סיפור בהמשכים סערת הרבעים

שירת הכוכבים · 24/10/24

אשמח לביקורת! מכל סוג שהוא.

קנה סוף · 24/10/24

נכתב ע"י שירת הכוכבים:
מספר מחשבות עפו בראשו, מתיזות גלים על האדמה שתחתיו. אליאב רקע קלות ברגלו, מוחק את הגלים מתחת לנעליו. מספיק.

נשמע שהמחשבות שלו מוחשיות. אבל לא היה נראה שהסיפור הולך לכיוון של פנטזיה. הייתה כוונה אחרת במשפט?

נכתב ע"י שירת הכוכבים:
בהבלחה של רגע

זה הטעה אותי, חשבתי שבעקבות מחשבה שהבליחה בו הוא הגיע למסקנה חשובה ש... הוא בעצם התכוון לאכול. מפתיע.

נכתב ע"י שירת הכוכבים:
אַבִיאֵל נדבק מנו

ממנו.

שירת הכוכבים · 24/10/24

נכתב ע"י קנה סוף:
נשמע שהמחשבות שלו מוחשיות. אבל לא היה נראה שהסיפור הולך לכיוון של פנטזיה. הייתה כוונה אחרת במשפט?

ובכן, הסיפור כן הולך לפנטזיה. לפחות ממה שנראה לי, גם אם ההתחלה לא רימזה על כך לגמרי.
המחשבות של אליאב לא מוחשיות במלוא המובן של המילה, אבל הוא עצמו הרגיש כמעט כאילו הן כן מוחשיות.

נכתב ע"י קנה סוף:
ממנו

תודה, הספקתי לתקן.

נכתב ע"י קנה סוף:
זה הטעה אותי, חשבתי שבעקבות מחשבה שהבליחה בו הוא הגיע למסקנה חשובה ש... הוא בעצם התכוון לאכול. מפתיע.

לא כל כך הבנתי למה התכוונת.
הוא התלבט מה לעשות, ובסוף החליט שעדיף שקודם יאכל. אם הוא רוצה לצאת איזשהו מרדף- לא כדאי לעשות אותו עם כלי מלא מים ביד. וזה מחוץ לעובדה שאולי לא כל כך ניכרת בינתיים- אליאב (ולא רק הוא) אוכל רק כשהוא מוכרח.

קנה סוף · 25/10/24

נכתב ע"י שירת הכוכבים:
לא כל כך הבנתי למה התכוונת.

התכוונתי לכך שהניסוח בלבל אותי וגרם לי לחשוב שבפתע פתאום עלתה לו תגלית שגורמת לו לבצע פעולה מסויימת, אותה אנחנו מגלים בהמשך המשפט. אבל בפועל, מה שהוא עשה היה צפוי ומתוכנן על ידיו עוד קודם.

CN · 26/10/24

ב"ה

תודה ששיחררת את דרגמיאל ממשא האשמה.
תודה בשם כל הקוראים

אם הוא עדיין לא בשל להגיע לתובנות בעצמו, טוב שהיו לידו אנשים טובים שעזרו לו...
שילאה נשמעת מקסימה.

בפרק של אליאב, ההבלחה הפריעה גם לי, כי זו מילה שמתארת הארה פתאומית על רעיון יצירתי שיכול לפתור איזו מצוקה או בעיה,
אבל ללכת לאכול לא נשמע איזו גאונות וגם לא קשור לבעיית הסקיטו הנעלם.

המחשבות שיוצרות גלים, זה קצת היה מוזר. זה שהוא מחה אותם עם הנעל 'נרמל' את האירוע, כאילו בלי להתכוון הוא עשה צורות עם הנעל בחול תוך כדי מחשבה, ואח"כ מחק את מה שעשה. צורות שעושים כלאחר-יד, כמו שמשרבטים במהלך שיחת טלפון למשל...
אז אם כאן היה אמור להיות רמז לפנטזיה, צריך להדגיש אותו יותר.
לדעתי זה חבל להכניס את זה בפרק הנוכחי, כי זה לא תואם את העולם שבנית.
רוב העולם היה נורמלי, חוץ מהמדבר ההוא.
אז לפנטזיה היו גבולות ברורים והגיוניים.
אבל המחשבות שיוצרות גלים באדמה, לא מוסיפות כלום בפרק הזה, ולא מייצרות לנו איזשהי מסגרת הגיונית עם סיבות (שמובנות לנו, הקוראים) לפנטזיה הזו.
זו דעתי..
בהצלחה, סיפור יפיפה ונוגע ללב.

שירת הכוכבים · 12/11/24

מאהלי דרום
סאנדמיאל: בחור בן שמונה עשרה, יתום מאביו. הוא יצא למסע אל עמק השחור על מנת להביא תרופה לאימו. בדרכו עבר במדבר לימואן, ולאחר מכן הגיע אל העיר ליאשאר. שם הוא לקח איתו ילד בשם לוריש, על מנת למסור אותו לדודיו.
אימו של סאנדמיאל: חולה מאוד במחלה קשה.
אוליאל: חבר טוב של סאנדמיאל.

פרק 28
הגבעה הייתה גבוהה, ובלתי אפשרי היה לדעת מה מסתתר מעבר לה.
שביל העפר הסלול עבר בסמוך להר, ובקצהו כבר היה ניתן לחשוף את הנמצא מעבר להר.
בתי עץ קטנים, נמוכי קומה, במרחק הושטת יד כמעט.
סַאנְדְמִיאֵל הביט בהפתעה בבתים, "זהו כפר קוּרְטֶאשׁ?".
"אני חושב שכן" לוֹרִישׁ מאחוריו נע במקומו, "בוא נמשיך, סַאנְדְמִיאֵל. אני רוצה כבר לפגוש את דוד שלי".
סַאנְדְמִיאֵל נתן מכה קלה לבהמה הזקנה שלו, וזו המשיכה ללכת.
הם נכנסו אל הכפר, וסַאנְדְמִיאֵל ירד בקפיצה מן הבהמה. "איך קוראים לדוד שלך?".
"נֵהוֹסַאר" השיב לוֹרִישׁ, פניו מהורהרות. "אתה רוצה לשאול עליו אנשים?".
סַאנְדְמִיאֵל חייך אליו, "אני אנסה".
הוא הביט ימינה ושמאלה. כמה ילדים, הוא חושב שכולם צעירים מלוֹרִישׁ, שיחקו באיזשהו משחק מוזר בסמוך לאחד העצים הממלאים את הכפר.
"סליחה, ילדים" סַאנְדְמִיאֵל התקרב אליהם בצעדים מעט מהוססים, "אתם יודעים איפה גר נֵהוֹסַאר?".
אחד הילדים הביט לעברו. "שם" הוא החווה בידו ימינה, וחזר למשחק.
ילד אחר התקרב לעברו, "בוא, אני אראה לך".
סַאנְדְמִיאֵל הלך בעקבות הילד, מגיע אל בית עץ נחמד, נמוך קומה כמו כל השאר. על אחת משלוש המדרגות העולות אליו ישב ילדון כבן ארבע, ושיחק במשחק עץ משונה.
"הנה, פה הם גרים" מלמל הילד בחופזה, ומיהר לרוץ בחזרה אל המשחק.
סַאנְדְמִיאֵל הלך אחריו, מקווה שהוא יזכור את הדרך כשיחזור לכאן עם לוֹרִישׁ והבהמה.
לוֹרִישׁ המתין לו באותו המקום בו הוא נשאר, רק שבינתיים הוא הספיק לרדת מהבהמה ולשוחח עם הילדים.
"הם אמרו שדוד שלי עכשיו בשדות, אבל דודה שלי אמורה להיות בבית" לוֹרִישׁ הביט בו, והיה נראה כל כך מאושר פתאום. "שנלך לשם עכשיו?".
סַאנְדְמִיאֵל הנהן, שמח לראות אותו כך. "בטח שנלך".
הוא החל ללכת בחזרה אל המקום אותו הראה לו הילד, מגלה לרווחתו שהדרך לא מסובכת כלל.
הילד בן הארבע עדיין ישב על המדרגות, אלא שהפעם גם עמדה בפתח אישה צעירה וחייכנית.
"את אשתו של נֵהוֹסַאר?" לוֹרִישׁ פנה אליה עוד לפני שסַאנְדְמִיאֵל החל לברור את מילותיו.
היא הנהנה, מופתעת מעט. "ומי אתם?".
"אני אחיין שלו" לוֹרִישׁ נראה נבוך פתאום, "קוראים לי לוֹרִישׁ. ההורים שלי נפטרו וסבא שלי חשב..." הוא עצר.
"אתה לוֹרִישׁ, הבן של סְנָארוּ?" האישה עקפה את הילד, מתקרבת לעברם, "בעלי כבר מזמן רצה ליצור איתך קשר, הוא רק לא ידע איך! הוא חיכה שיהיה לו מעט חופש מן העבודה... הוא כל כך ישמח לראות אותך!".
לוֹרִישׁ חייך, והילדון בן הארבע הרים אליו ראש.
סַאנְדְמִיאֵל חש עצמו מיותר.
הוא הסתובב והלך משם, מושך ברצועות הבהמה.

שירת הכוכבים · 12/11/24

כפר קוּרְטֶאשׁ נראה כפר גדול מאוד, בטוח יימצא מישהו שיארח אותו. הוא חיפש בעיניו אי מי מבוגר, אך לא מצא.
רק לאחר שהספיק להתחרט שבע פעמים שלא נותר עם לוֹרִישׁ בביתם של דודיו, וחיכה להופעת נֵהוֹסַאר- נתקל לפתע בגבר צעיר היושב על גדר אבן נמוכה.
"סלח לי אדוני, האם יש כאן בית הארחה כלשהו?" התעניין סַאנְדְמִיאֵל בנימוס.
הגבר הרים אליו עיניים, מכווץ את מצחו. "בית הארחה? לא, לא. אבל יש כאן כמה אנשים שבתמורה לכמה מטבעות תוכל ללון אצלם למספר ימים".
"יופי" סַאנְדְמִיאֵל נשם לרווחה בתוך תוכו. רק לא כמו בלִיאַשְׁאָר. "נשמע לי טוב. איך אני מוצא את האנשים הללו?".
הגבר נראה כמתלבט לרגע. "שמע" הוא אמר לאחר רגע ארוך של מחשבה, "הכי טוב שתלך אל זקן הכפר. הוא כבר ידאג שיהיה לך איפה להיות".
שוב פעם זקן הכפר? טוב, לא אכפת לו.
סַאנְדְמִיאֵל הנהן לעומתו, "ואיפה נמצא זקן הכפר?".
הגבר החווה לשמאלו, "בבית השלישי מכאן. יש לו דלת שפעם הייתה צבועה בתכלת, והיום נשארו רק שרידים. על אחד החלונות יש קן של יונים".
"תודה לך, אדוני" סַאנְדְמִיאֵל הניד לעברו בראשו, ומיהר אל המקום. את הבהמה שלו הוא קשר לעץ סמוך, והתקדם בלעדיה אל ביתו של זקן הכפר.
העצה של אוּלִיאֵל שוב הדהדה בראשו, והוא הרהר בכך שאולי זו הייתה העצה הכי טובה שקיבל מאוּלִיאֵל אי פעם, וגם המתנה הטובה ביותר.
טוב, הוא גם ככה היה מתנהג בכבוד אל הזקנים, ובכל זאת- עצתו של אוּלִיאֵל רלוונטית מאוד.
סַאנְדְמִיאֵל בחן את דלת הכניסה של הבית השלישי. היו עליה שיירים של צבע תכלת מלוכלך. הוא העיף מבט על החלונות. על אחד מהם, הקיצוני משמאל, נח קן יונים ובו שתי ביצים.
הוא נקש קלות על הדלת, וזו נפתחה לאחר מספר רגעי המתנה.
"הו, רואה אני כי הינך אורח כאן בכפרנו" זקן הכפר בעצמו פתח לו הדלת. זקנו הלבן הגיע כמעט עד מותניו, ועיניו היו בהירות וחודרות. "היכנס אל הבית, נשב ונדבר".
סַאנְדְמִיאֵל הובך מעט, אך נכנס בעקבות הזקן אל תוך הבית.
תוך הבית לא היה שונה בהרבה מבחוץ: בית עץ כפרי פשוט, מאלו שנתקל בכפר הראשון אליו נכנס מאז יצא למסע.
זקן הכפר החווה בידו על כיסא עץ מחורץ, והתיישב בעצמו על כיסא אחר, עתיק לא פחות.
סַאנְדְמִיאֵל התיישב בהיסוס.
"אורחים הם דבר חשוב" הזקן לא הביט על סַאנְדְמִיאֵל כשאמר זאת, "ואני תמיד חפץ לשמוע מה מניע אנשים לצאת מביתם, ולנדוד בדרכים".
"אמא שלי חולה" אצבעותיו של סַאנְדְמִיאֵל נאחזו זו בזו, "חולה מאוד. התרופה למחלה שלה נמצאת בעמק השְׁחוֹר".
הזקן השתעל ארוכות. הוא אחז בליבו, עיניו גדולות. הוא נרגע רק לאחר שתי דקות, והביט בסַאנְדְמִיאֵל בהפתעה. "אתה במסע אל עמק השְׁחוֹר, בחור צעיר?".
סַאנְדְמִיאֵל הנהן לאט. "אני... היא חולה מאוד, ואבא שלי כבר נפטר. יש לי גם אח קטן ש... צריך אמא".
"כולנו ילדים קטנים" לחש הזקן לאט, "שצריכים את אבא ואמא שלנו. לעד".
מבטו של סַאנְדְמִיאֵל הושפל. "אני יודע. אבל... היא צעירה. כל כך צעירה. ואני... לא יכולתי לשבת באוהל ולצפות במותה הקרב".
"אתה ממאהלי הדרום?" הזקן הופתע עוד יותר, "עברת דרך מדבר לִימוּאָן?? ודרך לִיאַשְׁאָר??".
סַאנְדְמִיאֵל הנהן, חש את לחייו מתחממות. "כן, אני... משם".
מבטו של הזקן ננעץ בו, כמו רוצה לפענח את סודותיו. אחר הוא נאנח אנחה ארוכה, ומלמל משהו לא מובן. רגע לאחר מכן הוא כבר היה נראה ערני יותר, "אז אתה עכשיו בעצם צריך לצאת אל דרך בִּיאָלוּג".
"דרך בִּיאָלוּג?" חזר אחריו סַאנְדְמִיאֵל, "הבנתי שזה קרוב לכאן. זה נכון?".
זקן הכפר הנהן, עיניו נעוצות בעיניו של סַאנְדְמִיאֵל. "כן, זה... קרוב". היה נראה שהוא חושב על משהו אחר.
סַאנְדְמִיאֵל כחכח בגרונו, מנסה להבין האם הזקן שלפניו אכן צלול מספיק בשביל להגיד לו מאיפה הוא צריך ללכת.
הזקן הביט בו לרגע ארוך בשתיקה, עיניו הבהירות עדיין על עיניו של סַאנְדְמִיאֵל. אחר הוא השתעל שוב, הפעם קצרות, והסיט את עיניו. "מהו צבע העיניים שלך, בחורי?".
השאלה הביכה מעט את סַאנְדְמִיאֵל. הוא יודע שצבע העיניים שלו אינו שגרתי כלל, אך אף פעם לא נשאל על כך. "אדום".
הזקן השתהה לרגע, ואחר הנהן כמו לעצמו. הוא מלמל עוד כמה מילים לא מובנות, שהיו נשמעות כמו שפה זרה, ואחר התרומם מכיסאו. "רגע, אתה צריך מקום לישון בו? אני כבר אדבר בשבילך עם זְלוּאָטִי. הוא ידאג לך".
הענייניות בלבלה מעט את סַאנְדְמִיאֵל, אך הוא קם ממקומו בעקבות הזקן. עוד בטרם הספיק להבין מה קורה, נכנס אל החדר הגדול בחור צעיר וגבוה, שהוביל אותו החוצה ולאחר מכן גם בשבילי הכפר.
עשר דקות אחר כך כבר עמד סַאנְדְמִיאֵל ליד מארחו החדש, והושיט לו את הסכום שביקש- ארבעה מטבעות נחושת, השוות כל אחת חמישה טְלַארִים.
אין ספק שהביקור אצל הזקן היה שווה את עצמו, מהרבה בחינות. אבל משהו בו הרגיש לסַאנְדְמִיאֵל תמוה, תמוה מאוד.
....