא הסב את ראשו אל עבר התרמיל שעל גבו, זה שכובדו העיב עליו כל הדרך לכאן. "מוכן".
"יופי, עכשיו תצעד לעבר העיגול", הורה פליקס.
"לבד?"
"ברור. אני עדיין לא יכול לעבור, זה לא הזמן ולא התפקיד שלי".
"לכאורה".
"בטוח. אתה תראה שיהיה לך טוב".
"אני לא יודע..."
"זה כבר לא משנה. קדימה, תפסע לעבד מרכז העיגול, אתה רואה את שני ספסלי האבן המקושתים? תעמוד בניהם, באתה זווית בדיוק כך שמרחק יהיה שווה".
נתניאול צעד לאט, הסתדר בגמלוניות. כל כך רוצה להתפטר מהתפקיד המעיק שהוטל עליו, כל כך רוצה לברוח. למה דווקא הוא נבחר? למה?
"אתה מצויין", קבע פליקס, "בדיוק באמצע".
"מה עכשיו?"
"סופרים עד עשר ועוצמים עיניים".
עשר. תשע. שמונה. שבע. שש. ליבו הלם. חמש. ארבע. שלוש. שתיים-
"רגע!" הוא צעק, זז שני צעדים קדימה, הפסיק את ההליך.
"למה זזת!?" פליקס תהה בקול, משתומם.
"מה יקרה אם המעבר ייכשל?", קולו היה תערובת של חרדה וחוסר אונים נואש. "מה יקרה אם בעוד שנים כשהשליחות שלי תסתיים, אתקע בדרך חזור?"
עכשיו פליקס שתק. "אני לא יודע".
"אז איך אתה נותן לי לעשות את זה?! לא אכפת לך ממני?"
"אכפת לי. דווקא בגלל זה אני אומר לך לעשות את זה, אני יודע שזה הדבר הכי טוב שאדם יכול לאחל לעצמו. תאמין לי שהרבה אנשים היו רוצים תפקיד כמו שלך, תאמין לי שהם היו חולמים להתחלף איתך".
"גם אני חולם להתחלף איתם".
"אז אתה טיפש!" הטיח פליקס. "נו, נתניאול, תיכנס כבר שוב. עוד דקה כבר השעה שתיים עשרה, אחרי זה השער ייסגר! אתה זה שנבחרת, אבא שלך סומך עלייך, המשימה הזו מתאימה בדיוק לך. למה אתה לא נכנס?!"
נתניאול לא זע.
"תבחר כבר!", צרח פליקס.
נתניאול דמם. חזר שוב למקום המדויק.
השעה הייתה שתיים עשרה חמישים ותשע וארבעים ושלוש שניות.
עשר. תשע. שמונה. שבע. שש. חמש ארב-
נתניאול פסע במהירות הצידה. "אז אני בוחר שלא".
פליקס רץ למרכז. דחף את נתניאול בחזרה למרכז. "אין לך את הזכות הזו", צעק, הציל אותו מעצמו. ברגע האחרון.
הבזק אור קרע את הלילה. העלים את החושך ואת נתיאול.
פליקס הביט למעלה, נשם לרווחה.
השעה הייתה שתיים עשרה אפס אפס.
...
השעה הייתה אחת עשרה ארבעים ושבע. הוא עמד, גבו קמור מעט.
מולו התנוססה כמין חופה מעוגלת העשויה קשתות ברזל שלובות.
חלודה עיטרה את הקשתות. זה לא הפריע להן לעמוד זקופות למול הלילה השחור.
הוא בלע את רוקו. נרעד, נפחד.
"יהיה בסדר, נתניאול", פליקס ניסה להרגיע, לא ממש הצליח.
"זה לא חכמה להגיד את זה", הוא אמר ביובש. "אתה עוד לא עברת את זה".
"אבא שלי כן, ואני מאמין לו, אם הוא עתיד לשלוח אותי לשם כשיגיע תורי, סימן שהוא יודע שזה מקום שיהיה לי טוב בו".
נתניאול שתק. עצי הברוש שעטפו את חופת הברזלים ספגו את שתיקתו בדממה, נעו קלות ברוח הלילה. "אני לא בטוח... אני מפחד", אמר לבסוף, מבויש.
"חבל. אני בטוח שהוא רוצה בשבילך הכי טוב שבעולם", פליקס אמר. "עובדה שהוא שולח אותך לשם".
תאורה לבנבנה האירה את העיגול התחום, ריצדה עליו ועל פליקס חליפות. "הטוב הזה חייב לעבור דרך זה?" הוא שאל בחשש, הצביע קדימה.
"כן", חרץ חברו. "תאמין לי שזה לא כזה נורא. אני מכיר אנשים שחזרו משם, מאה אחוז מהם חזרו מאושרים מאוד".
"אני לא רוצה להיות זה שישבור את הסטטיסטיקה", הוא עיוות את שפתיו בציניות, אולי זה היה חיוך.
"אתה לא. ועכשיו, קדימה. אתה מוכן?"
הוא הסב את ראשו אל עבר התרמיל שעל גבו, זה שכובדו העיב עליו כל הדרך לכאן. "מוכן".
"יופי, עכשיו תצעד לעבר העיגול", הורה פליקס.
"לבד?"
"ברור. אני עדיין לא יכול לעבור, זה לא הזמן ולא התפקיד שלי".
"לכאורה".
"בטוח. אתה תראה שיהיה לך טוב".
"אני לא יודע..."
"זה כבר לא משנה. קדימה, תפסע לעבד מרכז העיגול, אתה רואה את שני ספסלי האבן המקושתים? תעמוד בניהם, באתה זווית בדיוק כך שמרחק יהיה שווה".
נתניאול צעד לאט, הסתדר בגמלוניות. כל כך רוצה להתפטר מהתפקיד המעיק שהוטל עליו, כל כך רוצה לברוח. למה דווקא הוא נבחר? למה?
"אתה מצויין", קבע פליקס, "בדיוק באמצע".
"מה עכשיו?"
"סופרים עד עשר ועוצמים עיניים".
עשר. תשע. שמונה. שבע. שש. ליבו הלם. חמש. ארבע. שלוש. שתיים-
"רגע!" הוא צעק, זז שני צעדים קדימה, הפסיק את ההליך.
"למה זזת!?" פליקס תהה בקול, משתומם.
"מה יקרה אם המעבר ייכשל?", קולו היה תערובת של חרדה וחוסר אונים נואש. "מה יקרה אם בעוד שנים כשהשליחות שלי תסתיים, אתקע בדרך חזור?"
עכשיו פליקס שתק. "אני לא יודע".
"אז איך אתה נותן לי לעשות את זה?! לא אכפת לך ממני?"
"אכפת לי. דווקא בגלל זה אני אומר לך לעשות את זה, אני יודע שזה הדבר הכי טוב שאדם יכול לאחל לעצמו. תאמין לי שהרבה אנשים היו רוצים תפקיד כמו שלך, תאמין לי שהם היו חולמים להתחלף איתך".
"גם אני חולם להתחלף איתם".
"אז אתה טיפש!" הטיח פליקס. "נו, נתניאול, תיכנס כבר שוב. עוד דקה כבר השעה שתיים עשרה, אחרי זה השער ייסגר! אתה זה שנבחרת, אבא שלך סומך עלייך, המשימה הזו מתאימה בדיוק לך. למה אתה לא נכנס?!"
נתניאול לא זע.
"תבחר כבר!", צרח פליקס.
נתניאול דמם. חזר שוב למקום המדויק.
השעה הייתה שתיים עשרה חמישים ותשע וארבעים ושלוש שניות.
עשר. תשע. שמונה. שבע. שש. חמש ארב-
נתניאול פסע במהירות הצידה. "אז אני בוחר שלא".
פליקס רץ למרכז. דחף את נתניאול בחזרה למרכז. "אין לך את הזכות הזו", צעק, הציל אותו מעצמו. ברגע האחרון.
הבזק אור קרע את הלילה. העלים את החושך ואת נתיאול.
פליקס הביט למעלה, נשם לרווחה.
השעה הייתה שתיים עשרה אפס אפס.
...
